newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עשור לעופרת יצוקה: כלום לא השתנה

במלחמה ההיא, ישראל הפעילה לראשונה אלימות לא מידתית בעליל נגד אוכלוסיה אזרחית. העובדה כי כעת הפוליטיקאי הטרי בני גנץ מתגאה בכתישת שכונות שלמות בעזה, עלולה ללמד על הבאות. עלינו להפנים שרק מחאה שלנו כעת תוביל לשינוי במדיניות הצבא, בטרם יהיה מאוחר מדי

מאת:

עשור חלף מאז "עופרת יצוקה", המבצע בו שינתה ישראל את הכללים. כיום, משהתברר שדרכי הלחימה בהן נקט צה"ל במהלך המבצע שבו והופעלו לאורך השנים, נדרשת בחינה מחודשת של מה שהתרחש אז, ומאז.

תשעה חיילים ושלושה אזרחים ישראלים נהרגו במהלך המבצע. כ- 500 חיילים ואזרחים ישראלים נוספים נפצעו. אל מול זאת, מספר הנפגעים הפלסטינים היה גדול עשרות מונים: על-פי נתוני בצלם, בעזה היו למעלה מ- 1,300 הרוגים, מהם כ- 750 שלא השתתפו כלל בלחימה. כ- 5,000 פלסטינים נוספים נפצעו וכ- 4,000 בתים נהרסו.

אך בעוד שמניעי היציאה למבצע והמידה בה הושגו יעדיו נידונו רבות, האופן בו נוהל נדחק לשוליים. באמצעות הדגשת "זכותה של ישראל להגן על עצמה", כיסתה הממשלה על העובדה ששלחה את צה"ל להילחם באופן שלא נלחם מעולם. כפי שקבע "סנאט", פרויקט המספק מידע לחברי הכנסת ובכירים אחרים: "עופרת יצוקה היה מבצע חסר תקדים. נשברו בו כל השיאים מבחינת עוצמת האש שהופעלה נגד רצועת עזה והיקף הכוחות הצבאיים שפעלו בה, מספר החמושים והאזרחים שנהרגו, מספר הבתים שנהרסו וכל שיא אחר שניתן להעלות על הדעת".

משפחה עזתית על חורבות ביתם ושכונתם שנחרבו בעופרת יצוקה, ינואר 2009 (עבד רחים ח'טיב/ פלאש 90)

משפחה עזתית על חורבות ביתם ושכונתם שנחרבו בעופרת יצוקה, ינואר 2009 (עבד רחים ח'טיב/ פלאש 90)

יכולת דיוק אפסית

השינוי העמוק בתורת הלחימה נבע מלקחי מערכת הביטחון מהאינתיפאדה השנייה ומתוצאות מלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה לתחושת רבים ללא הכרעה, אם לא בתבוסה. כאשר נערך צה"ל למבצע ב- 2009, הוא נדרש למחוק את חרפת המלחמה הקודמת ולהבטיח ניצחון ובאותה העת להימנע מהמחיר היקר בחיי חיילים ואזרחים. מחיר שהציבור הישראלי לא יסכים לקבל בשנית.

לצד זאת, החלה להתגבש תורה אתית הקובעת שעל הצבא להתנהל באופן שימנע סיכון לחיילי צה"ל גם במחיר פגיעה ודאית באזרחי האויב. המסמך המנחה, כיצד "לנהוג במלחמה בטרור", הובילו בשעתו האלוף עמוס ידלין והפרופסור אסא כשר. על אף העובדה שמסמך זה לא התקבל באופן רשמי, הצבא אימץ את רוחו. כך עולה מדברים שאמר דובר צה"ל לשעבר, תא"ל אבי בניהו: "במקום הראשון נמצאים אזרחינו, במקום השני נמצאים חיילינו, במקום השלישי נמצאים אזרחיהם, ובמקום הרביעי מחבליהם".

השילוב בין צלקות מלחמת לבנון והתורה האתית החדשה הובילו את צה"ל לצאת למבצע כאשר העיקרון שהנחה את פעילותו קובע שחיי כוחותינו קודמים לחיי אזרחי רצועת עזה, כמעט בכל מחיר.

על מנת להוציא זאת לפועל, הוגדרה הרצועה- על עריה וכפריה- כאזור מלחמה אליו יובאו פרקטיקות שנועדו למלחמה מול צבא סדיר. זאת, על אף שהאזורים בהם התנהל המבצע לא איפשרו הפרדה ברורה בין כוחות האויב לבין האוכלוסייה האזרחית שחיה במקום. כך, הופעל לראשונה ירי ארטילרי הנהוג בלוחמה מול צבא סדיר, כנגד אזורים מאוכלסים. בנוסף, לכל כניסה קרקעית של כוחות הצבא לשכונות והעיירות ברצועת עזה קדמה הפצצה באש תותחים.

כ- 3000 פגזים נפיצים ירה צה"ל במהלך מבצע "עופרת יצוקה", כאשר כל פגז צפוי לפצוע או להרוג כל אדם שמצוי במרחק עשרות מטרים ממקום נפילתו. כך למשל תיאר זאת אחד החיילים שהשתתפו במבצע, בעדות שמסר לשוברים שתיקה: "אני לא האמנתי לרגע אחד שיכול להיות מתווה של ירי ארטילרי לעזה כי עזה צפופה מדי, הפיזור של ארטילריה הוא מטורף. גם אם אני מדויק מאוד זה חסר תועלת. לבחור בארטילריה זה מאוד מאוד בעייתי, שטח בנוי וארטילריה זה לא דברים שהולכים ביחד. יכולת הדיוק שלך אפסית ואתה פוגע על מנת לפגוע".

האדמה רעדה, כל הזמן

הוראות הפתיחה באש שניתנו לחיילים ביטאו אף הן את המדיניות החדשה. בעוד ההוראות המקובלות בצה"ל מתירות ירי לעבר אדם רק במקרים בהם זוהה שבידו אמצעי לחימה ובכוונתו ויכולתו להשתמש בו, הרי שההוראות בעת המבצע התירו ירי על פי שיקול דעתו של החייל, לעתים תוך הגדרה שכל אדם שנמצא בשטח הלחימה ואינו חייל צה"ל מזוהה כאויב עליו יש לירות. חיילים רבים העידו כי הובהר להם שאין אזרחים באזורים אליהם הם צפויים להיכנס, מאחר ואלה הוזהרו לעזוב את הישובים הסמוכים לגבול. אולם הלכה למעשה, שוב ושוב העידו חיילים שמצאו אזרחים בבתים עליהם השתלטו, ולעתים אף משפחות שלמות שהסתגרו בבתיהן.

הנחיות הירי המתירניות תורגמו לירי מסיבי. את התקדמות הכוחות ליווה ירי תותחים וטנקים לאחר הפלת כרוזים ובעת השהייה בעיירות ירו הכוחות לעבר כל איום – ממשי או משוער. "התחושה הבסיסית שלנו הייתה שכל הזמן האדמה רועדת, כל היום יש פיצוצים, בלילה כל הזמן יש הבזקים באוויר, זה עוצמה שכמוה לא הכרנו. גם די-ניינים (D9) שעבדו ככה מסביב לשעון, כל הזמן היו עסוקים. זה עוצמה אחרת לגמרי ממה שאנחנו מכירים", כך העיד אחד החיילים.

הרס שיטתי של מבנים איפיין אף הוא את פעילות הצבא בשכונות המגורים. מעדויות החיילים עולה שדחפורי D9, ובמקרים מסוימים צוותי הנדסה, החלו במיטוט מבנים רבים מיד עם תפיסת השכונות. לדברי החיילים, להרס השיטתי היו סיבות שונות: חלקם נחשדו כממולכדים, אחרים בשל החשש כי הכילו פיר של מנהרת תקיפה ונוספים מכיוון שבשל גובהם חלשו על המבנים בהם שהו הכוחות. מלבד העובדה שהסמכות לקבוע אילו מבנים יהרסו ניתנה בידי מפקדי שטח זוטרים, ההרס השיטתי נבע ככל הנראה גם מיישום "דוקטרינת א-דאחיה", הקרויה על שם הרובע שהופגז על-ידי צה"ל במלחמת לבנון השנייה. על כך אמר ב-2008 רא"ל בדימוס גדי איזנקוט: "מה שהיה ברובע א-דאחייה בביירות ב-2006 יקרה בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל. נפעיל עליו כוח לא פרופורציונאלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו לא מדובר בכפרים אזרחיים אלא בבסיסים צבאיים".

מבצע "עופרת יצוקה" היה שונה מכל מבצע שקדם לו. עוצמת האש, ממדי ההרס, שיעור ההרוגים והנפגעים – לכל אלה לא היה עד אז תקדים בהיסטוריה המדממת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אולם המבצעים שנערכו מאז ברצועת עזה הוכיחו שהשימוש בדרכי הלחימה הללו לא היה חד פעמי. למעשה, מאז חזרו אותן המגמות ואף החריפו. "דוקטרינת א-דאחיה" ומדיניות "אפס הסיכונים" עודן איתנו, מבלי שעד היום ניהלנו על כך דיון אמתי.

בשבוע שבו הפוליטיקאי הטרי רא"ל בני גנץ מפרסם בגאווה סרטון תעמולה בו מוצגת שכונת מגורים מחוקה בעיר כתושה מהפגזות, עלינו כציבור להפנים את העובדה שאנחנו בחרנו לנהל את המבצעים בעזה באופן הזה. אם לא נרים קול מחאה כעת – דמם של האזרחים שיהרגו בפעם הבאה, גם הוא יהיה על ידינו.

אביחי סטולר הוא תחקירן בשוברים שתיקה. הוא שירת כלוחם בגדוד לביא בין השנים 2001-2004

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf