חוק ההזנה בכפיה: החוק להחלפת הרופא בשופט

כותבת אורחת: סמדר בן נתן

בעוד חברות וחברי הכנסת עסוקים בשיפוצים אחרונים של פינות בלתי חשובות בהצעת החוק להזנה בכפיה של אסירים שובתי רעב, שההצבעה עליה במליאת הכנסת נדחתה השבוע עם גילוי גופות שלושת הנערים, הסתיימה שביתת רעב אחת של עצורים מנהליים, ואולי אנחנו בפתחה של שביתת רעב נוספת, של מבקשי מקלט כלואים. גם הם סוג של עצורים מנהליים. האם זה אומר שצריך האכלה בכפיה, או אולי זה אומר שפרקטיקות הכליאה הולכות והופכות שרירותיות ואכזריות יותר?

שביתת הרעב של עצורים מנהליים פלסטיניים הסתיימה כמו כל קודמותיה ללא אבדות בנפש. לפי דיווחים בתקשורת הפלסטינית, הוסכם בין שירות בתי הסוהר לבין השובתים כי שירות בתי הסוהר יבחן מחדש את החזקתם של העצורים השובתים במעצר מנהלי. התקשורת הישראלית לא ממהרת לתת לכך ביטוי, אבל יש להניח שבמהלך מדורג צווי המעצר של חלק מהשובתים לא יוארכו, והם ישוחררו בתום תקופת המעצר הנוכחית שלהם.

שביתות הרעב הן מוצא אחרון

שובתי הרעב הקודמים, העצורים המנהליים ח'אדר עדנאן וסאמר עיסאווי, עדיין טריים בזיכרוננו. גם הם שוחררו בעקבות שביתת הרעב הממושכת שלהם. לפניהם, בתחילת שנת 2012, שביתת רעב של אסירים ביטחוניים השיגה הישגים ניכרים. אז היה מדובר בשביתה של אסירים שפוטים (לא מינהליים), בעיקר מחמאס, שהציגה שורה של דרישות: הוצאת אסירים מהפרדה, חידוש הלימודים האקדמיים וחידוש ביקורי המשפחות מעזה. ההישג היה מדהים: כל האסירים הביטחוניים ששהו אז בהפרדה, למעט שניים, הוצאו מהפרדה וביקורי המשפחות מעזה חודשו. הלימודים האקדמיים לא חודשו.

> שש פעמים הזינו אותי בכפייה, רק כדי לשבור את שביתות הרעב שלי

ההישגים של שביתות הרעב אינם מוחלטים, הם אינם עקרוניים אלא מעשיים: המעצר המנהלי לא בוטל כמדיניות, לא שוחררו כל העצורים המנהליים, לא כל האסירים הוצאו מהפרדה וחדשים הוכנסו מאז להפרדה, ניתן להפסיק את ביקורי המשפחות מעזה. אבל תנאי חייהם הבסיסיים של אסירים רבים משתנים ללא היכר.

הציבור לא יודע זאת, אבל בין הנהגת האסירים הביטחוניים לבין הנהלת שירות בתי הסוהר מתנהל דיאלוג מתמיד. שביתת רעב פורצת רק במקרים נדירים שבהם האסירים חשים שאין להם מה להפסיד, והיא מביאה לדיאלוג מחודש בתנאי פתיחה אחרים. צודקים מי שאומרים ששובתי הרעב אינם רוצים למות, אבל הם מוכנים למות, וההצבה של חייהם על כף המאזניים משנה את מאזן הכוחות. פתאום מסתבר שאפשר להוציא מהפרדה אסירים שנמקו שם שנים, שאפשר לשחרר עצורים מנהליים. צעדים המוצגים כסכנה קיומית כשאין שביתת רעב, לפתע הופכים אפשריים והגיוניים. עכשיו אולי ברור יותר למה הממשלה מקדמת את חוק ההזנה בכפיה, ולמה יהיה כל-כך הרבה יותר נוח כשהחוק יבהיר ששובתי הרעב לא יכולים למות.

כלי במאבק פוליטי

אם קיימת סכנה לחייו של שובת רעב, חוק זכויות החולה החל על כל חולה ולא רק על אסירים, יכול להתמודד איתה. החוק קובע את העיקרון על פיו טיפול רפואי יינתן בהסכמה בלבד, אך קובע לו גם חריגים. טיפול יכול להינתן ללא הסכמת המטופל או המטופלת אם מצבם הרפואי אינו מאפשר להם לתת הסכמה ולא ידוע לרופא המטפל כי הם מתנגדים למתן הטיפול.

> רופאים הפגינו מול הכנסת נגד חוק ההזנה בכפייה של שובתי רעב

החוק הולך אפילו רחוק יותר ומאפשר לתת טיפול גם בניגוד לרצון המטופל, כלומר אם ידוע לצוות הרפואי שהמטופל מתנגד לטיפול, אך נשקפת לו סכנה חמורה ויש לתת את הטיפול שימנע את הסכנה בהקדם. במקרה כזה ההחלטה על מתן הטיפול צריכה להתבצע על ידי ועדת אתיקה שהוקמה בחוק. הוועדה מורכבת מיושב ראש שהוא משפטן הכשיר להתמנות כשופט מחוזי, שני רופאים מומחים, פסיכולוג או עובד סוציאלי ונציג ציבור או איש דת. ועדת האתיקה צריכה לקבל החלטה לאחר ששמעה את המטופל, והשתכנעה כי נמסר לו מידע הנחוץ לצורך מתן הסכמה מדעת; כי צפוי שהטיפול ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי; וכי יש להניח שהמטופל יסכים בדיעבד למתן הטיפול.

חוק זכויות החולה נותן אם כן את כל הכלים להתמודד עם סכנת חיים למטופל ואי הסכמתו לטיפול, ושביתות הרעב מסתיימות עד כה ללא אבדן חיים. לכן, הדיון סביב החוק החדש, אינו דיון בשאלה "האם להניח להם למות?". בניגוד לחוק זכויות החולה, חוק ההזנה בכפיה שיאושר בקרוב בכנסת מוצע כתיקון לפקודת בתי הסוהר ויחול על אסירים בלבד.

דברי ההסבר להצעת החוק מתפתלים בניסיון להסביר כי המקרה של שביתות רעב הוא מיוחד וחוק זכויות החולה אינו מספק כדי להתמודד איתו. כל זאת למה? כי המטופל אינו אדם חופשי, חלק מזכויותיו נשללו, וחייו פסקו להיות שלו בלבד וכעת הם מופקדים בידי שירות בתי הסוהר שיש לו אחריות מיוחדת לשמור עליהם.

עוד מוסיפים דברי ההסבר המאלפים כי לשביתת רעב השלכות ציבוריות והן כלי במאבק פוליטי. דברי ההסבר מבקרים את חוק זכויות החולה על כך שבמוקד שלו עומדת "טובתו הסובייקטיבית של המטופל בלבד", ומתארים כי "בפועל, במסגרת פעילותן של ועדות האתיקה, מושקעים מאמצים גדולים מאוד בשיחה עם המטופל, ברכישת אמונו ובניהול משא-ומתן עמו, במטרה לקבל את הסכמתו לטיפול נחוץ, ולהימנע ממתן טיפול רפואי בכפיה".

אין שקר גדול יותר, אם כך, מלקרוא לתיקון המפואר הזה בפקודת בתי הסוהר "מניעת נזקים בריאותיים מאסיר שובת רעב". הצעת החוק, בשורה התחתונה, מעבירה את ההחלטה מהרופא אל השופט, ומגדירה את המטופל כאסיר קודם כל ולא ככל אדם. טובת המטופל אינה עוד השיקול הבלעדי, שכן לצדה מצווה השופטת לשקול את "אחריות שירות בתי הסוהר לשמירה על בריאותו ועל חייו של האסיר; שיקולים הנוגעים לביטחון המדינה ולשלום הציבור; השפעת ההחלטה על היכולת לשמור על הסדר והביטחון בבתי הסוהר". זוהי הצעה שנועדה להציל את המדינה מנזקי שביתות הרעב.

שופטים יכולים רק לדמיין במה כרוכה האכלה בכפיה. רופאים יודעים 

המשמעות של שינוי החוק היא לא רק שינוי בסוג השיקולים ובגורם המחליט, אלא ביצירת ניתוק בין  הגורם המחליט (השופט) לבין הגורם המבצע (הרופא). כאשר רופאות ורופאים, לא לבדם אלא כחלק מצוות רב מקצועי, מחליטים על מתן טיפול רפואי בכפיה, הם יודעים במה זה כרוך. הם לא מדמיינים לעצמם שמדובר בהכנסת אינפוזיה חד פעמית ונטולת כאב, אלא יודעים שמדובר בפעולה פולשנית וכואבת של החדרת צינורית הזנה דרך האף אל הושט, שנעשית ללא הרדמה ועלולה לגרום לפציעות, ואשר כדי להתגבר על התנגדות האסיר יש לכבול אותו. לא מדובר בפעולה חד פעמית אלא כזו שצריך לחזור עליה שוב ושוב, כל עוד האסיר מתמיד בהתנגדותו.

האמן יאסין ביי (מוס דף) מתנסה בהאכלה בכפיה (קשה לצפייה):

הניתוק מהפעולה הפיזית, הניכור הכרוך בקבלת החלטה כזו על ידי גורם שיפוטי ולא טיפולי, נועד להקל על קבלת ההחלטה ולנטרל את הגורם האנושי שבקשר בין מטפל למטופל. החלטה כזו מחליפה את הדיאלוג המתמשך באקט הכרעתי  – החלטה שיפוטית, שהיא מטבעה מחייבת, נוקשה וכובלת. לא ניתן לשנות החלטה כזו אלא על פי פרוצדורות משפטיות שמטיבן הן ממושכות.

במהלך הדינמי של טיפול שוטף ומתמשך בחולה יצטרך הצוות הרפואי להיות מעורב בהליכים משפטיים ולהמתין לתוצאות ערעורים ובקשות אשר מתנהלות בקצב שונה לגמרי מקצב הגוף. הליכים משפטיים טובים לדברים רבים, אבל לגמרי לא מתאימים להחלטות מהסוג הזה.

הרופאים והרופאות צודקים אם כן בהתנגדותם לחוק לא רק בגלל שמדובר באקט המנוגד לאתיקה הרפואית, אלא גם בגלל שמדובר בצעד המביע חוסר אמון במילוי תפקידם, נטישת טובת המטופל וחיובם במתן טיפול בניגוד לשיקול דעתם ולמצפונם המקצועי והאנושי, אשר לא ברור כיצד ניתן לבצע אותו. ומהאסירים החוק הזה מיועד לקחת את הכלי האחרון והנורא שנותר להם כדי למחות, ולשלול מהם אפילו את האחריות על חייהם.

סמדר בן נתן היא עורכת דין המתמחה בזכויות אדם, ומרבה לייצג אסירים ביטחוניים.