newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בואו לעשות היסטוריה: פסטיבל תרבות פלסטינית יפתח בחיפה

לראשונה מאז 48' יתקיים פסטיבל במימון ציבורי שמביא תרבות פלסטינית למרכז הבמה. כצפוי מירי רגב מנסה למנוע את מימון האירוע. אבל המארגנים לא מתקפלים, ולכם, ערבים ויהודים, יש הזדמנות להכיר את התרבות שהמדינה מנסה למחוק

מאת:

לפני מספר חודשים פנו אלי מ"בית הגפן" בחיפה והציעו שאקח על עצמי את הניהול האמנותי של "ימי תרבות ערבית" – הפסטיבל השנתי אותו מפיק מרכז התרבות הקהילתי. העובדה שהם פנו לפלסטיני כמוני, לא בדיוק ערבי המחמד שהממסד אוהב, נתנה לי את התחושה שבמקום הזה לא רוקדים בדיוק לפי החליל של הפרדיגמות הישנות. בנינו יחד תוכנית שכולה נסמכת על יצירה פלסטינית מקורית, והחלטנו שהשנה הפסטיבל יחגוג את התרבות הפלסטינית. כך נוצר לו פסטיבל, "בסימן תרבות פלסטינית", שכולל מגוון אירועי קולנוע, מוסיקה ואמנות מקורית. פלסטינית, כמובן.

זו הפעם הראשונה מאז 48' שבה מתקיים בתוך ישראל פסטיבל שמופק על ידי בית תרבות ישראלי במימון ציבורי שמתגאה בכך שהוא תומך בתרבות ואמנות פלסטינית. וכצפוי, הדבר משך את תשומת ליבם של שרת התרבות מירי רגב וכנופיית סותמי הפיות של הימין. אלו דורשים לבטל את הופעתו של הזמר תאמר נפאר ואת הקרנת הסרט "נאילה והאינתיפאדה". אנשי ליכוד ותנועת "אם תרצו" פנו לראשת העיר עינת קליש רותם (שלא הגיבה) ופתחו בקמפיין תקשורתי שכולל שלל השמצות שקריות בגנות הפסטיבל והאמנים הלוקחים בו חלק. רגב גם פנתה ליועץ המשפטי לממשלה ולשר האוצר בדרישה למנוע תקציב לפעילות.

רעשי הרקע של הימין הקיצוני לא באמת ראויים להתייחסות. ובכל זאת, אנצל שורות אלה כדי לדבר על הפסטיבל, על תרבות פלסטינית ותפקידה, על למה עכשיו ולמה בחיפה.

אמנים שלוקחים חלק בפסטיבל תרבות פלסטינית של "בית הגפן" בחיפה. מהאמצע למעלה, בכיוון השעון: יוסף אבו ורדה, פידאא׳ זידאן, נרדין סרוג׳י, תאמר נפאר, מודי קבלאווי, הייא זעאתרה, להקת גזל. (יח"צ)

אמנים שלוקחים חלק בפסטיבל תרבות פלסטינית של "בית הגפן" בחיפה. מהאמצע למעלה, בכיוון השעון: יוסף אבו ורדה, פידאא׳ זידאן, נרדין סרוג׳י, תאמר נפאר, מודי קבלאווי, הייא זעאתרה, להקת גזל. (יח"צ)

תודעה כוזבת

אם נשאל את הצעיר היהודי-הישראלי הממוצע – "מהי תרבות ערבית?", סביר להניח שבין האסוציאציות הראשונות שיעלו בראשו יהיו החומוס, הנרגילה וריקודי הבטן. כמה מביך. אם נשאל צעיר פלסטיני אזרח ישראל את אותה שאלה, רוב הסיכויים שגם הוא יתקשה לענות עליה. כמה עצוב. אם נקשה על אותם צעירים ונשאל מהי "תרבות פלסטינית", רוב הסיכויים שנקבל בתגובה דממה, וזה עוד במקרה הטוב. לא מופרך להניח כי יהודים רבים יתחילו לנוע באי נעימות למשמע צירוף המילים. הסיטואציות שתיארתי הן טרגיות, והן תוצאה של המאמצים שמשקיע הממסד הציוני במחיקה ורידוד של התרבות המקומית הילידית.

עד 1948 הותירה התרבות הפלסטינית העשירה חותם על כל המזרח התיכון. אבל מאז, כחלק ממהלכי המחיקה של הזהות של העם הילידי, הממסד הציוני פועל גם למחיקת התרבות שלו. במשך שנים יצר הממסד קשר בין כל מה שנחות בעיניו לבין תרבות ערבית ופלסטינית. כך הוא יצר תודעה כוזבת ומתנשאת אצל הישראלים, וכך הוא הצליח להשפיע גם על התפיסה והזהות העצמית של פלסטינים רבים שהפנימו את שטיפת המוח ואת הנדרש מהם – להתנכר לעצמם, לזהותם ותרבותם.

הצעיר הערבי סובל מדלות תרבותית. כשהוא צורך תרבות, זה לרוב יהיה בשפה העברית. אבל גם הוא זכאי להכיר ולהינות מאמנים פלסטינים או יצירות פלסטיניות תמורת כספי המיסים שהוא משלם. אותו דבר ניתן לומר גם על רוב הציבור היהודי, שפשוט אין לו מושג שיש דבר כזה "תרבות פלסטינית", שיוצרים חלק מהאנשים שחיים בקרבו, ושגם הוא יכול להנות ממנה.

כבן הדור השלישי לנכבה, חשוב לי לפעול ולשנות את זה, לצד פעילים אחרים. לתת כבוד ובמה לפלסטינים שיוצרים פה, למרות התנאים הקשים והמחיקה. ולא, לא משנה כמה פעמים מירי רגב תאיים ותסית.

אנטי-מחיקון

כיצד עושים זאת? כיצד מחזירים את התרבות הפלסטינית אל קדמת הבמה, למענם של כל האנשים החיים כאן, ערבים ויהודים?

חוגגים אותה בחוצות העיר, במרחבים הציבוריים, עושים "אקטיביזם תרבותי". לא מסתתרים מאחורי צירופי מילים מסונתזים כמו "תרבות ערבית ישראלית" (כי אין חיה כזו שהתפתחה באופן אורגני שלא בהתערבות המדינה) או פעילויות דו קיום מיושנות ובלתי משכנעות. רוצים קיום משותף אמיתי? תלמדו להכיר את התרבות האמיתית של ילידי המקום. ואין עיר מתאימה לכך יותר מחיפה, הנחשבת, היום כמו פעם, לבירת התרבות הפלסטינית.

בשנים האחרונות העסקים ומקומות הבילוי הפלסטינים בעיר התחתית פורחים. אבל מדובר בעסקים פרטיים, ולא בפעילויות שמתוקצבות מכספי משלמי המיסים, בהם גם האזרחים הפלסטינים. באמצעות הפסטיבל, אנו שואפים להנגיש בחינם את התרבות הפלסטינית לשני הציבורים (הערבי והיהודי) במרחב הציבורי המשותף של האזור שפעם, לפני 48', היה מרכזה התרבותי של חיפה.

מתוך "נאילה והאינתיפאדה". באדיבות just vision

מתוך הסרט "נאילה והאינתיפאדה". באדיבות just vision

בהתנגדותם לקיום הפסטיבל ציינו אנשי הימין שתרבות ערבית דווקא כן חשובה להם, אך רק כזו המקיימת "דו קיום", לשיטתם. צעירי הליכוד אף הציעו לראשת העיר חיפה "אנשים כמו לוסי אהריש" כדוגמא לדמות ציבורית אותה היו רוצים לראות בפסטיבל, ולא חלילה דמויות כמו תאמר נפאר או סרטים כמו "נאילה והאינתיפאדה". כלומר, תביאו את הערבי שאנחנו רוצים כדי שיגיד לערבים אחרים מה שאנחנו רוצים. אני לא יודע איך אפשר לקרוא לדבר הזה, אבל "אמנות" זה בטח לא.

אסור להקשיב להם. אמות המידה של מה מקובל ומה לא, לא נקבעות על ידי אנשים שפשוט לא מבינים מהי תרבות אמיתית. זה לא תפקידה של היצירה הפלסטינית לרצות את היהודים. ככל אומנות, תפקידה לאתגר, להקשות ולגרום לאנשים לשאול שאלות. מירי רגב, שלא באמת ראתה שום מופע, סרט או הצגה מהפסטיבל, לא רוצה שתשאלו שאלות. היא נסמכת על טקטיקות הפחדה מיושנות ופתטיות וקוראת לחלק מהמשתתפים בפסטיבל "תומכי טרור", מתוך תקווה שהציבור יאמין לה, יפנים וישנן את מסריה. היא רוצה שהציבור היהודי יחיה בפחד, למרות שאין לו שום סיבה לכך.

תרבות פלסטינית היא לא תרבות של "דו קיום" שאמורה לדבר על כמיהה לשלום. היא תרבות אמיתית, חיה ובועטת, שהממסד הישראלי מנסה למחוק. וכן, באופן טבעי חלקה הגדול נושא אופי מחאתי. בבית הגפן, הגוף המפיק, מבינים זאת. בימים קודרים אלה, מדהים בעיניי שעדיין יש שותפים אמיתיים בצד היהודי המבינים שזו אחריותם לעמוד מאחורי הציבור הפלסטיני ולספק לו את מה שהממסד מונע ממנו, גם אם זה יעלה לו ברדיפה. בבית הגפן מוכנים לסבול את רעשי הרקע שרגב וחבר מרעיה מחוללים, ועל כך הם ראויים להערכה.

פסטיבל ימי תרבות ערבית, על שלל הפעילויות שלו, הוא לא פחות מאירוע היסטורי. בואו לחיפה, החל מיום חמישי הזה, כדי להיות חלק מאותה היסטוריה. בואו לראות הופעות מוזיקליות של מוזיקאים פלסטינים, ליהנות מסרטים פלסטינים, לקחת חלק בדיונים ולהצטרף לסיור בוואדי סאליב, בעקבות התרבות הפלסטינית האבודה.

פסטיבל "ימי תרבות ערבית – בסימן תרבות פלסטינית" של בית הגפן יתקיים בחיפה בין התאריכים 13-15.6. הקליקו כאן לפרטים נוספים (נדרשת הרשמה מוקדמת לחלק מהפעילויות). הקליקו כאן לאירוע בפייסבוק. הכניסה למרבית האירועים ללא תשלום.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf