newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בין בת-ים לרמאללה: במקום לנטרל סכנה השוטרים יורים למוות

זמן קצר לפני שבת"א הפגינו אלפים נגד אלימות משטרתית ופרופיילינג, עשתה המשטרה שוב את מה שהיא יודעת לעשות וירתה למוות בנערה פלסטינית בת 16 שאחזה בסכין. יש אנשים שהוראות הפתיחה באש לא חלות עליהם

מאת:

זמן קצר לפני שאלפים שיתקו אתמול (רביעי) את תל-אביב במחאה זועמת על הריגתו של יהודה ביאדגה, הצעיר האתיופי שנורה למוות על ידי שוטרים בעודו מחזיק סכין, במחסום א-זעים סמוך לירושלים נורתה למוות על ידי שוטרי מג"ב ומאבטחי המחסום צעירה אחרת, סמאח מובארכ בת ה-16 מרמאללה, גם היא מחזיקה בידה סכין. על אף ההבדלים בנסיבות ומעבר לטרגדיה הפרטית, שני המקרים הם ביטוי לאותה מגמה שבשמה השגור יותר מוכרת כ"מדיניות היד הקלה על ההדק", ובשמה המדויק יותר נקראת רישיון להרוג.

מיד עם הריגתה של הנערה מובארכ ועוד לפני שנחקר האירוע, מיהרה משטרת ישראל להוציא הודעה המשבחת את התנהלות כוחות הביטחון. "להפתעתנו נערה בת 16, תלמידת בית ספר, יורדת ממונית, כנראה הגיעה מאזור רמאללה, מאזור הבקעה, מגיעה ופוגשת את המאבטחים, שולפת סכין ומנסה לדקור", מתאר את המקרה מפקד מחוז ירושלים, ניצב יורם הלוי, בעודו עומד בזירה סמוך לאחר ההרג. "המאבטחים שנמצאים פה יחד עם שוטרי מג"ב מגיבים באש, פוגעים בה והיא מנוטרלת, נהרגת במקום". בהמשך מחמיא הלוי לשוטרים היורים: "יש פה תגובה מצוינת של שוטרי המחסום שהגיבו לאירוע כזה שיכל להסתיים אחרת, בזמן לחץ, ואני שמח שזאת התוצאה".

אני לא יודעת אם גופתה של מובארכ כבר פונתה מהזירה כאשר הלוי הביע את שמחתו "על התוצאה". מה שכן, ברור שכאשר זאת עמדתו של מפקד המחוז וכאשר הוא מקפיד לשבח את השוטרים היורים, כל חקירה של אירוע שהסתיים בהריגתה של נערה בת 16 – ככל שתתקיים כזו בכלל – תהיה בבחינת מס שפתיים בלבד. למעשה, ההתייחסות היחידה של הלוי לחקירה עתידית של האירוע מסתכמת ב"אנחנו בודקים כמובן כרגע את כל הרקע, מה הביא אותה לכאן". כלומר המחשבה שצריך לבדוק גם את התנהלות השוטרים לא עולה כלל על דעתו. הם כבר קיבלו ממנו צל"ש.

הצעיר הלום הקרב והנערה הפלסטינית - שני צעירים שהיוו כל אחד בדרכו קורבן טרגי של מציאות רקובה. יהודה ביאדגה, סמאח מובראכ בצילומי האבטחה המשטרתיים.

הצעיר הלום הקרב והנערה הפלסטינית – שני צעירים שהיוו כל אחד בדרכו קורבן טרגי של מציאות רקובה. יהודה ביאדגה, סמאח מובראכ בצילומי האבטחה המשטרתיים.

המפתח להבנת הלך הרוח של הלוי טמון במילה "נטרול". כמו מילים רבות אחרות שחוּללו במכבסה המשומנת הישראלית, גם המילה הזו הופשטה ממשמעותה המקורית – הפקעת היכולת של אדם להרע או לפגוע – והתקבלה בשיח הציבורי בטבעיות גמורה במשמעה החדש, שהוא, בפשטות, הוצאה להורג. אצל הלוי, נטרול והרג הופכות למילים נרדפות: "היא מנוטרלת, נהרגת במקום". אז אם תפקיד השוטרים במחסום הוא לנטרל סכנה, ואם לנטרל שווה להרוג, הרי מאליו יוצא שהשוטרים אכן ביצעו את תפקידם על הצד הטוב ביותר. ובזה, בעצם, מסתיים העניין.

אלא שהזיהוי הגמור בין נטרול לבין הרג איננו עמדה מקצועית, אלא עמדה פוליטית. למעשה ההוראות המקצועיות של המשטרה עצמה מחייבות את השוטרים לנקוט בשורה של צעדים לפני שנדרשים להריגה כמוצא אחרון בלבד, ואף מעמידות לרשותם לא מעט כלים לשם כך: שימוש בטייזר, ירי אזהרה באוויר, ירי לכיוון הרגליים ועוד אמצעים רבים. קוראים לזה הוראות פתיחה באש, אני די משוכנעת שגם ניצב הלוי מכיר אותן. הטענה כאילו שוטרים חמושים מכף רגל ועד ראש לא יכלו לנטרל את הסכנה שהיוותה תלמידת תיכון בת 16 שמחזיקה בידה סכין פירות, או צעיר אתיופי הלום קרב ופגוע נפש, אלא באמצעות ירי קטלני היא ביזיון מטופש ומרושע. אבל לא בכך מדובר.

חמושים ב"רוח המפקד" המצדיקה ואף מחייבת אפריורית הרג של כל מפגע או בעל כוונה לפגע, לשוטרים אין כל צורך לאוורר בראשם את הוראות הפתיחה באש. כאשר השר לביטחון פנים קובע כי "כל פיגוע צריך להסתיים במות המחבל בזירה", כלומר בהוצאתו להורג ללא משפט, כאשר ח"כ יאיר לפיד אומר ש"כל מי שמוציא סכין או מברג צריך לירות בו כדי להרוג", השוטר במחסום לא יהסס פעמיים לפני שיסחט את ההדק. המדיניות הזו היא לא רק בלתי חוקית בעליל ונפשעת מוסרית, אלא גם מסוכנת מקצועית. במקום להעמיד שוטרים מיומנים שיכולים לספק ביטחון אמיתי לאלה שעל ביטחונם הם אמונים, היא מייצרת חוסר אמון עמוק כלפי המשטרה שביטוי לו ראינו אתמול ברחובות תל-אביב.

למי שלא מבין את הקשר בין הירי בסמאח מובארכ בת ה-16 ובין הירי ביהודה ביאדגה, מומלץ מאוד לקרוא שוב את הנתונים שהביא כאן אורן זיו, אשר בדק את מקרי הירי הקטלני של שוטרים באזרחים בחמש השנים האחרונות. שני ממצאים מזעזעים עולים מהדברים: האחד, שלמרות ש-14 אזרחים נהרגו מאש המשטרה בשנים האלה, לא הוגש ולו כתב אישום אחד נגד שוטר כלשהו; השני קשור לזהות הקורבנות: תשעה ערבים, שלושה מזרחים, ואתיופי אחד – יהודה ביאדגה.

תאמרו – סמאח מובארכ לא היתה אזרחית ישראלית ועל כן הריגתה לא נכנסת לקטגוריות הללו. הטענה הזו מופרכת משתי סיבות:

האחת, שלמרות המדיניות המתעמרת והרצחנית של ישראל כלפי הפלסטינים בשטחים הכבושים, על פי החוק הבינלאומי היא מחויבת גם לביטחונם של התושבים הילידים החיים בהם. הסיבה השניה היא שמי שחושב שמדיניות ההוצאות להורג ברישיון תעצור בקו הירוק ולא תחלחל פנימה גם לתוך שטחי ישראל עצמה, הוא או נאיבי או מיתמם באופן הזוי. תסתכלו שוב על זהות קורבנות הירי המשטרתי ותראו את שרשרת המזון שקבעה כאן ההיררכיה הישראלית. ברגע שהחסמים החוקיים והמוסריים מוסרים, כולנו הופכים לחשופים יותר לאלימות במדים – ברמות משתנות של סכנה, כמובן.

מי שזועם, ובצדק, על הריגתו הנפשעת של יהודה ביאדגה בבת-ים, כדאי שיזדעק גם על הריגתה הנפשעת של סמאח מובארכ במחסום א-זעים, שני צעירים שהיוו כל אחד בדרכו קורבן טרגי של מציאות רקובה. ביאדגה שחזר משירותו הצבאי הלום קרב, ומובארכ שחייתה את כל חייה תחת שלטונו הדורסני של אותו צבא. את ההשפעה של הכיבוש האלים והמתמשך על נפשה אפשר להקיש אולי מדברים שאמרו לרמי יונס במחנה הפליטים בלאטה, "אין פה ילדים שאין להם בעיות נפשיות". לכיבוש יש יכולות מדהימות להרעיל את נפשם של צעירים משני עברי הקנה.

אם היינו יוצאים לרחובות בהמונים על כל הרג משטרתי שניתן היה למנוע, דורשים מהמשטרה לתת עליו דין וחשבון, דואגים שתיפתח חקירה אמיתית ושבמקרים הדרושים ימצו עם היורים את הדין, אולי גם השוטר שירה בביאדגה היה חושב פעמיים לפני שלחץ על ההדק. זאת עשויה להיות מטרה חשובה יותר אפילו מתאוות הנקם שלא יודעת שובע כלפי האוכלוסייה הפלסטינית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf