newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מילה טובה למשטרה, מילה רעה לתקשורת הישראלית

שלושה ימים של הפגנות והתקפות הדדיות בין יהודים לערבים עברו ללא קורבנות נוספים בנפש, ונראה שהמשטרה הפיקה כמה לקחים מאוקטובר 2000. הבעיה היא שבינתיים הממשלה שופכת נפט על המדורה, והתקשורת העברית מגבירה את הפרנויה בציבור היהודי

מאת:

אנחנו אחרי שלושה ימים של הפגנות במשולש, בוואדי ערה ובמזרח ירושלים, ואחרי התנפלויות של יהודים על ערבים במקומות ציבוריים וזריקות אבנים של ערבים על אזרחים יהודים בשולי שכונות ויישובים ערבים.

חשוב לקרוא את הדיווח של אלמה ביבלש ("התושבים הפלסטינים של ישראל נמצאים תחת מתקפה") כי הוא משקף את הלך הרוחות ברחוב הערבי, וזה משהו שהציבור היהודי תמיד מחמיץ. אבל אני חולק על רוח הדברים העולה ממנו. מי שזוכר את טיפול המשטרה באירועים קודמים שכאלו, בראשם אוקטובר 2000, יכול לחוש בהבדל. העובדה שלא היה אף הרוג בתחומי הקו הירוק (וכנראה גם לא פציעות קשות) היא אולי נחמת עניים, אבל היא גם אינה מובנת מאליה במציאות הישראלית.

אני תומך בדרישות המפגינים לשוויון ולצדק, וליחס זהה בין נרצחים פלסטינים לנרצחים יהודים. אני חושב שזכותם של הפלסטינים הישראלים להפגין, ושאף אחד לא מקשיב להם אחרת. גם אני מזועזע מהתמונות של המכות ששוטרי מג"ב מכניסים לבן דודו של מוחמד אבו ח'דיר, וכמות הנפגעים מאמצעים לפיזור הפגנות במזרח ירושלים, כולל ארבעה עיתונאים לפחות, מטרידה. אבל הרושם שעולה מהשטח (מגובה על ידי אנשים מקלנסוואה ומטירה) היא שהמשטרה מנסה לא להחריף את המצב, לפחות בדרגי השטח.

כמו שכתבתי אתמול, אני חושב שאופן ניהול חקירת הרצח של אבו ח'דיר, השמועות שהמשטרה נתנה להפיץ ואולי אפילו סייעה להן, במתכוון או שלא, והאיפול הכללי, הם טעות אסטרטגית חמורה שמגבירה את הטינה ההדדית והחשדות בין שני הצדדים [עדכון: מעצר החשודים והדיווח הפומבי על כך הם גם הישג למשטרה. חבל על שלושה ימים של שמועות ועלבונות שקדמו להם]. יחד עם זאת, מחוץ לירושלים נראה שהמשטרה שומרת על קור רוח. זו נקודה ראויה לציון.

עוד לא התאוששנו מאוקטובר 2000, ומהתנהלות המשטרה בהפגנות. אני לא מאחל לאף אחד עוד אירוע כזה, ואני לא חושב שהוא ישרת שום מטרה פוליטית שמאלית. אני שמח על כל מאמץ להימנע מהתרחיש הזה, ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן, אני מרגיש שיש במשטרה גורמים ששותפים לתחושה הזו.

מי שלא למד כלום זו התקשורת הישראלית, שברובה המכריע אוגדת את כל האירועים לסלט נטול הקשר אחד ויוצרת את הרושם של מתקפה כוללת על אזרחי ישראל היהודים. בלי פורפורציה ובלי קונטקסט. כאילו בוקר אחד קמו תושבי מזרח ירושלים והחליטו לשרוף את הרכבת הקלה במקום לכתוב מכתבים למערכת, כמו אזרח נורמלי. אם הייתי מקבל החלטות לפי העמוד הראשי ב-Ynet הייתי כבר מזמן מפחד לצאת מהבית.

באשר לקונטקסט, מה מצפים ממי שאין לו זכות הצבעה, שנותק מבני עמו בחומה, שמקבל את השירותים הציבוריים הכי גרועים בישראל, שמטופל בעיקר על ידי מג"ב, שנתון ללוחמה בירוקרטית שנועדה לשלול את התושבות שלו בכל פעם שהוא יוצא מהארץ? זהו עולמם של תושבי שועפט, ועכשיו, אחרי שהשקו ילד מהשכונה בנפט ואז שרפו אותו חי, הנחת היסוד בציבור היהודי היא שערבים הרגו אותו, ושר החוץ קורא להעיף את המפגינים מהמדינה.

היהודים מרגישים תחת מתקפה? זו הרי התחושה המתמדת ברחוב הפלסטיני, במיוחד היום. אנשים נמנעים מלצאת מהבית או לעלות על אוטובוס. אני בטוח שאם היתה יותר הבנה לעניין הזה היה פחות צורך בהפגנות.

הבעיה השנייה היא כמובן בממשלה. במקום להשתמש בזמן שיש עד להרוגים הראשונים בשביל להרגיע את הרוחות, שרי הימין שופכים נפט על המדורה, וראש הממשלה ממשיך בדיבורים על "יד קשה", כאילו הוא לא למד כלום מפיזמוני הנקמה שלו.

נראה לי שהאספסוף האמיתי נמצא בגבעת רם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf