newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ברשתות החברתיות ניכרת החרדה של הורים וילדים פלסטינים

יהודים חושבים שהאירועים בשועפאט מעידים על תמיכתם של פלסטינים בטרור. אבל מה שקורה שם זה פחד נורא מאלימות מתנחלים ושוטרים. שוב הכובש מנסה להפגין עליונות מוסרית על הנכבש

מאת:

אתמול בערב (חמישי), הוזמנתי להתארח בתוכנית אקטואליה חדשה באולפן ynet, שכרגע נמצאת בתקופת הרצה ותעלה כנראה בשבוע הבא. באולפן קיבלו את פניי שני פאנליסטים ימנים, כאשר "השמאל" היחיד באולפן היה מושל שכם בימי האינתיפאדה הראשונה, יוני פיגל. השמחה והששון התחילו עם הפעלת המצלמות, כמעט מיד. חבל שמדובר היה בפיילוט בהרצה, שלא ישודר.

ידעתי שכנראה מתוכנן לי סוג של לינץ' תקשורתי, חנין זועבי סטייל. בעודי נאמן לתפקידי כ״ערבי הלא נחמד״ בהצגה (כישורי המשחק שלי מרשימים, ולא רק את אימא שלי) – תוך כדי מופע הצעקות שלי כנגד ניסיונותיהם של חברי הפאנל הנכבדים להשתיק את עבדכם הנאמן, להוציא את דבריי מהקשרם ובעיקרון לא לתת לי לסיים משפטים – הבליח אחד מהשניים עם הפנינה הבאה: "אנחנו עדים ביממה האחרונה לפרעות בשועפאט. אירועי הטרור האלה רק מראים את מחויבותם של ערביי ישראל ותמיכתם בפעולות חמאס". לא יכולתי שלא לגחך.

למרבה האירוניה, תושבים בבית חנינא (ליד שועפאט) דיווחו באותה שעה בדיוק על ניסיונות חטיפה נוספים לכאורה. שימו לב, גם אם הדיווחים יתבררו כלא נכונים, הם מצביעים על החרדה התמידית בה הורים וילדים פלסטינים נמצאים בה כעת; כל חריקת בלמים, כל פרצוף לא מוכר וכל אירוע חריג עלול להפרש כמסוכן ולגרום לטראומה מסוימת. זהו טרור תודעתי.

הרשתות החברתיות (לא הישראליות) סוערות ומלאות בתמונות של פצועי שועפאט. זאת בנוסף לניסיונות הפגיעה המתגברים בפלסטינים, בגדה ובתוך ישראל (של מתנחלים וגם של שוטרים). הפגזות מאסיביות בעזה, התקיפות הכהאניסטיות בירושלים, ובהרבה ישובים ערבים אנו שומעים על קבוצות חשודות המסתובבות בכניסה לישובים.

כך שנכון, בתקופה האחרונה אנו עדים להמון מעשי או נסיונות למעשי טרור, לצערנו זה רק טבעי, אנו בעיצומה של תקופה מאוד מסוכנת בה הכהאניזם גולש יותר ויותר למיינסטרים הישראלי, שגם הוא לא תמיד הצטייר כהומני יתר על המידה, בלשון המעטה. אז כמו שלהקת DAM שואלת: מי כאן הטרוריסט?

לאחר סיום האייטם בהשתתפותי, פנה אלי מחוץ לאולפן אורח שצפה ושאל אותי: "אתה יודע מה חסר לי אצלכם? עוד חבר'ה כמו הילד ההוא מנצרת, הזועבי הזה, שתומך בנו בעיניים עצומות".

"זכותך", עניתי לו, "אבל אתה יודע מה ההבדל בינינו לבינך? שאתה רוצה לראות עוד משת"פים של כוחות האפרטהייד, עוד סבל והרס בצד הפלסטיני. מבחינתך אנחנו לא בני אדם. לעומתך, אנחנו לא דורשים 'משת"פים' יהודים, להיפך. אנחנו רוצים לראות עוד פעילי שמאל אמיתי שייאבקו ביחד איתנו בדרכים לא אלימות לסיומו של הכיבוש הפאשיסטי".

במילים אחרות, אנחנו רוצים עוד אנשים כמו אודי אלוני. זה מה שהיה לאלוני, במאי ותיאולוג פוליטי, לומר לנו:

מאז ומתמיד דחק הקולוניאליזם האכזרי והציניקני את ילידי המקום למעשי יאוש ברוטליים. אז נכון, ישראל לא המציאה את הפטנט, אבל היא בהחלט שידרגה אותו. כך יכול הריבון הנוצרי לצייר את היליד בדיוקן החיה הברברית המחויבת ריסון או חיסול, ובו בזמן הוא מצייר את עצמו כשה מובל לטבח.

השליט תמיד מפגין עליונות מוסרית תרבותיות מערביות ולובן (עם כמה גלישות מוסר חריגות שעליהם עושים סרטים ממרקי מצפון). אולם הפעם התרמית נחשפה, כמו בתמונת מראה משוכפלת נעמדו עשרות אלפי קולוניליסטים יהודים צעירים ולקחו דיוקן עצמי כרוצחים פוטנצילים. המסיכה נפלה וכעת אנו, יהודים וערבים, מצטיירים כרוצחים זה בעיני זה.

לכן הגיע הזמן, שלמרות האחריות הברורה של הרוצחים הבודדים על פשעיהם, נבין שהרוצח של כל הנערים, הפלסטינים והיהודים כאחד הוא שלטון הכיבוש והאפרטהייד השולט על מבנה העל האידאולוגי של המרחב שלנו. מי רצח קודם מי רצח כמה הן שאלות משניות ואף מטעות בתוך מנגנון הדיכוי של ממשלת ישראל לדורותיה.

ואולי טוב שכך. שהימין הפאשיסטי והמיינסטרים הישראלי (הגבולות מתחילים להיטשטש) יחפשו להם שותפים בדמות משת״פי כיבוש, חסרי מודעות ו/או חסרי מצפון. תומכי המאבק הפלסטיני מהצד הישראלי לעומת זאת, ימשיכו להיות אנשים מודעים ובעלי מצפון.

> יש ערביי מחמד שיגידו רק מה שהישראלים רוצים לשמוע על החטיפה

> על ערביי מחמד וערבים טובים: תגובה לרמי יונס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf