newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יהודים וערבים חייבים להיאבק יחד. השאלה על מה נאבקים

בתור אקטיביסטים ותיקים, ברור שאנחנו רוצים שינוי. אבל כיוון שמדובר במאבק לשחרור לאומי, הדרך היחידה ליהודים היא להצטרף למאבק הלאומי הפלסטיני, גם אם יעמדו בשורה השנייה. תגובה לתגובות למאמר שלנו לפני שבוע

מאת:

הדיון שהתעורר בעקבות המאמר שפרסמנו כאן לפני כשבוע הוא דיון ראוי, חשוב ומעניין ומהווה הזדמנות טובה לחדד כמה נקודות מרכזיות באופן שבו השמאל, על פלגיו השונים, מבין מושגים בסיסיים כגון מאבק, שותפות, שינוי ועוד. חלק מדברי הביקורת בהחלט מעמידים גם בפנינו את האתגר הלא פשוט הזה. ואולם כדי לעשות זאת, צריך להעמיד כמה דברים על דיוקם.

מכיוון שתנועת "עומדים ביחד" זכתה להתייחסות מפורשת ונרחבת במאמר המקורי שלנו, לא הופתענו (ואף שמחנו) לקרוא את תגובתם של נסרין שחאדה ואלון-לי גרין, חברי הנהגת הארגון. עם זאת, עמדתם של השניים ביטאה חוסר הבנה של הביקורת שלנו או עקיפתה על ידי פרשנות לא מדויקת שלה באופן מעט נוח מדי.

כפי שקורה לא אחת מול ביקורת שבאה מכיוון שמאל, שחאדה וגרין ממהרים לתייג אותה כ"רדיקליות פריבילגית ופסיבית", טענה משונה כשהיא מוטחת בשני אקטיביסטים ותיקים שפועלים מזה שנים בזירות מאבק שונות ולא דווקא מסורתיות. גם הטענה כאילו העמדה שלנו "לא באמת מעוניינת להביא שינוי" משונה. וכי למה להשקיע שנים באקטיביזם פוליטי, חברתי, תרבותי ואומנותי אם לא מאמינים באפשרות של שינוי?

באופן אירוני, עמדה זו של שחאדה ושל גרין היא דוגמה לא רעה לניכוס הבעייתי של השדה האקטיביסטי מצד שיח "השותפות" שביקרנו במאמר. בתגובתם שחאדה וגרין מרחיקים לכת עד כדי קביעה שאנחנו מוחקים (!) את כל המאבקים – מהמאבק המזרחי (שעם כל הכבוד, אחת מאיתנו מושקעת בו הרבה יותר מכל אחד מהם ולאורך שנים) ועד למאבק הדיור הציבורי. כלומר כל מי שעדיין לא הצטרף לשורות "עומדים ביחד", לא יכול להיות שותף לאף מאבק ציבורי במדינה ואף שותף למחיקתם! יתכן שנמנמנו בזמן שהמאבקים הציבוריים כולם הועברו בטאבו על שם "עומדים ביחד". וייתכן גם שמדובר בהיבריס מהסוג שאליו התייחסנו במאמר המקורי.

הפלסטינים לא סובלים מהיעדר זכויות בגלל "צמצום המרחב הדמוקרטי", אלא בגלל שהם פלסטינים. הפגנה בחיפה כהזדהות עם עזה (צילום: נדין נאשף)

הפלסטינים לא סובלים מהיעדר זכויות בגלל "צמצום המרחב הדמוקרטי", אלא בגלל שהם פלסטינים. הפגנה בחיפה כהזדהות עם עזה (צילום: נדין נאשף)

אולי צריך לומר את הדברים מפורשות: הח"מ לא רק שלא פוסלים מאבק ערבי-יהודי משותף, אלא שהמאמר שלנו התפרסם בפלטפורמה שזו בדיוק האג'נדה שלה, ושבה שנינו כותבים ועורכים. יהודים וערבים חייבים להיאבק ביחד. השאלה איך מגדירים את המאבק, ועל מה נאבקים.

בגדול, אפשר להגדיר שתי קטגוריות מאבק בזירה הזו: מאבק לזכויות שוות, ומאבק לשחרור לאומי. הראשונה, שמאפיינת יותר את זרם "השותפות היהודית ערבית" אליו התייחסנו במאמר, מתרכזת בזכויות הפרט. השנייה, בזכויות הקולקטיביות של הפלסטינים.

הביקורת שלנו על זרם "השותפות" היא כפולה: האחת, שהיא מתעלמת מהעובדה ששלילה וצמצום זכויות הפרט של הפלסטינים, הן בשטחי 67' והן בשטחי 48', כרוכים בהגדרה בשיוכם הלאומי, ולכן מאבק על זכויות שלא מדבר מפורשות על העניין הלאומי הוא מוגבל מאוד מראש. והשנייה היא שהרצון לגייס קשת רחבה ככל האפשר של יהודים לשותפות הזו, כמו גם העובדה שהיא כמעט תמיד מונהגת על ידי יהודים, גורמת להדרה של קבוצות פלסטיניות (בעיקר לאומיות) מהמאבק הזה ולהעמקת הדה-לגיטימציה שלהן לטובת יהודים שמתקשים עם השיח הלאומי הפלסטיני. ודוק: לא אנחנו קוראים לערבים ביוזמות כאלה "ערבים טובים", אלא מובילי המאבק היהודים, גם אם הם משתמשים בניסוח מעט שונה ועדין, הם אלה שמנגידים את "הערבים הראויים לשותפות" אל מול "הערבים הלאומניים", שעדיף מבחינתם להשאיר בחוץ.

אכן, מאבק על זכויות הוא מאבק ראוי מאוד. אבל אם מוציאים מהמשוואה את המרכיב הלאומי, זה יוצר מראית עין סימטרית כאילו יהודים וערבים נלחמים ביחד נגד "צמצום המרחב הדמוקרטי", שמאיים על כולם באופן שווה. ולא היא. נכון שהמרחב הדמוקרטי של כולנו הולך ומצטמצם, וגם על מידת הפגיעה הכרוכה בכך ביחס ליהודים אין חולק. אבל זכויות הפרט של הפלסטינים נשללות באופן גורף בגלל שיוכם הלאומי.

ואם שורש השינוי טמון בדה-לגיטימציה של הלאומיות הפלסטינית, המשמעות היא שמה שיהודים צריכים לעשות זה להתגייס למאבק הלאומי הפלסטיני. כיהודים

הפלסטינים לא סובלים מהיעדר זכויות בגלל "צמצום המרחב הדמוקרטי", אלא בגלל שהם פלסטינים. נוח לשכוח זאת, אך רוב הפלסטינים מהנהר לים הם בכלל חסרי זכות הצבעה. מדוע זאת? לא כי שקד, בנט וביבי דרדרו את "הדמוקרטיה", אלא כי מעולם לא היו להם זכויות. גם כשהשמאל הציוני המרוסק, שחלקים ממנו קוראים כעת לשותפות עם ערבים, הנהיג את המדינה או היה חלק מהממשלה.

האם הזכות להתאהב ולחיות עם אהוב/ה היא בסל זכויות הפרט? ובכן, מהפלסטינים היא נשללת בגלל חוק איחוד משפחות, באופן קטגורי וגורף בגלל שהם פלסטינים. האם הזכות להשכלה היא זכות פרט? העובדה שאין אוניברסיטה ערבית בישראל היא בגלל מניע לאומני, לא אחר. אפשר לעבור הלאה על רשימה ארוכה של זכויות והמניע הלאומני שלהם, אבל מה שבטוח הוא שאם הפרספקטיבה הלאומית נמחקת כדי לגייס ל"שותפות" הזו יותר יהודים, אי אפשר יהיה להיאבק נגד שורש הבעיה, שתיפתר רק על ידי שחרור לאומי.

צריך להעצים את הסמלים הלאומיים הפלסטיניים, לא להעלים אותם. אשה נושאת דגל פלסטיני בהפגנת יום האדמה ביפו (צילום: רוני שיצר/פלאש90)

צריך להעצים את הסמלים הלאומיים הפלסטיניים, לא להעלים אותם. אשה נושאת דגל פלסטיני בהפגנת יום האדמה ביפו (צילום: רוני שיצר/פלאש90)

למעט הערה אגבית למדי, שחאדה וגרין התעלמו באלגנטיות מאחת הטענות המרכזיות במאמר שלנו, והיא המחיקה של הלאומיות הפלסטינית תחת אותה שפה ותודעה סימטרית, לטובת אזור הנוחות היהודי. "קושי מיוחד מערים השלטון כשהוא מזין בשיטתיות את הפחדים של יהודים רבים שמאמינים, שלא בצדק, כי שימוש בסממנים לאומיים או תרבותיים פלסטינים מסמל רצון 'לזרוק את היהודים לים'. וכך, הימין מבצע מניפולציה על הסמלים הלאומיים הפלסטיניים, דוגמת הנפת הדגל או ציון זיכרון הנכבה", הם כותבים. על כך איננו חולקים. הימין אכן עושה מניפולציה, וחמור מכך – דה-לגיטימציה – של הסמלים הלאומיים הפלסטיניים.

הביקורת שלנו היא על כך שבמקום שההבנה הזו תוביל להעצמת הסמלים האלה במאבק נגד ההדרה והמחיקה, "עומדים ביחד" מאמצים אותן בפועל כדי שלא לנכר את היהודים שתודעתם הורעלה על ידי המניפולציות השלטוניות. אף פרגמטיזם אמיתי או מדומיין לא יכול להצדיק או להכשיר את ההצטרפות הזו למחיקת הלאומיות הפלסטינית וסמליה, ומתוך כך גם להדרת הקולות הלאומיים הפלסטינים שמורחקים מאותה "שותפות".

חלק ניכר מהתגובות למאמר שלנו ביקרו את העובדה שהוא לא הציע אלטרנטיבה. זאת טענה מוצדקת, אם כי הנחנו שמתוך הלאו, אפשר להסיק גם את ההן. ובכן, האלטרנטיבה היא קודם כל להיות מודעים לכשלים המובנים האלה, ואז לקדם מאבק משותף שלא נופל לאותם כשלים. במילים אחרות: אם יהודים רוצים לסייע להביא את השינוי, ואם שורש השינוי טמון בדה-לגיטימציה של הלאומיות הפלסטינית, המשמעות היא שמה שיהודים צריכים לעשות זה להתגייס למאבק הלאומי הפלסטיני. כיהודים.

נכון, זה אומר שאלה לא יעמדו בשורה הראשונה של ההנהגה. זה בסדר גמור שיהודים יתנסו בכך פעם. זה אומר שלא נחביא את הדגל הפלסטיני לטובת יהודים עדיני נפש אחרים, כי עד שהדגל הזה לא יהיה לגיטימי, האפליה תימשך. זה אומר שצריך לדבר עם יהודים אחרים שרוצים בשותפות אבל מתקשים לעשות את הצעד הזה, ולהסביר למה בערוץ הפעולה יש פוטנציאל ממשי לשינוי. מה שאין לעשות זה להציע לאותם יהודים מסלולים עוקפים כדי לטאטא שוב את שורש הבעיה מתחת לשטיח "השותפות".

הביקורת שלנו היא בדיוק ההיפך מקריאה לפסיביות. היא קריאה לפעולה משמעותית יותר, שמוכנה להתבונן באומץ במציאות ולגזור ממנה מאבק שלא נועד לעשות נעימי לאנשים עם כוונות טובות באמת, אלא לשנות באופן רדיקלי את האופן שבו אנחנו מבינים את מושג המאבק. ולא, רדיקליות איננה ומעולם לא היתה בעינינו מילת גנאי. מצטערים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf