newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"החשיפות" של "עד כאן" או מה קורה כשבערוץ 20 לא פותחים גוגל

עד לא מזמן, התקשורת הממוסדת קנתה בצמא את הסחורה הקלוקלת של ארגון "עד כאן" על ארגוני השמאל. עכשיו המניפולציות נחשפו, ונציג הארגון נאלץ להרחיק עד אולפן ערוץ 20 כדי להציג "חשיפות", שידועות לכולם. מסקנות מלילה בלי שינה בפייסבוק

מאת:

שבוע שעבר היה קשה. כאבי שיניים שהפכו לטיפול שורש שהפכו לנטילת אנטיביוטיקה בכמויות שאמורות לרפא פיל. הלילות ימים והימים לילות. וככה בין שינה לכאבים, מצאתי את עצמי מדפדף לפנות בוקר בפיד הפייסבוק. התרחקתי מהפייסבוק בתקופה האחרונה. אין לי כח לוויכוחים שלא מובילים לכלום. לשממה שנפרצת מעת לעת עם סטטוסים שנועדו לצרוח "שימו לב! אני קיים!".

אבל ככה, תוך שאני משוטט, מצאתי את עצמי מרפרף בין פוסטים של ה"חברים" שלי. ומתוך הקלחת הרדודה של צעקות ומשטור, עלתה פרסומת לתכנית של ערוץ 20. אף פעם לא יצא לי לצפות בערוץ, וגם ככה התחלתי שוב להירדם, אז לחצתי. וכמו לפי אות, החלו מתוך המרקע ארבעה גברים לצווח, כמו שסוף העולם קרב, וכולנו צריכים להיפרד מהמשפחה ולרדת למקלטים. ובזמן שאני מושיט יד בשביל לארוז מזוודה, המגיש, בועז גולן, שנראה לי כמו הומפטי דומפטי מעליסה בארץ הפלאות, מבטיח לי "חשיפה על ארגוני השמאל". באולפן יושב לידו גלעד אך, מארגון "עד כאן", ומצדם פרשנים לתגבורת והם כולם צועקים יחדיו במקהלה.

"חשף" שארגוני שמאל מנסים להדיח את פעילי הר הבית להגיד את מה שהם אומרים בגלוי. אלעד אך מ"עד כאן" באולפן ערוץ 20 (צילום מסך מערוץ 20)

"חשף" שארגוני שמאל מנסים להדיח את פעילי הר הבית להגיד את מה שהם אומרים בגלוי. אלעד אך מ"עד כאן" באולפן ערוץ 20 (צילום מסך מערוץ 20)

הומטי דומפטי מתחיל עם "חשיפה", אבל כמו אותו יצור מעליסה בארץ הפלאות, נראה שלמילים ישנם משמעות אחרות בשבילו. שכן אותה חשיפה היא ש "ארגון עיר עמים מנסה להוציא מאנשי הר הבית משפטים מביכים".  אוקי, אני מחכה בשקיקה. "הארגון שלח שתולים כדי לדובב את אנשי הר הבית". אני מתרגש שוב, הייתכן שקם לו ארגון שמאל שאני לא הכרתי שמוכן להפסיק להיות מנומס ומתנצל? "הארגון ניסה להוציא מהפעילים שהם רוצים להוריד את המסגדים בהר הבית". ואני נוחת למיטה באכזבה. זה לא כאילו שזו האמירה הכי נשמעת של אנשי הר הבית. שנאמרת כמעט בכל כתבה שנעשית עליהם? לא צריך להקליט אותם בסתר, הם פאקינג הדפיסו חולצות שבהם הם כותבים שזה מה שהם הולכים לעשות.

מצד שמאל של בועז גולן-המפטי יושב פרשן שמצטט ארוכות מתוך "מאמר שטנה ושנאה" שנכתב ע"י "בכיר" בעיר עמים. הפרשן מסיים את הציטוט עם ההכרזה "מדובר כאן על הסתה לטרור. נקודה". אני מחפש את אותו "מאמר שטנה ושנאה" עלום, רק כדי למצוא שמדובר במאמר שהתפרסם באתר שאולי לא שמעתם עליו, בשם שיחה מקומית. ובאותו מאמר אני מוצא את אותה "הסתה לטרור", כשכותב המאמר מסיים עם ההמלצות לאותה פעילות עבריינית, לדוגמא לצאת להפגנות בשטחים או להפוך מאבקים משפטיים של עמותות השמאל לחלק מפעילות נמרצת של הקהילה הפלסטינית.

אבל גולן-הומפטי עושה לי טיזינג עם חשיפה נוספת. "זוהי מיכל", מכריז אך מ"עד כאן", "ותראו איך היא מורידה את דגל ישראל מעל בית של יהודים במזרח ירושלים". הומפטי עונה לו, "תגיד, איך לא עוצרים אותה? חוק הדגל לא תקף? תביא לי את הפרטים שלה בסוף השידור ואני אארגן עורך דין שיפנה למשטרה". חבל על המאמץ שלו, כי המשטרה כבר עצרה את אותה "מיכל", והיא ישבה במעצר כל השבת והואשמה בדיוק בסעיף הבנאלי של החוק שמקדש חתיכת בד על פני ערכים וצדק, והמתנחלים בשייח ג'ראח דיווחו על זה בהרחבה. "חיילים מתו בשביל הדגל הזה" זועק גולן-הומפטי, ואני תוהה האם חיילי ישראל מתו כדי שכהניסטים יוכלו לגזול בית ממשפחה פלסטינית, ואם כן, כדאי לעדכן את החיילים שמתגייסים עכשיו. שבהשבעות יצעקו "אני נשבע" על מפות טאבו של מחוז ירושלים.

"החשיפה" של ערוץ 20: ארגון שמאל מנסה להביא את נאמני הר הר להגיד את מה שהם אומרים בכל מקרה - צריך להוריד את המסגדים. תקיעה בשופר מול כיפת הסלע (צילום: עביר סולטן / פלאש 90)

"החשיפה" של ערוץ 20: ארגון שמאל מנסה להביא את נאמני הר הר להגיד את מה שהם אומרים בכל מקרה – צריך להוריד את המסגדים. תקיעה בשופר מול כיפת הסלע (צילום: עביר סולטן / פלאש 90)

אך יוצר קשר בין הורדת הדגל לבין ארגון "עיר עמים", שכמה מפעיליו נכחו בהפגנה. שזה כמו להגיד שמכיוון שאך יושב על אותו כסא, שעליו התראיין מצית בית הספר הלשוני לפני כמה חודשים, הוא היה חלק מהשריפה. אני מחכה לשמוע את תגובת ארגון הצללים המתקרא "עיר עמים", ואת תגובתה של המרגלת (שם קוד "מיכל") שנתפסה במשימה הכה מסוכנת מעבר לקווי האויב, אבל להפתעתי זה לא קורה. הייתכן שערוץ 20, שנלחם בשן ועין כדי לקבל רשיון לשדר חדשות, לא עשה את הדבר הבסיסי ולא התקשר כדי לקבל תגובה? אולי בערוץ 20 וב"עד כאן" התקשו למצוא את הטלפון של ארגוני הביון והמרגלים?

לאורך הראיון גלעד אך נראה מדוכדך. הוא מאובן בתוך עצמו, וכשהוא מגיב, הוא מדבר אל תוך המקטורן שהוא לובש. אכן, באמצע יוני, באולפני ערוץ 20 בצפון המנותק והתל אביבי, גלעד אך לובש מקטורן שזהה לזה שלובש גולן-הומפטי. יכול להיות שאך והומפטי יוצאים יחד למסעות שופינג? אך משפיל מבט כשדומפטי מקריא בחדווה תוך כדי שידור החשיפות המאוד מטלטלות ווטסאפים שנשלחו אליו ("עכשו שלח לי ווטסאפ יוסי שצופה בנו מאמסטרדם, מה גבר? קרחנה?"). נראה שאך מבין שברגע זה הוא יוכל לומר כל צליל שיעלה על דעתו, שהגרופים מסביבו לא ירקדו לו.

מצלמה נסתרת של עד כאן בשיחה עם שוברים שתיקה (צילום מסך מתוך חדשות 2)

מצלמה נסתרת של עד כאן בשיחה עם שוברים שתיקה (צילום מסך מתוך חדשות 2)

האכזבה נוטפת מאך בזמן שהדיון עובר אל מנחה אחר. ניכר שהשנים האחרונות היו קשות לו. התקשורת "השמאלנית", זו שרק לפני כמה שנים בלעה בשמחה כל עריכה חלקית ומניפולציה של צילומי ארגון "עד כאן!", ממאנת להמשיך ולקבל חומרים מהארגון. כל החשיפות והאשמות של הארגון על "מסירת חפים מפשע לעינויים והרג" ו"איסוף מידע על כוחות צה"ל" הצטמצמו  לבסוף לאישום אחד של "הפרת הסכמי אוסלו". אפילו הבית הרעיוני שעליו גדל אך, ישיבת עלי, עובר טלטלות. הציטוטים מהשיעורים שנתנו רבניו של אך – לוינגר וסדן – טלטלו את רוב הציבור. ואפילו בהתנחלויות כבר לא מוכנים שלווינגר יבוא להרצות. אך, שיותר מכל רצה לנדות את פעילי השמאל, מצא עצמו בחברה מנודה, ועם חומרים שרק ערוץ 20 מוכן לשדר.

אל הקבוצה הזו מצטרף אדם, שעד עכשו לא הבנתי איזה תפקיד יועד לו במחזה המוזר הזה. הוא יושב מצידו של אך ומסביר ש"הבן של אביגדור פלדמן מספר שלחברה בשכונה לא הייתה עבודה ואיך שהגיעו הפעילים של הקרן החדשה, הם התחילו לעבוד. יש שם הרבה כסף". ובזמן שאני מחפש את הפעמון שמזמן את המשרת בבית, שיביא לי מרק חם ממסעדה בלימוזינה שמספקת לי הקרן החדשה, אני נזכר בקרוב משפחה רחוק שהייתי פוגש באירועים משפחתיים. בואו נקרא לו "רמבו".

רמבו היה יושב בחגים עם מעין בנדנה על הראש ומספר לנו, הילדים, סיפורים מסמרי שיער על מלחמות והרפתקאות שהוא עבר. איך הוא היה מלך השכונה שהיה מביא מכות לכל מי שלא ציית ואיך פתר סכסוכים. "פעם", הוא היה מספר, "הלכתי מכות עם חמישה אנשים שניסו לשדוד אותי, שלחתי אותם לבית חולים והמשטרה נתנה לי תעודת הוקרה. הציעו לי להתגייס למשטרה ולהיות מפקד תחנה, אבל סירבתי." המשפחה אף פעם לא התייחסה אליו ברצינות, ולפעמים גם היו צוחקים עליו, אבל לילדים הוא היה תופעה מסקרנת. אבל אני חייב להודות, שאם המשפחה שלי הייתה זוכה לראות את רמבו יושב בטלויזיה ומספר על העבר שלו, הצחוק היה עובר לעצב

וכך יושבים להם רמבו , הומפטי, ואך המדוכדך, ומתענגים על סיפורי קונספריציה וחשיפות שקיימות רק אצל מי שלא הצליח עדיין להבין איך מדליקים מחשב ועושים חיפוש, במנוע המאוד מורכב וקשה לניהול בשם הקוד "גוגל". מה יותר כיף מלהעביר שידור על "חשיפות", כשכולם מסביב מסכימים איתך ואף אחד לא טורח לבקש תגובות או לוודא שהמידע אמין? ביקום מקביל יושבת אותה קבוצה ומדסקסת אותם נושאים בבית קפה בצפון קוריאה. תגידו מה שתגידו על הצפון קוריאנים, קשה לי להאמין שהם היו נותנים להם לשדר חדשות.

אני יודע מה אתם רוצים לומר לי: "תקשיב, אם תמשיך לצפות בערוץ 20 נשלול לך את הכרטיס החבר שמעניק לך ארמון בצפון תל אביב, מכונית צמודה, משרתים, וקפה חינם בבתי קפה". אבל צחוק צחוק, יש בסיפור הזה מוסר השכל חשוב. צחצחו שיניים חברים. בבוקר ובערב. תעשו ביטוח שיניים שלא תתקעו עם כאבי שיניים ללא כיסוי. השמרו מסוכר שהורס את השיניים שאם לא כן תגמרו כמוני בארבע בבוקר צופה בערוץ 20 בחשיפה של "עד כאן".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf