newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זו לא הדתה. זה מאבק בין יהודים "קתולים" ליהודים "פרוטסטנטים"

"הדתה" נתפסת כקרב בין דתיים מול חילונים. זו טעות. למעשה יש כאן מאבק בין יהדות "קתולית" שרוצה לשלוט במרחב הציבורי והפרטי ליהדות "פרוטסטנטית" המשאירה את הדת לפרט. שינוי ההגדרה יעזור במאבק

מאת:

תופי הטם-טם של המאבק נגד ההדתה נשמעים כבר זמן רב. בהעדר פרספקטיבה היסטורית ומחקר אמפירי שיטתי בנושא, אני חשדנית כלפי כל מי שטוען שהוא יודע בוודאות אם אכן מתקיים תהליך של הדתה בישראל או שמדובר רק בפאניקה ציבורית. אבל בלי קשר לשאלה הזו, אין ספק שבשיח, ב"דיבור על…" ההדתה תופסת מקום נכבד.

האקדמיה ללשון עברית הגדירה את ההדתה  כ"תהליך של השתנות לכיוון דתי (ההיפך מחילון)". מול ההגדרה הזו, שורטטו לכאורה קווי העימות – חילונים נגד דתיים. אני מבקשת לטעון כי התבוננות כזו – כפי שבאה למשל לידי ביטוי בתוכנית "גב האומה" ובפרסומים של "הפורום החילוני" מצד אחד ואמירות של דמויות כגון נפתלי בנט מצד שני – היא דלה ושטחית. במקומה אני מציעה הבנה אחרת של התופעה. אעשה זאת מתוך פרספקטיבה המכונה כיום "סוציולוגיה של האמונה", שהיא עצמה חלק מהבנה "פוסט-חילונית" באקדמיה, המערערת, בין היתר, על הטענה כי "חילוניוּת" ו"דתיוּת" הן קטגוריות הפוכות זו לזו.

כדי להציג את טענתי אני פונה ראשית אל הנצרות, ואל ההבחנה בין "פרוטסטנטיות" ו"קתוליות". אני משתמשת במלים "פרוטסטנטיוּת" ו"קתוליוּת" במירכאות, משום שהן אינן מתיימרות להציג לעומק את כל אחד מהזרמים הדתיים המורכבים הללו, אלא להשתמש בהם כמילות קוד לשתי נטיות דתיות. עצם ההבנה שלי את שני המושגים איננה משקפת את הקתוליות והפרוטסטנטיות "עצמן", אלא לכל היותר הבנה שלהן, כפי שהתגבשה בעיקר בידי הוגים פרוטסטנטיים, כגון מקס ובר, ויליאם ג'יימס ורודולף אוטו בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

"פרוטסטנטיות", אם כן, מסמנת תפיסה דתית לפיה ישנה חלוקה חברתית בין המרחב הציבורי לפרטי, והדת שייכת למרחב הפרטי. מכל המרכיבים של הדת, תפיסה זו מדגישה בראש ובראשונה את האמונה האישית, ולא פרקטיקות (כגן הליכה לכנסייה, עשיית "מצוות" וכד'). היא תופסת את האמונה כמסע אישי ל"גאולת הנפש", מערערת על הסמכות של מנהיגים דתיים ומבקשת להסיר סממנים דתיים מהמרחב הציבורי, או לפחות לצמצם את נוכחותם.

לעומתה, "הקתוליות" מסמנת תפיסה דתית המבקשת לקדש את כל העולם, על המרחב הפרטי והציבורי בו גם יחד. היא מדגישה מאוד פרקטיקות דתיות, מייחסת סמכות רבה לאוטוריטה הדתית, וטוענת כי "גאולת הנפש" איננה אפשרית ללא התערבות של הכנסייה עצמה בקשרים שבין האדם לאלוהים.

ההגדרה של "חילונים" מול דתיים" מחטיאה את המטרה. הפגנה נגד סגירת חניון בשבת בירושלים (צילום: אורי לנץ / פלאש 90)

ההגדרה של "חילונים" מול דתיים" מחטיאה את המטרה. הפגנה נגד סגירת חניון בשבת בירושלים (צילום: אורי לנץ / פלאש 90)

אין ספק כי ה"יהדות", כפי שהתגבשה החל מתקופת עזרא ונחמיה, דרך חז"ל, ההגות הרבנית באירופה ועד לחלקים דומיננטיים ביהדות האורתודוקסית והחרדית כיום, קרובה יותר ל"קתוליות" מאשר ל"פרוטסטנטיות". כך ביטא זאת, למשל, ישעיהו ליבוביץ, מגדולי היהודים-"הקתולים" במאה ה-20: "האמונה הדתית [היהודית] היא-היא מערכת מצוותיה של היהדות. אמונה [יהודית] איננה אלא דת המצוות, ומחוץ לדת זו אין האמונה היהודית קיימת… [הדגשת האמונה איננה אלא] יהדות המתדמה לנצרות [פרוטסטנטית]".

יחד עם זאת, ביהדות יש לא מעט מקום לביטויים "פרוטסטנטיים". רמזים לקיומם ניתן למצוא במקרא ובחז"ל (כשהם מוצגים שם, כמובן, באופן שלילי) ובכתבים מתחילת החסידות (בעיקר של הבעש"ט ושל רבי נחמן מברסלב). הם ברורים, כמובן, בתנועות היהודיות הליברליות, שהתפתחו באירופה עם המודרניזציה.

החילונים בישראל הם בעצם יהודים פרוטסטנטים

פרופ' יהודה שנהב, במאמרו פורץ הדרך בכתב העת "סוציולוגיה ישראלית" (2018) טוען, ואני מסכימה עמו, כי החילונים בישראל הם למעשה יהודים-"פרוטסטנטים". זאת, משום שהיהדות והציונות משולבות כל כך זו בזו, שלא ניתן באמת לדבר על "חילוניות" אוניברסלית, וכל החילונים בישראל הם חילונים-יהודים, ולפיכך – יהודים. דוגמא? בלי קשר לשאלה מה המוטיבציה של הנשאלים (דתית, תרבותית, משפחתית, היסטורית, חברתית או אחרת), רק 3% מהיהודים בישראל לא מייחסים שום ערך לברית מילה, שהיא, כזכור, הטקס הבסיסי של היהדות, שבו מוכנס התינוק ב"בריתו של אברהם אבינו". אגב, חצי מ"החילונים" בישראל בכלל מאמינים באלוהים, כפי שהראיתי במאמרים אקדמיים שפרסמתי על חילונים-מאמינים.

בה בעת, מהכיוון ההפוך, הראה פרופ' ארנסט סימון כבר בשנות ה-70 כיצד קיימת "פרוטסטנטיות", ולא רק "קתוליות", גם בתוך האורתודוקסיה הישראלית. הוא הדגים זאת, למשל, באמצעות הקיבוץ הדתי והחיבור/הבחנה שעשתה תנועה זו בין "תורה" ל"עבודה".

הביטוי "יהודי-פרוטסטנטי" משמש כבר זמן רב כעלבון ליהודים המשתייכים לזרמים של יהודיוּת ליברלית או חילונית. אני מוציאה את מרכיב העלבון מכאן, ומצהירה על עצמי כיהודייה-"פרוטסטנטית" גאה. כלפי מי שיטען שזה הופך אותי ללא יהודייה, או ליהודייה פחות ממנו, אומר פשוט: "אתה יהודי-'קתולי', זה הכול. יהדותך איננה יותר 'נקייה', 'אותנטית', 'טהורה', או 'אמתית' משלי. אני מסוגלת להראות בכתבי הקודש היהודיים את השורשים ה'פרוטסטנטיים' שלי, כפי שאתה מסוגל להראות את השורשים ה'קתוליים' שלך. כן, אני צריכה לעבוד קשה יותר, כי לאורך רוב השנים זה לא היה הזרם הדומיננטי ביהדות, אבל הוא עדיין היה זרם בתוכה".

אני סבורה כי תפיסת המאבק נגד "ההדתה" (אם היא אכן מתקיימת) כמאבק נגד "קתוליזציה" של מדינת ישראל תמצב מחדש את קו הגבול ותחשוף כי הרבה יותר גורמים ואנשים מתנגדים לקתוליזציה ממה שנראה כרגע. לא רק "חילונים" ו"רפורמים" מתנגדים לה. מתנגדת לה גם חברתי האורתודוקסית, ששתי בנותיה משרתות בצבא, והיא איננה מוכנה שהן ירעבו כי חבורת חיילים יהודים-"קתולים" נמצאים בחדר האוכל, או שהאקדמיה תאפשר הפרדה מגדרית ליהודים-"קתולים". היא אורתודוקסית, מקיימת מצוות בדבקות, מאמינה באמונה שלמה, ועדיין מתנגדת לקתוליזיה של המדינה. יש מסביב הרבה יהודים-פרוטסטנטים שותקים: שותקת הבורגנות של הציונות-הדתית, שותקת האורתודוקסיה המודרנית ושותק הזרם המסורתי. הם שותקים כיוון שהמאבק מצויר כמאבק בין "חילונים" ל"דתיים", אבל הם יוכלו להשמיע את קולם אם המאבק יתקיים בין יהדות-'פרוטסטנטית' ליהדות-'קתולית', ששתיהן הן יהדות "לגיטימית".

המאבק נגד "הקתוליזציה של ישראל" חשוב במיוחד, אך לא רק, מנקודת מבט פמיניסטית, כיוון ש"קתוליזציה" מתאפיינת בפטריארכליות רבה (מה שלא אומר, כמובן ש"הפרוטסטנטיות" נקייה ממנה). בניגוד ל"קתוליות עצמה", שדווקא מדגישה במרחב הציבורי את דמותה של מריה, למשל, "קידוש" המרחב הציבורי מתבטא ביהדות-"הקתולית" בראש ובראשונה בניסיונות חוזרים ונשנים "לחטא" אותו מנשים, משל היו נשים חיידקים רעילים, "חטא" הנעוץ בליבו של "הקודש". לזאת אסור להסכים בשום מחיר.

ויחד עם זה, חשוב לציין גם את נקודת החוסר הקיימת עדיין במודל שאני מציעה, והופכת אותו (נכון לעכשיו) למודל יורו-צנטרי ולאומני, והיא – התעלמותו מהאסלאם. האסלאם, בעיקר הסוני, "משחק" במדינת ישראל בשני רבדים: ברובד אחד הוא מופיע בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל (ובעקיפין, כמובן, גם דרך מוסלמים, פלסטינים ולא פלסטינים, מחוץ לישראל). ברובד שני, הוא מופיע דרך יהודים מזרחים בישראל, שמנהיגיהם הרוחניים (כגון הרב עובדיה יוסף) הושפעו מתיאולוגיה ותפיסת עולם מוסלמיות, הרבה יותר מאשר מנוצריות.

כסוציולוגית של אמונה, עדיין לא ברור לי כיצד ואיך משתלב האסלאם במודל שהצעתי, אבל ברור לי כי הוא מתקיים בו וכי ניתוח אופן הקיום שלו בו הכרחי וחייב להיות מודגש ומחוזק. המאבק על דמותה של מדינת ישראל איננו רק מאבק פנים-יהודי, אלא גם חייב לקחת בחשבון את הפלסטינים אזרחי ישראל המוסלמים (מוסלמים-"קתולים" ומוסלמים-"פרוטסטנטיים" כאחד, ושמא בכלל מוסלמים-"יהודים"?). והוא גם איננו מאבק "נוצרי" (אשכנזי) בלבד, אלא חייב לקחת בחשבון גם יהודים-"מוסלמים" (מזרחים).

ועדיין, ולמרות החיסרון הברור, המחייב כשלעצמו המשך עבודה, התבוננות על המאבק על ההדתה, כמו גם על מרכיבים חברתיים נוספים בחברה הישראלית, דרך משקפיה של הסוציולוגיה של האמונה, מאפשרת הסתכלות מחודשת, שונה, ובעלת פוטנציאל ליחסים חברתיים חדשים.

ד"ר הגר להב היא סוציולוגית של האמונה, מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר, ועמיתת מחקר ב-Hadassah-Brandies Institute  באוניברסיטת ברנדייס בארה"ב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf