newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האם מותר להרוג אזרחים כל עוד מקפידים לעשות זאת בטעות?

עבור הציבור הישראלי, פרט קטן הופך פעולת צה"ל מפשע מלחמה לפעולה מוסרית: האמונה המוחלטת שלצה"ל אין כוונה לפגוע בחיי אזרחים. אני טוענת שאין לו כוונה לשמור עליהם

מאת:

עבודת דובר צה"ל קלה. היא מורכבת מחזרה על מנטרות, כאשר המרכזית בהן היא טרור. בואו נודה על האמת: לא משנה מה צה"ל יעשה, הכל תמיד היה ויהיה באשמת הטרור. לא משנה אם צה"ל יהרוג ילד או שניים או מאתיים ילדים ("בטעות" – מיד נגיע גם לזה). זה בגלל החמאס בפרט והטרור בכלל. טרור היא מילת קסם, כמו החמאס, שבזכותן ישראל יכולה לבצע כל פעולה נגד אוכלוסייה אזרחית. גם פעולות הנחשבות לפשע מלחמה או פשע נגד האנושות על פי החוק הבינלאומי. גם פעולות הנחשבות לזוועה ופשע על פי אמות מוסר אוניברסליות.

מה הופך את הרצח של ארבעה ילדים על החוף, כמו גם את כל האחרים, בעיני התקשורת והציבור הישראלי ל"אירוע טראגי" ולא לפשע מלחמה?

אני קוראת את הסיקור בתקשורת הישראלית. "לצה"ל אין כל כוונה לפגוע באזרחים". "אם נפגעו אזרחים מדובר באירוע טראגי". איך אפשר לומר אחרי הרג של ארבעה ילדים, "אם" נפגעו אזרחים? אין כאן שום "אם". נפגעו אזרחים. נהרגו ילדים. אבל רוב הציבור בישראל בוחר להאמין שלצה"ל אין כוונה לפגוע באזרחים. עם האמונה הזאת יש שתי בעיות עיקריות. ראשית, היא מוטעית. שנית, היא לא רלבנטית.

לצה"ל אין כוונה לפגוע באזרחים. האמנם?

איזו אידאולוגיה של החברה הישראלית מצטיירת לנו? אנסח אותה כך: בשם המלחמה בטרור ובשם הגנה על אזרחים (יהודים) מותר להרוג אזרחים בטעות (ערבים, פלסטינים). כלומר, דווקא העובדה שלהרוג אזרחים זו לא הכוונה המוצהרת, מאפשרת לצה"ל להמשיך להרוג אזרחים. נשמע מעט מסובך, אך זו בדיוק הסלטה האווירית שהתת מודע הקולקטיבי הישראלי מבצע מידי יום.

על כן אני טוענת בביטחון מלא שלצה"ל יש כוונה לפגוע בחיי אזרחים, משום שאין לו כוונה לשמור עליהם. משום שמותר להרוג אותם, כל עוד מקפידים לעשות את זה בטעות.

נעזוב את זה שחיסול החמאס נדון לכישלון. האם בשביל חיסול החמאס היינו מסכימים להרג "בטעות" של מאתיים יהודים ישראלים? אם החמאס היה משתמש בתושבי דימונה, שדרות, תל אביב או אפילו הרצליה פיתוח, כמגן אנושי, האם הציבור הישראלי היה תומך בהפצצה ממוקדת של יישובים אלו?

הערה חשובה על מוסריות צה"ל והחברה הישראלית כולה: לישראל תפיסה עצמית מוסרית שצריך לשמר. על כן עדויות של חיילים שעשו מאמץ לשמור על חיי אזרחים, של מפקדים שהורו על כך, הן עדויות חשובות. לא רק לצורך הסברה לחו"ל, אלא גם – ואולי בעיקר – לצורך חיזוק תפיסה עצמית מוסרית. למקרים בודדים של סיוע הומניטרי לפלסטינים, של ניתוח ילדים פלסטינים בבתי חולים ישראלים, יש תפקיד חשוב. הם מאפשרים לשמר תפיסה עצמית מוסרית במקביל להרג שיטתי ומאסיבי של אזרחים. אין בדברים שלי טיפת ציניות. אני מאמינה שאותם מקרים של סיוע הומניטרי ואותם ניתוחים בבתי חולים מתבצעים מכל הלב. גם התפיסה העצמית המוסרית היא כנה. גם ההצדקה להרג שיטתי ומאסיבי של אזרחים היא אמיתית. ההרג הוא מוצדק מראש, לא משנה באיזה נסיבות הוא התרחש, כמה קורבנות הוא גבה.

למה הכוונה לא רלבנטית?

לציבור בישראל יש סיבות מצוינות להיאחז בסיפור הישראלי על כוונות ומוסריות של צה"ל במקום להביט בעיניים פקוחות על המציאות שצה"ל יוצר בעזה. המציאות היא שצה"ל זורע מוות בעזה. מוות והרס.

כוונות זה סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. סיפורים יכולים להיות אמינים או שלא, אפשר להתווכח עליהם, אפשר להתאים אותם למציאות כפי שהיא נוחה לנו. סיפורים על מוסריות, על צה"ל, על חמאס, על טרור. סיפורים שיכולים להשתנות עם הזמן. לעומת זאת, מוות זו עובדה מוצקה מאד.

אתמול (רביעי) בסוף ההפגנה שהתקיימה בברלין נגד המלחמה, המפגינים נתבקשו להרים פתקים עם שמות ההרוגים בעזה. אנשים שנרצחו על ידי צה"ל על כוונותיו ה"טובות". המציאות היא שהכוונות הטובות של צה"ל – ויותר מכך של ממשלת ישראל – מרצפים לכולנו את הדרך לגיהינום.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf