newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הדברים הטובים והפחות טובים שלמדתי מסקר "שיחה מקומית"

סקר "שיחה מקומית" מראה שמעבר לביצת השנאה וההסתה, היחסים בין יהודים וערבים יותר מורכבים ומעניינים. בעוד הערבים בוחרים בשותפות, היהודים מתקשים לראות אותם כאזרחים. אבל הנתונים מלמדים שהשינוי אפשרי והוא יכול להיות די פשוט

מאת:

הסקר של "שיחה מקומית" מגלה מה שיודע כל אדם שמנהל את חייו הרחק מהפוליטיקה של השנאה וההסתה ומחוץ לביצת המדיה והרשתות החברתיות: שהיחסים בין המגזרים והקבוצות השונות בחברה הישראלית מורכבים ומעניינים פי אלף ממה שמשתקף במקומות האלה. חשוב מזה – הם ניתנים לשינוי.

הנתונים המסמנים הסתייגות או חשש בצד היהודי של הטבלה משקפים היטב הלוך רוח, שאני מעדיפה לא להתייאש ממנו אלא לראות בו בעיקר בלבול. יהודים רבים לא פוגשים ערבים בחיי היומיום. כשהם פוגשים בהם, רובם מרגישים, לדבריהם, שאין להם שום בעיה והיחסים אפילו חיוביים. למעשה, לעתים קורה שאנשים חוזרים על דברי השטנה של הפוליטיקאים ביחס למפלגות הערביות ומתארים את "הערבים" או את "המוסלמים" כאיזו ישות דֶמונית המאיימת על הסדר המערבי, על ביטחונם האישי או על "המדינה" (ישות לא מוגדרת אבל עמוסה ביצרים, ברגשות ובחששות) – ואף על פי כן הם מעידים שבמפגש פנים אל פנים אין להם שום בעיה עם ערבים-פלסטינים.  זוהי נקודת מעוררת תקווה ובסיס טוב לפעולה.

מעניין לבדוק על איזה רקע המפגשים האלה מתרחשים. סביר להניח שכאשר מדובר ברופא/ה, אח/אחות, רוקח/ת או כל בעל מקצוע רפואי או טיפולי אחר – המפגש מייצר סיטואציה שוויונית ולעתים אף היררכיה הפוכה מזו המקובלת בחברה: הערבי מצטייר אז כבעל הסמכות שהמטופל תלוי בו, בכישוריו ובאנושיותו. מפגש מהסוג הזה הוא "שובר שוויון" אידיאלי, שיש בכוחו לחולל שינוי ממשי. אם המפגש הוא עם פועל ניקיון, עובד בניין או כל בעל מקצוע אחר בענפי השירותים – הסיטואציה נוחה ומוכרת יותר ליהודי, ו"היחסים הטובים" נושאים אופי אחר לחלוטין. אבל לפחות לצד היהודי הם נראים טובים, ואין לזלזל בכך.

כך או כך, מסתבר שכל מפגש מצליח לכרסם מעט בדעות הקדומות ובחששות, ולשנות דימויים. העובדה הפשוטה הזאת היא אבן הפינה של פעילותנו ב"סיכוי" ובארגוני חברה אזרחית אחרים, העוסקים בקידום החברה המשותפת. אנחנו משוכנעים שפירוק הסגרגציה במרחב הציבורי, ובעיקר באזורי מגורים, במוסדות לימוד החל מהגיל הרך ובמקומות בילוי ועבודה, יחולל שינוי בחברה כולה.

גם העמדה הרווחת בקרב הנשאלים היהודים בעניין שיתופי פעולה בתחומים אזרחיים מבשרת טוב: אמנם לא כל היהודים חושבים ששיתוף פעולה בענייני סביבה, זכויות עובדים וזכויות נשים יתרום הרבה למאבקים, אבל שיעור לא מבוטל מביניהם אכן מאמין שיש ערך ומשקל לשיתוף פעולה כזה. לעמדה הזאת, שאיננה מובנת מאליה בעידן של חרחור שנאה ושל חשדנות כלפי ציבור שלם, יש משמעות.

חשוב להבין איפה מתרחש המפגש בין יהודים וערבים. השוק בעיר העתיקה בעכו (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

חשוב להבין איפה מתרחש המפגש בין יהודים וערבים. השוק בעיר העתיקה בעכו (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

אבל אי אפשר להתעלם מכך שנקודת התורפה הבולטת אצל רוב הנסקרים היא פוליטית. כשאזרחים יהודים מדברים על המפלגות הערביות, הם מבטאים בעיה הרבה יותר עמוקה, שאיננה נוגעת רק לערבים אך הערבים הם חלון הראווה שלה. מדובר בתפיסה צרה, שלא לומר מוגבלת עד כדי סכנה, של מושג האזרחות בישראל.

הטבות ליהודים על בסיס של נאמנות

לבלבול של אזרחי ישראל היהודים ביחס לערבים סיבות מורכבות, שרובן נעוצות בהיסטוריה כפולת הפנים של הציונות והנכבה. אילו ישראל היתה מתפתחת בכיוון של נורמליזציה, שלום, פיוס והשתלבות במזרח התיכון בד בבד עם הקדמה המערבית שאנחנו כל כך אוהבים להתהדר בה, ואילו היינו מכוננים דמוקרטיה פלורליסטית ושוויונית, ייתכן שחלק מהסיבות לבלבול – ולא פחות מכך לגזענות, להדרה, לפרנויה ולתחושת הזרות כלפי האזרחים הערבים – היו מתקהות. אלא שמה שקרה כאן הוא ההפך הגמור, וככל שהימין מתחזק בשלטון, מסתמנות שתי מגמות סותרות.

משטר ניאו ליברלי, הדוגל בהפרטה אלימה, מאפשר לערבים בודדים בעלי כישרון ויוזמה ממעמד מבוסס להצליח ולהתבלט למרות החסמים, בעיקר באקדמיה ובמערכת הבריאות, אך גם בעולם העסקים. באוניברסיטאות ובמכללות מתרחשת בשנים האחרונות מהפכה של ממש, כששיעור הנשים הרוכשות השכלה גבוהה ומקצוע אקדמי ומגיעות להישגים מרשימים עולֶה בהתמדה. אבל רבים אחרים, חלשים כלכלית ומשכילים פחות, נדחקים לשוליים ונתקלים בחסמים כבדים. תכנית 922, שנועדה לפתוח לפחות חלק מהחסמים האלה, יכולה אמנם לסייע, אבל האווירה הפוליטית הפרועה פוגמת ברקמת האמון הדקה של האזרחים הערבים כלפי המדינה.

השיטה הכלכלית-חברתית המסוכנת הזאת פועלת גם לטובת שכבת בעלי הון דקיקה בקרב היהודים ולרעת שכבות רחבות בעיקר בפריפריה, אבל את האזרחים היהודים השלטון יודע לרסן בשיטה מתוחכמת: הוא מפעיל עלינו את משטר הנאמנות. במקום מעמד אזרחי, הממשלה מציעה הטבות על פי מפתח של נאמנות. במקום דיור, חינוך ובריאות, ביטחון אישי ותעסוקתי וסיכוי להזדקן בכבוד – הממשלה מחלקת בונוסים למגזרים, גופים, עמותות ורשויות מקומיות שהוכיחו נאמנות. והלוא רק יהודים יכולים להיות נאמנים, או פטריוטים מספיק, כלומר להיות ההפך מ"שמאלנים אוהבי ערבים".

במסגרת הסדר הזה, כמעט מובן מאליו שכמעט מחצית מהיהודים שנסקרו לא מסוגלים להכיר בקיומו של עם פלסטיני לצד העם היהודי בישראל. במקרה הטוב הם יכולים לקבל את הערבים כבני אדם, אבל זאת בתנאי שהם (הערבים) מסכימים לבלעדיות הלאומית היהודית, וגם אז יקשה על היהודים לקבל אותם כאזרחים שווי זכויות.

רוב היהודים עדיין מאוד מתקשים לראות בערבים אזרחים שווים (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

רוב היהודים עדיין מאוד מתקשים לראות בערבים אזרחים שווים (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

שיח הזכויות המרודד שהשמאל המצומק מתחפר בו כבר כמה עשורים הפך ממילא לג'יבריש בעיני הרוב היהודי. המנטרה שחוזרים עליה בימין ביחס לפלסטינים בשטחים היא "ניתן להם שוויון זכויות", ותודעת הימין, שאיננה מבדילה בין הערבים בשטחים לבין הערבים בישראל, חלחלה היטב להכרה החברתית-פוליטית של הרוב היהודי. הכוונה במנטרה הנבובה הזאת היא לנתינות, לא לאזרחות שוויונית. ודאי שלא לזכויות פוליטיות שוות. על זכויות קולקטיביות אין על מה לדבר. ברור, אפוא, שרוב הנסקרים היהודים לא העלו בדעתם שיתוף של מפלגות ערביות בקואליציה.

היחס אל המיעוט הפלסטיני בישראל קשור, אם כן, בכל אותם גורמים שממיטים על כולנו אסון מתגלגל מהסוג שניכר כבר בבירור במדינות כמו פולין, הונגריה, ברזיל ועוד, לרבות ארצות הברית בעידן טראמפ. יחסו של הרוב היהודי למיעוט הערבי בפרט, ובכלל לכל קבוצה אתנית שאיננה "משלנו", כלומר לא יהודית "טהורה", הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך ההרסני הזה. דווקא על הרקע הזה, העובדה שרוב היהודים (לא רוב מוחץ, אבל רוב) איננו מאוים ממפגשים עם ערבים ואף יכול לדמיין שיתופי פעולה אתם – רומזת שמדובר במצב הפיך.

החברה הערבית מגלה בגרות אזרחית

וזה בדיוק הרגע שבו צריך להתבונן בצד הערבי של הסקר. כאן אני נוטה לומר שלא הופתעתי, אבל האמת היא שדווקא כן. סקר עמדות שערכה עמותת "סיכוי" לפני עשור בדיוק, ב-2009, העלה ממצאים דומים. הסקר התפרסם בחוברת שכותרתה "מי בעד שוויון? שוויון בין ערבים ליהודים בישראל", וממצאיו שללו חד-משמעית את הטענה שהאזרחים הערבים לא רוצים להיות חלק מהמדינה והחברה. "עוד ממצא דרמטי של המחקר", נאמר בתקציר של הסקר של "סיכוי" לפני עשור, "הוא התמיכה הרחבה בהשתלבות האזרחים הערבים. בקרב האזרחים הערבים יש תמיכה גורפת בהשתלבות כלכלית (88%), פוליטית (81%) וחברתית(78%)".

אז למה בכל זאת הופתעתי? כי בעשר השנים שעברו מאז הסקר של "סיכוי" הצליחו, אמנם, רבים מהערבים אזרחי ישראל לפרוץ חסמים רבים ולהגביר את ההשתתפות בכלכלה ובחברה, אבל הממשלה והכנסת הסלימו את יחסן המבזה והמסוכן כלפי החברה הערבית. בעניין זה מקובל עלי הניתוח של המנכ"ל השותף של סיכוי, רון גרליץ, שכתב כבר לפני שלוש שנים כי הדברים קשורים זה בזה, וכי הימין הפופוליסטי מתקשה לבלוע את ההשתלבות ואת סגירת הפערים, תופעות העומדות בסתירה להסתה שהוא עצמו מפיץ. כל ציבור נורמלי היה מגיב בהפניית גב לחברה שמשליכה עליו בוץ רב כל כך, ואילו החברה הערבית בישראל מוכיחה גדלות נפש ובגרות אזרחית.

כיוון שכך, ממצאי הסקר אכן מעודדים, ולדעתי יש להם גם השלכה על הציבור היהודי. "משטר הנאמנות" מייצר אמנם ניכור, הפחדה ודימוי של הערבים כאויב, והדברים האלה חזקים מאוד, אבל דווקא אותם יכול שינוי פוליטי מהותי למוטט. למעשה, הם יוצרים קליפה מלאכותית מעיקה סביב ההוויה הישראלית, ואת הקליפה הזאת אפשר וצריך להבקיע ולפורר.

מהסקר עולה שאינטרסים משותפים הם כלי עבודה טוב שבעזרתו אפשר להתחיל לבנות שיתוף. ואם יהיה מי שיוביל את השיתוף הזה – הוא יכול להעמיק ולחולל שינוי, גם אם לאט ובצעדים קטנים. פרנויה היא מחלה מדבקת, אבל מי שאיננו פרנואיד מעצם טבעו אלא מובל בסחרחורת פרנואידית שלטונית יכול להשתחרר מהמחלה באמצעים פשוטים למדי. זה קרה בעמים ובמקומות אחרים בהיסטוריה. אין סיבה שזה לא יקרה כאן.

המסקנה ברורה: השינוי צריך להיות פוליטי, והוא חייב להתבסס על שיתוף פעולה אזרחי מלא בין ערבים ליהודים. על השמאל החדש שצריך לקום כאן על חורבות המפלגות שהכזיבו והתרסקו מוטלת המשימה לסמן את הבעיות, האינטרסים והאתגרים המשותפים, להעמיד בראשו מנהיגי עובדים, פעילים פוליטיים, אנשי רוח ואקדמיה ערבים ויהודים, ולדבר בפה מלא, בפעם הראשונה בתולדות הארץ הזאת, במושגים של שיתוף ושוויון אמתי.

  אבירמה גולן היא יו"ר שותפה של עמותת סיכוי, ביחד עם פרופסור מוחמד אמארה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf