newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ימין ושמאל הם מושגים שבטיים. עמיר פרץ מנסה לשבור אותם

ימין ושמאל בישראל לא מבטאים עמדה פוליטית אלא מוצא, מעמד והשכלה. רק כך גנץ או לפיד או אפילו ליברמן יכולים להיחשב כ"מרכז שמאל". פרץ לקח הימור ענק בניסיון לחצות את הגבולות האלה. זה מקור הזעם נגדו

מאת:

כל הפרשנים הפוליטיים פספסו בגדול את המהלך של עמיר פרץ. ציפו שהוא יפעל לאיחוד עם מרצ, ואולי גם עם ברק, למרות שהבטיח ערב הפריימריס בעבודה שיפעל לגייס קולות מהימין כדי לשבור את השוויון בין הגושים. מה חשבו הפרשנים, שחיבור למרצ וברק יסייע או יכביד על המשימה לגייס קולות מהימין?

לא רק שהם לא הבינו מראש את המהלך, אלא גם אחרי ההודעה על החיבור ועל סיום המו"מ עם מרצ וברק הם עדיין לא מבינים. הם קוראים לו מהלך עדתי, התאבדות, פגיעה במחנה השמאל. מדוע? כי פרץ לא מקבל את ההבניה הפוליטית שלהם של המציאות. פוליטיקה איננה דבר אובייקטיבי. היא נבנית על ידי שפה, סמלים, מעשים ופרשנות. ופרץ לא פועל לפי ההבנה שלהם את המפה הפוליטית.

עמיר פרץ חושב שהשיח השבטי דחק את העבודה לפינה ללא מוצא. הוא רוצה להוציא אותה משם. פרץ במערכת הבחירות ב-2015 (צילום: גיל יערי / פלאש 90)

עמיר פרץ חושב שהשיח השבטי דחק את העבודה לפינה ללא מוצא. הוא רוצה להוציא אותה משם. פרץ במערכת הבחירות ב-2015 (צילום: גיל יערי / פלאש 90)

קחו לדוגמא מושגים כמו "הימין הרך", או גוש "השמאל-מרכז". ההנחה היא כאילו שמאל וימין בארץ הם מושגים אידיאולוגים על רצף אידיאולוגי אחד, לפיו יש גם ימין קיצוני ושמאל קיצוני, וגם מרכז, ולפי החלוקה הזו גם "גושים". אם זה היה נכון, מדוע כחול לבן איננה חלק מגוש ימין-מרכז? זה הרי הרבה יותר סביר מבחינה אידיאולוגית. אבל כחול לבן היא "שמאל-מרכז" בהבניה הפוליטית השבטית הדיכוטומית של "שמאל-ימין". זה מה שפרץ מבקש לפרק, ועל כך כועסים כולם.

למה דוד לוי קרא לארנס 'פרופסור'?

אם אכן המושגים שמאל וימין הם אידיאולוגים, איך אפשר להגדיר את יאיר לפיד או בוגי יעלון כ"שמאל-מרכז"? איך ביבי יכול לקרוא לליברמן "שמאל", ומדוע קוראים עכשיו לאורלי לוי-אבקסיס "ימין" ולציפי לבני "שמאל"? ומה עם המפלגות ה"ערביות"? הן שמאל או ימין? או שמא הן פשוט מחוץ למפה?

המושגים "שמאל" ו"ימין" בארץ אינם מסמנים עמדות פוליטיות, אלא מוצא, מעמד, השכלה, יחס לדת, והזיקה ביניהם. כשדוד לוי כינה את משה ארנס "הפרופסור", הוא התכוון לרמוז למוצאו וליחסו למזרחים. הרבה מילים שנשפכו על אורלי לוי-אבקסיס ועמיר פרץ מאז התחברו, מבלי שהאומרים אפילו מרגישים את היחס הגזעני שלהם. הכי בלט לי הכינוי 'אופורטוניסט' על עמיר פרץ, כאילו לא היה זה אהוד ברק שעקף את קדימה מימין וחבר לנתניהו ב-2009, למרות האופוזיציה הפנימית של עמיר פרץ, וכאילו לא היה זה אבי גבאי שהקפיד להסתיר מפרץ את המו"מ שניהל עם נתניהו על הצטרפות לממשלה, שמא פרץ יחבל בו, בעודו משתף את שאר הח"כים ב"עבודה" במהלך.

אנסה כאן לשפוך קצת אור על המהלך של פרץ, מבלי לתמוך בכך בעמדותיו, בעבר או בעתיד ובלי לנסות לנבא האם יצליח או לא, או מה יעשה אם ישיג את עמדת לשון המאזניים שהוא חותר אליה. עבדתי קרוב מאד לפרץ בשנות ה-90', יש לי מאות שעות שיחות אישיות איתו, ונראה לי שההבנה שלנו של המציאות הפוליטית דומה, למרות ההבדלים בעמדות וכמובן ההבדל היסודי, שאני, במקצועי, חוקר את הפוליטיקה והוא שחקן מרכזי בעיצובה, לעיתים במעשים מאד לא מקובלים עלי.

מה שתופס באירופה לא תופס בישראל

המושגים שמאל וימין כרצף אידאולוגי מקורם באירופה, והם מסמנים מחלוקת מעמדית בעידן של גיבוש מדינות לאום דמוקרטיות. הפוליטיקה בארץ התגבשה בנסיבות שונות מאוד. תנועת העבודה הישראלית, שקמה בנסיבות לא דמוקרטיות של שלטון עות'מני ובריטי, הייתה בראש וראשונה תנועת התיישבות אירופאית. היא אמנם ארגנה את ההסתדרות, אבל בנתה אותה בעיקר כמדינה בדרך כדי לשלוט על הפועלים ולא כדי לייצג אותם.

מנחם בגין ידע לשלב את ביקורת אמיתית על האפליה של המזרחים לחיבור זהותי כיהודים וחיילים. מנחם בגין (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

מנחם בגין ידע לשלב את ביקורת אמיתית על האפליה של המזרחים לחיבור זהותי כיהודים וחיילים. מנחם בגין (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

עם הפלסטינים היא כמובן הסתכסכה במאבק על הקרקע. כשהגיעו לארץ יהודים מארצות ערב, הם נקלטו כפועלים, נשלטו על ידי מוסדות ההסתדרות וזכו ליחס מפלה ומתנשא. הם יושבו בבתים ואדמות ריקות שהותירו הפליטים הפלסטינים, אבל את הקרקעות סביבם ואת המשאבים השאירו בידי "ההתיישבות העובדת". כך נוצר קונפליקט מעמדי בין תנועת העבודה לבין העולים ממדינות ערב שתויגו כציבור אחר תרבותית, "עדות המזרח".

מנחם בגין הבין היטב את ההשלכות של הקיפוח ושל הקונפליקט המעמדי הזה וגייס לאט לאט את אלה שהפכו עקב אפלייתם לקטגוריה אחידה – את המזרחים. הוא עשה זאת על ידי שילוב מתוחכם של ביקורת מעמדית עניינית נגד ההסתדרות והקיבוצים הנצלניים מצד אחד והדגשת הזהות המשותפת כיהודים וכחיילים מצד שני. דוד לוי (האבא של אורלי) היה הקול החריף ביותר של הביקורת המעמדית נגד מפא"י ונגד האפליה והקיפוח.

ארץ ישראל הייתה לסמל של האחדות היהודית, אבל לא הפכה לסיבה ללכת להתנחל בשטחים אחרי 67'. אם המזרחים עברו לגור מעבר לקו הירוק הם עשו זאת, ברובם, בדיוק כמו האשכנזים תומכי השמאל: מטעמים כלכליים. המערך ניסה לפתור את מצוקת הדיור, שהפנתרים השחורים הפגינו נגדה בשנות ה-70' על ידי בנייה עירונית מעבר לקו הירוק, וקרוב לגבול. הליכוד רק המשיך את המדיניות והעמיק אותה.

"השמאל" מיסד את הכיבוש, "הימין" נסוג מסיני

הגיוס של מזרחים מהמעמד הנמוך לליכוד ושל אשכנזים בני המעמד הבינוני למערך יצר נתק בין השפה האידאולוגית-מעמדית של מפלגת העבודה לבין ציבור בוחריה. מתוך צורך להמשיך את הגיוס של בוחרים, התחילה להתפתח זהות חדשה של "שמאל-ימין", ושלל דימויים וסמלים, שיצרו דיכוטומיה  שבטית עם שפה ומיתוסים משלה. "השמאל" רודף שלום וביטחון, ואילו "הימין" לאומי ודוגל בארץ ישראל השלמה. אלה מיתוסים כי זיקתם למציאות הפוליטית רופפת מאוד. "השמאל" הוא זה שמיסד את הכיבוש והתחיל את מפעל ההתנחלות. ואילו "הימין" נסוג מסיני תמורת שלום עם מצרים, הכיר בזכויות של הפלסטינים והציע הקמת אוטונומיה פלסטינית לחמש שנים. רבין רק היה צריך לקחת את ההסכם של בגין עם סאדאת וליישם אותו.

מאז רבין נוצרה קטגוריה פוליטית של אנשי ליכוד, שאינם דוגלים פוליטית בארץ ישראל השלמה. הביטוי היה בהקמת קדימה על ידי שרון. זה גם היה ההקשר שבו ניצח עמיר פרץ את שמעון פרס בבחירות ב-2006

בתנאים אלה, "ימין ושמאל" הפכו לסמלים מיתולוגיים של שייכות שבטית מגייסת ודיכוטומית. השבטיות היא גיוס על בסיס תחושת קרבה מעין משפחתית, עם גבולות ברורים, קרבה המדגישה את הנאמנות לקבוצה ומזהה אנשים לפי השפה שהם משתמשים בה. אם אני אומר "כיבוש" או "שלום", אני שמאלן. אם אני אומר "ערבים" או "יהודה ושומרון", אני ימין. אין לזה קשר הכרחי לעמדות פוליטיות. השבט מונע על ידי שנאות מכלילות וא-פוליטיות: "החרדים", "הקיבוצניקים", "המתנחלים", "האשכנזים".

בשנות ה-80' התבסס השיח השבטי הדיכוטומי, והשיא היה ב-1981, עם 48 מנדטים לליכוד ו-47 למערך. שני הצדדים השתמשו בגיוס השבטי כדי לסגור את המרחב הפוליטי למתחרים פוטנציאליים. בגיוס השבטי "ימין-שמאל" הדיכוטומי, הבוחרים הם שמאל או ימין, אין אמצע. נתניהו הוא האומן של השימוש במילים "שמאל" ו"ימין" כדי לסמן את המפה הפוליטית. "לי לא אכפת איך השמאל מחלק את הקולות שלו", הגיב על הקמת כחול לבן, ועכשיו ליברמן הפך ל"שמאלן". אתה אתנו או אתה נגדנו. למה אומרים "מרכז-שמאל" ולא "מרכז-ימין"? כי כל עוד יש חילונים, אשכנזים ושונאי "חרדים" במחנה, הם שייכים לשבט "השמאל", ולא יכולים להיות "ימין". והערבים, לפי השיח השבטי, הם מחוץ למפה, מושא לשנאה אבל לא לשותפות קואליציונית.

במושגים ישראלים, "שמאל" פירושו מעמד בינוני אשכנזי, "ימין" מעמד נמוך מזרחי. צירים במפלגה העבודה (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

במושגים ישראלים, "שמאל" פירושו מעמד בינוני אשכנזי, "ימין" מעמד נמוך מזרחי. צירים במפלגה העבודה (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

ליכודניקים שלא תומכים בארץ ישראל השלמה

רבין הכניס את הערבים למפה, ועל זה נרצח. הוא הבין שבגיוס השבטי "שמאל-ימין" הא-פוליטי יש יתרון דמוגרפי לימין: מעמד נמוך, מזרחים ודתים הם יותר מהמעמד הבינוני האשכנזי החילוני. לכן כדי לנצח אותו, צריך לשבור את ההבניה הפוליטית השבטית. הוא עבד קשה לשבור את הדימוי השבטי של "שמאל" בדרכים רבות: על ידי העלאת סדר יום כלכלי ("שינוי סדר העדיפויות"), הפניית משאבים לפריפריה ובניית קואליציה עם ש"ס, המייצגת את כל ה"סממנים" של ימין – דתיות, מזרחיות ומעמד נמוך, אבל גם בחיבור לסיעות הערביות הוא ניסה לשבור את הגיוס השבטי "שמאל-ימין". הוא אמנם התנגד להפגנות של שלום עכשיו כדי שלא יזוהה עם שבט "השמאל" ולא דיבר על "מחנה השמאל" אלא על "מחנה השלום", אבל דיבר נגד הגזענות של אלה ששללו את שיתוף הפעולה עם הסיעות הערביות.

מאז רבין נוצרה קטגוריה פוליטית של אנשי ליכוד, שאינם דוגלים פוליטית בארץ ישראל השלמה. הביטוי היה בהקמת קדימה על ידי שרון. זה גם היה ההקשר שבו ניצח עמיר פרץ את שמעון פרס בבחירות ב-2006, הצליח לכפות סדר יום חברתי-כלכלי ולגייס קולות מהליכוד. בבחירות האלה הליכוד של נתניהו צלל ל-12 מנדטים. אבל באותן בחירות, מצביעי שמאל שבטי רבים ברחו לקדימה ולסיעת הגמלאים.

ליברמן הופך לגיבור "השמאל השבטי"

התופעה הזו – הצבעה בעד אשכנזים חילונים בני המעמד הבינוני בגלל שהם "משלנו" ובריחת הקולות אליהם – היא השבטיות בהתגלמותה. אין כאן שום התייחסות לעמדות של אותם אנשים, אפילו לא למעשיהם בעבר (כמו אלה של ברק, גנת או יעלון) אלא למוצא שלהם. אם הוא "משלנו", הוא בסדר, ואם "משלהם" הוא לא בסדר – כך אומר המוח השבטי. "רק לא ביבי" היא הסיסמה השבטית. כך היה ביחס ללבני ב-2009, כחול לבן ב-2019 מועד א', ועכשיו ברק לקראת מועד ב'. ברק הוא המנהיג הכי הרסני שהיה למדינת ישראל, לא רק ביחס למפלגת העבודה. אבל עכשיו רוצים שמרצ ועמיר פרץ יחזירו אותו לפוליטיקה. עצם המחשבה שאהוד ברק יכול לחזור היא כבר חשיבה שבטית. במובן המדיני, נתניהו פחות מסוכן ממנו. את שני המבצעים הראשונים בעזה, 2008-9 ו-2012 ברק עשה, ואת הסכמי אוסלו הוא פירק. אבל מה? הוא "משלנו". ברק הוא זה שחבר לנתניהו על ידי עקיפת קדימה של לבני ב-2009, ועלול לעשות זאת שוב, אבל מי החשוד באופורטוניזם? עמיר פרץ.

השיח הפוליטי השבטי מאוד דומיננטי בימים אלה. פתאום ליברמן הפך לגיבור "השמאל השבטי" משום שתקף את החרדים. הוא עשוי להיות חלק מהקואליציה ולקבל את משרד הביטחון עם יותר חופש פעולה מזה שנתן לו נתניהו. עמיר פרץ מבין שההיגררות השבטית אחרי ליברמן ולפיד היא אסון. הוא גם מבין שכל ה"שמאל", לרבות מרצ, עלולים ליפול למשחק הזה. לכן הוא לא פוסל את נתניהו בנסיבות שהוא לא יועמד לדין, אבל גם מזכיר את החרדים והערבים כשותפים קואליציוניים אפשריים. הוא מדבר על שבירת הדיכוטומיה שמאל-ימין, ולא מצטרף לסיסמה "רק לא ביבי".

פרץ יודע שלא יסלחו לו

פרץ לקח הימור עצום, כי הסיכוי שבחודשיים עד לבחירות יברחו ממנו יותר מצביעים אשכנזים מאשר מצביעים שיגיעו מהליכוד הוא גדול. אבל זה בדיוק מה שעושה מנהיג פוליטי: קורא את המפה ומוביל למקום שהוא רוצה. הקמת קואליציה עם מרצ לא הייתה מוסיפה כלום במובן הזה, אלא רק מכתירה את ליברמן כלשון המאזניים. המהלך הנוכחי של פרץ נועד ליצור סדר יום חברתי-כלכלי ולהפוך את העבודה ללשון מאזניים שתציע קואליציה עם החרדים ובלי ליברמן, מול לשון המאזניים של ליברמן, שידחוף לקואליציה ליברמן-ליכוד-כחול לבן.

פרץ ולוי יודעים שהם לא יכולים להצטייר כעדתיים, אבל הם מקווים שהזיוי שלהם יעזור להם בקלפי (צילום: אדם שולדמן / פלאש 90)

המהלך הזה בא לשבור את הקטגוריות השבטיות של שמאל ימין ולעשות פוליטיזציה לדיון הציבורי. ההאשמות כאילו הוא מחפש לעצמו מקום בממשלת נתניהו, או אפילו להיבחר כנשיא, הן השמצות גזעניות. צפויות עוד הרבה התקפות כאלה. אפשר לסמוך על פרשנים מטעם שיפיצו אותן. לעמיר פרץ חשובה התדמית הציבורית שלו יותר מכל דבר אחר, לכן שמר עליה לאורך כל הקריירה שלה. הוא יודע שלא יסלחו לו על שום מהלך מפוקפק, להבדיל מהסלחנות שנוהגים בה כלפי אהוד ברק, לדוגמה.

לא יכול להזדהות כמנהיג עדתי

ועוד מילה אחת ביחס לפוליטיקה של זהות, והשימוש במוצא לצורכי גיוס. כפי שעמיר יודע, בהיותו מזרחי הוא חשוף לביקורת יתר וחייב להיות ישר כמו סרגל, הוא גם יודע שאסור לו להשתמש במוצא לצורך גיוס תמיכה, כי מיד יכתימו אותו בתור "עדתי", "מתבכיין" ואף "גזען". לכן ב-2005 הכריז מיד אחרי ניצחונו בפריימריז במפלגת העבודה על "קבורת השד העדתי", הווה אומר, זה שאני מרוקאי לא הופך אותי למנהיג עדתי. אני מנהיג פוליטי.

מאז הצליח פרץ לבנות תדמית פוליטית אידיאולוגית עקבית. החיבור ל"עוד מרוקאית" מייד עורר את הפחדים של פרשנים שונים כאילו החיבור הזה הפך אותו ל"עדתי", למרות שאיש לא יטען שהחיבור בין ברק למרצ הוא "עדתי". אפשר לסמוך על פרץ ולוי-אבקסיס שמסע הבחירות שלהם ידגיש מצע כלכלי וחברתי, ויברח כמו מאש משיח מזרחי, אזכור קיפוח או אפליה. אבל כל האחרים, תומכים ומתנגדים, לא יוכלו להתעלם ממוצאם. תקוותם של פרץ ולוי-אבקסיס היא שמצביעי הפריפריה החברתית המזרחית יזהו שהם שוברים את הגיוס השבטי של "השמאל" וישקלו להצביע עבורם. קשה לראות שזה קורה בתוך חודשיים. אבל זה ההימור הגדול שלקח עמיר פרץ: להוציא את מפלגת העבודה מהפינה חסרת המוצא של שמאל שבטי.

פרופ לב גרינברג הוא חוקר הפוליטיקה הישראלית, בין ספריו "ההסתדרות מעל הכל" "זיכרון במחלוקת: מיתוס, לאומיות ודמוקרטיה", ו"שלום מדומיין, שיח מלחמה, משבר המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל, 1992-2006"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf