newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עזה והמחדל המדיני

עושה רושם שישראל נלחמת כדי להגיע להסדר שאותו דחתה בתוקף לפני חודשיים

מאת:

בסוף מלחמת יום כיפור הונחתה ועדת אגרנט לבדוק את המחדל הצבאי ("למה לא קירבו את הכלים?") ולא את המחדל המדיני – למה ישראל התעלמה מיוזמות השלום של נשיא מצרים אנוואר סאדאת. זהו דפוס קבוע, וגם כיום כל מי שרוצה קצת להיכנס בממשלה מדבר על "מחדל המינהרות", אבל אף אחד לא עוסק בסיבות המדיניות למלחמה. תמיד יש כאלו.

כתבתי לפני שבועיים על האופן שבו עודדה ישראל את ההידרדרות – אם לא ממש יזמה אותה – באמצעות מעצר הדרג הפוליטי של החמאס בגדה, חזרה למדיניות החיסולים ברצועה ועצירת המשכורות. אבל השאלה הגדולה ביותר נוגעת להחלטה הישראלית להחרים את ממשלת האחדות הפלסטינית ולפרוש בעקבות הקמתה מהשיחות עם אבו מאזן. כזכור, הממשלה הזו נתמכה על ידי חמאס ופת"ח כאחד, והיא קיבלה עליה שתי התחייבויות משמעותיות מאוד: השתתפות בתהליך המדיני והתנערות מטרור.

הממשלה הזו היתה מוצא מבחינת החמאס מהבידוד שהוא נקלע אליו, ואפשר היה לראות עד כמה היא חשובה עבורו בכך שאחד התנאים המוקדמים להספקת האש היה שישראל "תפסיק לחבל" בפיוס הפלסטיני. אין דרך לדעת את זה בוודאות, אבל יכול מאוד להיות שהמלחמה היתה נמנעת אם ישראל היתה מקבלת את ממשלת האחדות ונמנעת מצעדים מידיים נגד הדרג הפוליטי והאזרחי של חמאס. כמובן, ישראל היתה יכולה להציב תנאים משלה להכרה דה-פקטו הזו. ככה בדיוק נראה תהליך מדיני אמיתי.

כל זה בהנחה שלישראל היה עניין כלשהו בתהליך הזה, או שהיה לה עניין בחיזוק הממד הפוליטי של חמאס על חשבון הדרג הצבאי. אבל נתניהו עושה רושם כמי שהתייחס לתהליך השלום ולפוליטיקה בכלל בתור איום, והעדיף עליה את הסטטוס קוו, ואם לא – אז את ההתכתשות הצבאית. ואנשים כמו יעקב פרי וציפי לבני שמדברים על שלום מהבוקר עד הערב בסופו של דבר לא שונים ממנו בכלום.

* * *

כאמור, אני לא חושב שהמלחמה הזו נכפתה עלינו. זוהי מלחמת ברירה, והברירה היתה קודם כל של ממשלת ישראל.

אלא שבנקודת הזמן הזו, נראה שמרבית הציבור תומך במלחמה בלי קשר למי שפתח בה. אפילו אם המלחמה נפתחה מבחירה שלנו, היכולת של החמאס לירות רקטות לכל רחבי המדינה וגילוי המינהרות גרמו לדעתי לשינוי בדעת הקהל. כעת גם אם זו מלחמת ברירה, נראה שרוב הישראלים רואים בה מלחמה רצויה. זו בעיני ההתפתחות הכי מסוכנת בשיח הציבורי בשבוע האחרון.

[היחס למינהרות אגב גובל בפרנויה – פוסט שרץ עכשיו בפייסבוק מתאר תרחיש אפוקליפסי של המוני מחבלים חמושים שיוצאים ממעבה האדמה ומחסלים את אזרחי ישראל, כמו בסרט זומבים. המינהרות הן כמובן סכנה ליישובים הסמוכים לרצועה, אבל פה זה מסתיים. בסרטי מלחמה קרה משנות החמישים יש יותר היגיון מבתסריט המדובר].

מה שנעדר לחלוטין מהשיח הציבורי זה דיון רציונלי במטרות של המבצע הזה. כלומר, מה אנשים מדמיינים שיקרה פה ביום שאחרי הפסקת האש?

אם היעד הוא לכבוש את הרצועה אז חובה על ההנהגה לומר את זה לציבור, ולא להציב אותו אל מול עובדה קיימת.

נניח שהמטרה היא לצאת מהרצועה. אז השאלה המדינית נוגעת ליום שאחרי המבצע. מי אמור למנוע ירי רקטות או חפירת מינהרות או כל אמצעי אחר שלא יימצא ברגע שנצא מהרצועה? מי יספק את אותו ביטחון מושלם שהממשלה והציבור דורשים? אם מדובר בחמאס, זאת אומרת שאנחנו כן מניחים שמדובר בארגון רציונלי ופוליטי, שאפשר לעשות איתו עסקים. זה עומד בניגוד מוחלט למסר שהממשלה והצבא מעבירים כעת. ואם אפשר להסתדר עם החמאס, מדוע לא עכשיו?

תשובה אחרת שדוברים ישראלים רבים נותנים היא שאבו מאזן ישמור עלינו מפני החמאס, כמו שהוא עושה בגדה. התפתחה פה איזו תפיסה לפיה אפשר להוביל את עבאס לעזה בנגמש צה"לי, ולצפות ממנו להיות שליט אפקטיבי. זה לא יילך, כמובן. התוצאה הישירה של המלחמה הזו היא בדיוק הפוכה: שחיקה רצינית של הלגיטימיות של עבאס בגדה ועלייה בפופולריות של החמאס. השיטה לפיה עבאס הוא השוטר של ישראל וזו מצידה עושה ממנו צחוק עברה מזמן את תאריך התפוגה שלה ברחוב הפלסטיני.

וכאן אנחנו חוזרים להתחלה: האפשרות למהלך שישראל מעוניינת בו ניצבה בפנינו לפני חודשיים, ואנחנו סירבנו. זה המחדל המדיני.

* * *

לבסוף, משהו כללי יותר: צה"ל, אחד הצבאות החזקים והעשירים בעולם, מנהל כעת מלחמה מול אויב אומלל ועני, שיכולתו להסב לנו נזק מוגבלת מאוד. כמובן שלא הייתי רוצה עוד קורבנות ישראלים, אבל צריך לשים לב להשלכות האיומות של המלחמה הזו על תפיסת המציאות הישראלית. נראה שהדחקנו את עובדות הייסוד של הקיום היהודי בארץ ישראל ובמזרח התיכון. שווה לחזור עליהן:

חיות כאן שתי אוכלוסיות, יהודית וערבית, כמעט שוות בגודלן ומעורבבות לחלוטין – במישור החוף, בירושלים, בנגב, בגליל וגם בגדה המערבית. מסביב המרחב הוא ערבי לחלוטין. המצב הזה הולך להימשך לנצח. המחשבה שאפשר יהיה להחזיק את הערבים בתוך הארץ כאסירים ולהביס את הערבים בחוץ מעתה ועד עולם היא-היא הנאיביות בהתגלמותה. היא יותר נאיבית מכל הסכם או יוזמה דיפלומטית שהונחו על השולחן, ופוטנציאל האסון שלה גדול הרבה יותר מכל "קורבנות השלום" או כל ביטוי אורווליאני אחר שהציבור הישראלי אימץ. אם יש לקח למינהרות ולרקטות ולכל אותן "הפתעות" שאנחנו נתקלים בהן הוא שכשיש למי שמולך סיבה רצינית להילחם, תימצא גם הדרך.

כעת אנחנו אולי מסוגלים לנצחונות זולים כמו בעשור האחרון; אבל המציאות הזו תשתנה באופן שאיננו יכולים לצפות. אין בכך בכלל ספק. מי שדחה את פתרון שתי המדינות וידחה את פתרון המדינה האחת יקבל את הפיתרון האלג'יראי. כל מי שמפנה גב לעצם רעיון הפשרה בשם איזה ריאליזם פוליטי ו"הכרה במציאות" הוא לא ריאליסט, אלא הוזה שמהמר בחיי ילדיו ונכדיו, וייתכן שגם בחייו שלו.

וכל זה בלי שאמרנו מילה על מוסר.

עדכון: העליתי פוסט המשך – אלטרנטיבה מדינית למלחמה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf