למפלגות החרדיות אין אלטרנטיבה מלבד נתניהו

מה סוד הקשר בין נתניהו לחרדים? האם זו ברית פרגמטית? אידאולוגית? האם החרדים הפכו ימנים, או שתמיד היו כאלה? לקראת סבב הבחירות המיותר ביותר שחווינו בשנים האחרונות, יצאנו לברר את הסוגיה הזאת עם אנשי תקשורת חרדים. התשובות מעניינות, מפתיעות – ולעתים סותרות זו את זו.

"נתניהו הוא האדמו"ר החילוני של החרדים", כך נפתחת הכתבה ב"כאן" מהשבוע שעבר, שמנסה לעמוד על סוד הקשר בין נתניהו והחרדים. אם יש מהות חרדית בהקשר הפוליטי שמובהקת מעל לכל ספק, זוהי הצייתנות לגדולי התורה. אין אופציה לפוליטיקאי או אפילו לעסקן חרדי להתבטא נגדם. השאלת הביטוי הזה מהעולם החסידי, שבו גדולי התורה נחשבים במידה מועצמת אף יותר, מסמנת על קשר שחורג הרבה מעבר לגבולות הגזרה הפוליטיים היבשים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

עשה להם את מה שהוא עושה הכי טוב: יצר מרחב בחירה מצומצם, נאמנות מכורח המציאות והקסם האישי. נתניהו ואריה דרעי בהנחת אבן פינה לשכונה חדשה בהתנחלות בית"ר עלית (נתי שוחט / פלאש90)

אשליית הניטרליות של השמאל

"עד כמה שהדבר יישמע מפתיע", פותח מנדי גרוזמן (כאן מורשת) את טורו מ-2018 ב"ישראל היום", "אם יש כיום קונצנזוס חרדי רחב היקף – מעבר להסכמה הבסיסית בנוגע למרכזיות לימוד התורה וההישמעות לגדולי הדור – הרי הוא בנימין נתניהו.

הניסיון לתלות את האהדה בעובדה שממשלת נתניהו היא מהנוחות לחרדים בתולדות המדינה נופץ על סלע המציאות. בעיצומו של משבר הגיוס, בזמן שמכל עבר נטען שראש הממשלה מנווט את המשבר בידיו, הח"כים החרדים התראיינו בזה אחר זה והמשיכו בקו התמיכה בנתניהו".

פה שוחט גרוזמן את אחת הפרות הקדושות של השמאל בכל הנוגע לחרדים: הטענה שהחרדים אינם ימנים אלא פרגמטיים, ושכאשר תקום ממשלת שמאל או שמאל מרכז, הם יחברו אליה בדיוק באותה מידה שחברו לנתניהו. בטענה הזאת יש צדק מסוים, והיו לה ביטויים פוליטיים בממשלות של יצחק רבין ואהוד ברק. אבל הנוחות של המפלגות החרדיות בעידן נתניהו בולטת בנוף הזה, ויתכן שמסמנת את סוף עידן החרדים כלשון מאזניים בין ימין ושמאל, או כגוש מרכז ניטרלי.

הטענה לניטרליות מבוססת על קריאת המפה הפוליטית ברמת המנהיגות: הרב שך, הרב עובדיה יוסף – ובהתאמה, משה גפני ואריה דרעי. אבל סקרים שנעשו בשנים האחרונות מסמנים מציאות שונה לחלוטין בשטח, מציאות שמתחילה להסתמן כמשפיעה גם על ההנהגה הפוליטית החרדית. "כנראה שהתמיכה שלנו בנתניהו פוגעת בנו פוליטית", אמר גפני בגל"צ בשבוע שעבר. "יכול להיות שזו היתה טעות מבחינת מקח וממכר פוליטי, אבל אנחנו לא כאלה, אנחנו אומרים את דעתנו".

אם היה ברור עד היום שהחרדים הולכים עם מי שמתאים להם מבחינת אינטרסים – כמדיניות מוצהרת – פתאום נשמעים פה קולות אחרים של נאמנות, למרות ההשלכות הפוליטיות. גם אם אין פגיעה פוליטית ממשית ומדובר בהצהרת נאמנות לצורכי מיקוח, עצם האמירה מעידה על שינוי גישה.

גרוזמן תולה את עיקר הקשר בשפתו ה"יהודית" של נתניהו, כמו גם במלחמתו באליטות הוותיקות. הנקודה הראשונה ברורה ומוכרת: החרדים יהודים לפני שהם ישראלים, ורק בשנים האחרונות קיימת תנועה משמעותית של שילוב. ביטויי יהדות וקרבה למסורת חשובים להם.

אחוות הנרדפים

הנקודה השנייה נוגעת יותר דווקא לחרדים הממלכתיים שעובדים ומשתלבים, ושהמלחמה הזאת נגד האליטות הוותיקות משרתת אותם בניסיונותיהם להתקדם בעולם החדש והישראלי. אלו לעתים יבכרו בחירה ישירה בנתניהו על פני בחירה במפלגה חרדית. את תפישת העולם הכלכלית שלו הם רואים כתומכת בהשתלבות שלהם, כמנמיכה חומות וכעוקפת את העסקונה החרדית שמגבילה אותם פעמים רבות.

ימים אחרים, הנהגה אחרת. נתניהו עם הרב עובדיה יוסף (פלאש90)

אלי ביתאן, שותפו של גרוזמן לתכנית ב"כאן מורשת", מזכיר את ההזדהות הרגשית של החרדים עם הרדיפה של נתניהו: "ביבי נרדף, 'אלוקים יבקש נרדף'. החרדים מזדהים עם הנרדפות".

קשה לחילונים להבין עד כמה תחושת הנרדפות היא חלק מהד.נ.א הפוליטי החרדי. כשחבר הכנסת ישראל אייכלר, שהכי מזוהה עם אמירות בסגנון הזה (הוא זה שהגדיר את בג"ץ "מלכות הרשע" וקרא לשופטים היושבים בו "מרושעים". בין היתר הוא גם כינה את בית המשפט העליון "קרמלין") מדבר, הרחוב החרדי מהנהן בהסכמה. את הסנטימנט הזה השכיל נתניהו לגייס לטובתו.

ביתאן ממשיך לפרשנות אידאולוגית, אך לא כזו שקשורה ברגש הדתי כפי שגרוזמן הסביר: "האמת היא שהחרדים לא הולכים עם נתניהו. הם הולכים עם בגין שקבע את הנוסחה הבסיסית של צמצום המעורבות והאחריות הממשלתית הרחבה, לצד פיתוח מנגנוני פיצוי פרטיקולריים לכל מגזר. זה עבד עם הליברלים, עם המזרחים, עם הדתיים, עם המהגרים מבריה"מ ועם החרדים. הבעיה היא שבגין מת, אז הולכים עם נתניהו".

ביתאן ממשיך: "יותר מזה אפילו, יש לחרדים מה להרוויח מקידום מדיניות ניאו-ליברלית. כי אם המדינה היא לא שחקן משמעותי, האזרחים חוזרים להישען על הבסיס הטבעי שאתו באו. נשים על הגבר, ילדים על ההורים, פרטים על הקהילה, קהילה על פרנסיה. זו הסיבה האמיתית לברית ההיסטורית, שעל פניה אינה מתיישבת אידאולוגית, בין הניאו-ליברלים לשמרנים. כדי לקיים את השמרנות ואת ההיררכיה אסור שהמדינה תיקח אחריות ותתערב".

הזווית הכלכלית, שמשליכה על הקיום הקהילתי כפי שהחרדים חפצים בו, היא זווית שעד היום נלקחה בחשבון בעיקר בהקשר של רווחה. בשמאל הסוציאלי היו ניסיונות לפנות לצורך החרדי כדי ליצור חיבור על בסיס הדאגה לחלש. אם יש צדק בדבריו של ביתאן, הרי שהחרדים הבינו שהימין, על הדרקוניות הכלכלית שלו, מאפשר להם משהו שחשוב להם בהרבה – מדינה מתערבת פחות וסוג של אוטונומיה.

לא נאמנות עיוורת

עדיין, החוט החזק שמקשר בין נתניהו לחרדים הוא כנראה אישי. גרוזמן מביא דוגמה: "אחד מהרבנים שם (זילברמן, קבוצה קטנה בתוך דגל התורה שמשויכת לימין האידאולוגי, חבר הכנסת יצחק פינדרוס מזוהה עם הקבוצה הזאת; פ"פ) הסביר לי שמלבד הרצון שלהם בשלטון ימין, יש להם חיבה מיוחדת לנתניהו. הוא ערך השוואה בין נתניהו לשרון, באומרו ששרון היה רק ימני ביטחונית ואילו נתניהו מדבר הרבה יותר על יהדות".

עוד יותר ממנהיגי ימין אחרים, נתניהו במובהק משקיע בעיקר ב"גוש". בשותפים הטבעיים. לפחות בקדנציות האחרונות שלו הוא לא מחפש אישור מהמרכז או מהשמאל, אלא מחדד הבדלים בצורה אקטיבית, ונוח לו עם הדתיים והחרדים. היה לו סיבוב עם יאיר לפיד, והוא לא רוצה לחזור לשם.

"הח"כים החרדים", מזכיר גרוזמן, "הם מהחריפים בפוליטיקה הישראלית ואינם חשודים בתמימות. הטענה שהם לוקים באהדה עיוורת לנתניהו מגוחכת. המפלגות החרדיות מודעות לכך שאם המפה הפוליטית תשתנה, הן עלולות למצוא עצמן באופוזיציה, ולמרות זאת סבורות שכל עוד הדבר אפשרי, נתניהו הוא ראש הממשלה הנכון ביותר עבורן".

אפרת פינקל ("פשקוויל", "בקהילה") היא קול חדש במרחב התקשורת החרדית. והיא מסכימה עם דבריו האחרונים של גרוזמן: "במובן הפרקטי, נתניהו משמר את הסטטוס קוו ומבטיח להגן על ליבת הערכים החשובים למגזר, ומתוך כך גם דואג לתקציבים ייעודיים למטרות אלה.

"ברמה העמוקה יותר, על אף שמפלגות חרדיות כבר ישבו בעבר בקואליציית שמאל, אין ספק שהם נוטים להזדהות עם הימין באופן טבעי. למרות שהערכים הסוציאליים השמאליים דווקא עולים בקנה אחד עם האג'נדה החרדית, השמאל מביא אתו לא מעט ערכים שמתנגשים עם שמירה על יהדות אותנטית".

בכך מביאה פינקל את הטענה הקלאסית של ימין מול שמאל, ומגמדת את הפרסונה של נתניהו לכדי מנהיג הימין. "נתניהו הוא אמנם המנהיג הכריזמטי והלידר שהם אוהבים, אבל סביר להניח שגם אם היה לימין מועמד אחר מוצלח ברמה סבירה – היו הולכים אתו", היא אומרת.

ישראל פריי ("קו עיתונות") מביא זווית אחרת לגמרי וטוען כי "החרדים לא נאמנים לנתניהו – החרדים נאמנים למנהיג ההווה. המטבע הכי סחיר של החרדים בפוליטיקה הוא נאמנות. קו כללי שמנחה אותם בכנסת ובולט ברשויות המקומיות. ש"ס, למשל, תמיד תומכת בראש עיר שהיה שותף אתם לקואליציה. בבחירות האחרונות נרשמה חריגה יחידה בפתח תקווה. שם נטשו את בן בריתם לטובת הרפתקה חדשה שצלחה. הנאמנות באה כמובן לפצות על המחיר שהם גובים כשותפים; ומכך שאין לחרדים קו אידאולוגי. מתוך תפישה שהם מפלגות קצה, לא חלק מהשלטון, אז הם נאמנים למי שהיה טוב אליהם".

עדיין, מודה פריי, נתניהו אכן מעט שונה. "נתניהו הצליח לצבור אהדה אישית בקרב החרדים. מאז ימי 'נתניהו טוב ליהודים' הרחוקים הוא רק הולך ומתעצם. לכאורה הוא הכי רחוק מהם. כופר, נשוי בעברו לנוצריה, אמריקאי, אבל הקסם שלו הוא בכך שהוא דובר את השפה, והאנשים מתחברים אליה".

ייתכן שזו הנקודה המרכזית בסיפור על נתניהו והחרדים: הם מאמינים לו. היום, אין לחרדים אלטרנטיבה לנתניהו. עד כמה שהפוליטיקאים החרדים מתוחכמים, נתניהו מתוחכם יותר. הוא עשה להם את מה שהוא עושה הכי טוב: יצירה של מרחב בחירה מצומצם, נאמנות מכורח המציאות ומכורח הקסם האישי. "כיום, כדי לשמור על הקולות. אין לחרדים אלטרנטיבה. החשש הכי גדול של כולם הוא ממשתה המנדטים של הליכוד. היום ביבי אמר בחצי מילה בסרטון ש'אין כזה דבר ש"ס וביבי, יש רק פתק אחד, מחל', וכולם בהיסטריה", אומר פריי.

"הפוליטיקאים החרדים הם בעלי חושים מחודדים. הם הראשונים לזהות ריח של גוויה פוליטית. כל עוד הוא על הגלגל הם ייצמדו. כשהגלגל יחרוק, הם יעברו לבא בתור", הוא מסכם.

פנינה פויפר היא פעילה פוליטית חרדית, מנהלת מיזם הציבור החרדי ממלכתי ואחראית פרויקט חרדים בעמותת עיר-עמים.