newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דווקא כשהתותחים רועמים, לעמוד יחד בטקס הזיכרון המשותף

בעוד בשני הצדדים קוברים מתים, טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני מבקש להזכיר למקבלי ההחלטות: מלחמות אינן גזירת גורל. הן מעשה ידי אדם, ידי המנהיגים, ובידיהם גם לשים להן סוף

מאת:

ידוע שכשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. אבל לא רק המוזות שותקות. באופן כללי יש לכולנו נטייה לשתוק. ככה גדלנו, ככה חונכנו, ככה אנחנו מתוכנתים. כשהתותחים רועמים, אנחנו מצופפים שורות, מאחדים דעות, משטחים הבדלים ומתבשמים מתחושת האחדות הזאת, עם אלה שרק אתמול היינו מוכנים לאיין אותם, אם מפני שהם "בוגדים", מצד אחד, או מפני שהם "עדר", מהצד השני.

ועכשיו, ברגעים אלה ממש, התותחים רועמים. והתכנות שלנו ישר נכנס לפעולה. משהו מבפנים קורא לנו, לרובנו, לצופף שורות, לאחד דעות, לשטח הבדלים. זה הזמן, זו השעה! וכל מי שלא עושה את זה, היאורה השליכוהו! הוציאוהו מחוץ למחנה! ערפו את ראשו! קראו לו בוגד!

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני של לוחמים לשלום בשיתוף פורום המשפחות השכולות מציע משהו אחר. האמירה שלו היא הזמנה לעצור רגע ולשים את התכנות על הולד, רק לרגע, ולהתבונן על המציאות עצמה, על תמונה גדולה יותר שלה, ולא על התיווך שמציעה המערכת הפוליטית.

לא נכנעים למסרים המוכתבים, ומחזיקים בראייתם את הדרך האחרת, דרך של הידברות, הכרות, פיוס ושלום. משפחות פלסטיניות וישראליות שכולות בטקס הזיכרון המשותף, 2018 (תומר ניוברג / פלאש90)

תראו למשל עד כמה התרגלנו למונח "סבבי אלימות". עד להכרזה על הפסקת האש שהושגה לא מכבר, היינו בעיצומו של סבב; ב-30.3.18 היינו בסבב אלימות; ב-14.5.18 היינו בסבב אלימות; ביולי האחרון היינו בסבב אלימות… להמשיך? כשאנחנו מקבלים את המונח "סבב אלימות", משתמשים בו כדבר שבשגרה, אנחנו כבר מניחים שיהיה עוד, אנחנו כבר מסכימים למחשבה שזו גזירת גורל, שאין דרך אחרת, שאין ברירה. והטקס הזה בא ואומר – זו לא גזירת גורל. יש ברירה. האלימות היא מעשה ידי אדם, וכך גם סיומה. זו דרך, היא קיימת, אפשר לבחור בה. הרי סבבי האלימות האלה כל פעם נפסקים, מדינאים מדברים, הסכמים נחתמים. אז למה שלא ידברו, יחתמו ויפסיקו לפני האלימות?

תראו עד כמה התרגלנו לקרוא לפלסטינים "מחבלים". כל הפלסטינים חשודים מעצם היותם פלסטינים. אלא שאותם אנשים המבקשים להגיע לטקס, וסורבו, כפי שקורה כל פעם בשנים האחרונות, הם פעילי שלום, אנשים שמקדישים מזמנם וממרצם לצאת ולפעול ולהסביר ולהראות שכן, קיימת דרך אחרת מזו הננקטת כאן כבר שבעים שנה; קיימת דרך של הידברות ופיוס ואחווה! בימים אחרים הם נכנסים לישראל, מקבלים אישור ללא שום בעיה – כי אין איתם שום בעיה – ומשתתפים בפעילויות השוטפות, בישראל ובגדה, של שני הארגונים המארגנים את הטקס. הטקס הזה מבקש לומר – פלסטינים הם לא אוטומטית "מחבלים". יש ביניהם מחבלים, בדיוק כפי שיש מחבלים בינינו. ובדיוק כמונו, פלסטינים הם בני אדם. הם כואבים כמונו, הם זוכרים כמונו, הם רוצים לחיות, כמונו.

תראו עד כמה התרגלנו למילה "סגר". פעם, נהגו להשתמש בסגר בזמנים של אירועים אלימים. השערים המאפשרים לפלסטינים להיכנס לישראל היו נסגרים, וזהו, אין יוצא ואין בא עד הרגיעה. היום, היד הלוחצת על הדק הסגר נהייתה קלה יותר, ומשתמשים בו בכל חג ומועד בישראל, בלי קשר לשום אירוע אלים, או, בואו נודה על האמת – היעדרו. אלא שהדבר שאנחנו נוטים לא לראות הוא שהמשמעות של זה היא ענישה קולקטיבית, ללא שום אבחנה, של כשני מיליון בני אדם. הטקס שלנו בא להגיד – אנשים, שימו לב שבמחי מילה אחת ובאבחת שער נסגר אנחנו מענישים שני מיליון בני אדם שחייהם נעצרים, פרנסתם נפגעת, תכניותיהם משובשות. זה באמת מחויב המציאות?

לא גזירת גורל

התותחים רועמים עכשיו. ואולי הפעם הזאת נעצור רגע, כולנו, ונתבונן בתמונה הגדולה יותר, ואז נתעקש מול מקבלי ההחלטות, ונגיד להם די. די לשחק בחיים של כולנו. די לסבל של האזרחים תושבי עזה. די לסבל של האזרחים תושבי הדרום בישראל. אולי נגיד להם – בגלל חוסר המוכנות שלכם לדבר בזמנים הנכונים עם האנשים הנכונים את המילים הנכונות, בגלל זה אנשים מתים כאן, משני צדי הגבול. אולי נגיד להם – המלחמה הזאת, או כמו שאתם קוראים לה, ה"סבבים", היא לא גזירת גורל, היא מעשה ידי אדם, ידיכם שלכם, ובידיכם גם לשים לה סוף.

זו השנה השנייה שאני חלק מצוות ההפקה שעמל על הטקס הזה במשך חודשים ארוכים. לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני הגיעו בשנה שעברה כ-7,000 איש, וזה היה מראה מרהיב. 7,000 איש שלא נכנעים למסרים המוכתבים, ומחזיקים בראייתם את הדרך האחרת, דרך של הידברות, הכרות, פיוס ושלום. זו האמירה של טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני. ואולי, אולי, לשם שינוי, המדינה תואיל הפעם לפקוח עיניים ואוזניים, ולראות ולהקשיב לקולות הפיוס שעולים מהטקס הזה, ולהוריד את קולות המלחמה שהיא מתעקשת להרים, פעם אחר פעם? אני מאמינה שאם המדינה אכן תעשה זאת, היא עשויה ללמוד משהו חדש, ומי יודע, אולי גם להעז פעם ולהושיט יד ישירה לשלום. אינשאללה.

כאן ההזמנה לטקס המשותף, עם כל הפרטים.

אילה שלו, חברת תנועת ״לוחמים לשלום״, וממארגני טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf