newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לעצור את האש עכשיו – לא לעוד מלחמת בחירות

הפגיעה הקשה בבית במרכז והלחץ של הבחירות עלולים להוביל את נתניהו להסלים את האלימות באופן שלא ראינו כבר שנים. אם רק זוכרים את ההקשר הרחב של הכיבוש ואת הפגיעה השוטפת של ישראל בפלסטינים - אפשר לזהות גם דרך אחרת

מאת:

התקפות כמו זו שקרתה לפנות בוקר על בית ביישוב משמרת מתקבלות בישראל בהפתעה. מצד אחד, זו הפתעה סבירה ומובנת. אנחנו לא רגילים לירי רקטות מעזה שמגיע כל כך רחוק, וגורם לכל כך הרבה נזק. התקפה כזו על אזרחים, על משפחה שישנה בביתה בחוסר ישע מוחלט, מחרידה לגמרי, מזעזעת לגמרי, ובצדק.

אבל מצד שני, זו הפתעה רק אם מנתקים אותה מכל הסיפורים שלרוב נדחקים לשולי החדשות: ממפגינים לא חמושים שנורים למוות על הגדר בעזה כמעט כל שבוע (רק לאחרונה נורה שם למוות ילד בן 14, בשישי האחרון נורו למוות שניים), מחשדות להוצאה להורג של חשודים בגדה, מהמלחמה שהכריזה ישראל על מעט הזכויות שיש לאסירים הפלסטינים (שממילא מופלים בהשוואה לאסירים יהודים, כך שזורק אבנים או מארגן הפגנה פלסטיני מוחזק בתנאים קשים מאלה של רוצח יהודי), לרבות הפגיעה בכספי הקצבאות והתקנת מכשירים שמשבשים קליטה סלולרית ומנתקים את האסירים מכל קשר למשפחותיהם שבחוץ. כשמדברים על התוקפנות הפלסטינית, מי בכלל זוכר שרק מתחילת 2019 הרגו כוחות הביטחון 30 פלסטינים בעזה ובגדה המערבית, כפי שמזכירים היום ב"בצלם"?

זו הפתעה רק אם אנחנו נותנים לעצמנו לשכוח את ההקשר הרחב עוד יותר של מציאות הכיבוש היום-יומית בגדה המערבית (כמו מעצר של ילד בן 10 בתוך בית ספרו על ידי חיילים חמושים, או התקפות בלתי פוסקות של מתנחלים על פלסטינים בגיבוי הצבא), או של מציאות המצור, והעוני וחוסר התקווה שהוא גוזר על תושבי רצועת עזה.

ההקשר הזה לא מצדיק פגיעה באזרחים ישראלים, אבל הוא צריך להזכיר לנו שישראל היא זו שפוגעת באזרחים פלסטינים יום-יום, כל הזמן, ואנחנו חייבים להביא את זה בחשבון כשאנחנו מדברים על הצעדים הבאים.

בית המשפחה במשמרת שנפגע מרקטה מעזה (אורן זיו)

בית המשפחה במשמרת שנפגע מרקטה מעזה (אורן זיו)

בהיעדר מקום מכובד ורציני להקשר הזה בשיח הציבורי, קל לראות איך – במיוחד בשיאה של מערכת בחירות – המתמודדים במרוץ מתחרים זה בזה בקריאות הקרב שלהם. "נגיב בעוצמה", אמר נתניהו בסרטון שצילם בארה"ב, לפני שקיצר את ביקרו שם. אלי בן דהן, שר הכלכלה, שהגיע הבוקר לבית שנפגע מרקטה במושב משמרות, תיאר את האפשרויות העומדות בפני הממשלה: להמשיך בירי "על מחסנים ריקים" בעזה, לכבוש את עזה או לחדש את ההתנקשויות. הוא ועוד מספר שרים כמו רגב וכחלון תומכים באפשרות האחרונה. יו"ר הימין החדש, נפתלי בנט, אמר ש"את חמאס צריך להכות ולהכריע – לא להכיל". גם בני גנץ פרסם הבוקר הודעה לפיה "מי שאינו מגיב בתוקפנות וכוח ומשלם פרוטקשן לחמאס, מתייחס בביטול להתקפות על תושבי הדרום, וזלזל בהתקפה על ת"א מקבל כעת טילים על השרון", וגם אבי גבאי דיבר על הצורך לפעול נגד חמאס. בימין הקיצוני בכלל קראו "לשטח את עזה".

מנגד, דווקא ביישוב עצמו דיברו בקול אחר. יוני וולף, שמשפחתו גרה בבית שנפגע מהרקטה, אמר בשקט לכתבים הרבים שהתאספו סביבו שהוא בעיקר בשוק והוסיף שצריך "להחזיר לישראל לא רק את ההרתעה, אלא גם את השפיות". תושב אחר בישוב סיפר על פלסטיני מעזה שעבד אצלו לפני שנים, ושהבוקר התקשר לשאול לשלומו. "לא כולם שונאים אותנו", הוא אמר.

מאז צוק איתן ב-2014 ראינו כבר כמה סבבים כאלה: הסלמה באלימות הגלויה מול ישראל (במקביל לאלימות הקבועה מצד ישראל), הפצצות בעזה, ירי רקטות בחזרה, ואז שוב הפסקת אש בתיווך מצרי או אחר. אמנם מבורך שלא כל סבב כזה הופך למלחמה בהיקף מלא, אבל לאף אחד – לא ישראלים ולא פלסטינים – לא מגיע לחיות ככה. זה לא בר קיימא.

הסכנה היא שעכשיו, לאור הפגיעה הקשה בבית בשרון (ושאף אחד לא יגיד לכם שממשלת הימין מתייחסת באופן שווה לפגיעות בדרום או במרכז), לאור הלחצים במסגרת קמפייני הבחירות, ובנסיון לשמר את תדמיתו כ"מר ביטחון" – נתניהו יגרר לסבב של הרג וחורבן גדולים מאלה שראינו בשנים האחרונות (לאחרונה רק לפני כשבועיים).

וזו לא הדרך. ויש דרך אחרת. אפשר לעצור את האש. אפשר שלא לצאת לעוד מלחמת בחירות. אפשר להפסיק לדבר בסיסמאות שכולם יודעים שהן מופרכות לגמרי, על מיטוט החמאס או על המכה הכואבת האחת שתפתור את כל הבעיות. אלה שקרים, ותמיד היו שקרים. מה שצריך דווקא עכשיו, לקראת הבחירות, זו הנהגה שתדבר על שלום כפתרון היחיד. על משא ומתן, על סיום הכיבוש והמצור, על כבוד ושוויון וחירות וביטחון לכל יושבי הארץ.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf