זה מה שאתם צריכים לשאול את המפלגות על מצע החינוך שלהן

המפלגות הפוליטיות בישראל נמצאות עדיין בהתארגנות לקראת הבחירות הקרובות, וזה בדיוק הזמן להאיץ בהן להכריע ולנסח מצע חינוך משמעותי. שיחסכו מאיתנו את הקלישאות ואת ההבטחות הריקות, ובמקום זאת שיסבירו לנו מהי השקפת העולם שלהן, וכיצד הן יממשו אותה במסגרת מדיניות החינוך של המשרד. לשם כך, אני מציע להן לקבוע עמדה בארבע שאלות מהותיות: חינוך מעצב או מאפשר? ריכוזי או אוטונומי? סקטוריאלי או ממלכתי? תחרותי או שוויוני?

חינוך מעצב או מאפשר?

זוהי שאלה כמעט פילוסופית, המבטאת את התפיסה הכללית אודות תפקיד מערכת החינוך הציבורית. השאלה היא כיצד קורה שבני אדם מתפתחים בשנות ילדותם, ממצב של תינוקות חסרי דעת ויכולות, הרואים את העולם רק בהקשר של סיפוק צורכיהם המידיים, ועד מצב של בוגרים משכילים, מיומנים וחברותיים. בגדול, ניתן למיין את התשובות לשאלה לשתי קבוצות (אני נעזר בתאוריה שניסח צבי לם).

יש הטוענים שבני האדם הם סקרנים וחברותיים מטבע בריאתם, כתכונות מהותיות שמוטבעות בנו, ועתידות להתגלות במקודם או במאוחר. לעומתם, יש הטוענים שהילדים יישארו בורים ואנוכיים אלא אם כן המבוגרים ילמדו אותם, ינחילו להם ערכים, יעצבו את אישיותם, ידכאו את הרגליהם השליליים וירגילו אותם לחיות במשטר של אסור ומותר.

את ההבדל המעשי בין שתי הגישות, ניתן למצוא, למשל, במטרות החינוך. ראו למשל את המטרה העליונה שנקבעה במערכת החינוך בפינלנד: "לתמוך בהתפתחות הכללית של התלמידים ובפיתוח יכולות ניהול החיים שלהם ושלהן". כלומר, בגדול, מערכת החינוך היא סביבה תומכת, אשר מעניקה את המצע שיסייע לילדים להתפתח. לעומת זאת, מטרות החינוך בישראל, נפתחות במילים הבאות: "לחנך אדם להיות אדם", "להנחיל את העקרונות", "ללמד את תולדות", "לבסס את הידיעות" ועוד. במילים אחרות, תפקיד החינוך לפעול על הילדים ולעצב את זהותם. ככל שמערכת החינוך היא יותר מעצבת, ופחות מאפשרת, כך היא גם יותר ריכוזית ונשלטת באחידות.

חינוך ריכוזי או אוטונומי?

השאלה הזאת נוגעת לתפקידים של הדרגים במערכת: המטה של המשרד, המחוזות, הרשויות המקומיות, רשתות החינוך ובתי הספר. בישראל המערכת היא ריכוזית ביותר, כפי שחשף לאחרונה דוח OECD. רוב ההחלטות החינוכיות בישראל (69 אחוזים) מתקבלות על ידי משרד החינוך, לעומת 35 אחוזים מההחלטות שמקבלים משרדי החינוך בממוצע המדינות. עוד מתאפיינת המערכת בחוסר שיתוף פעולה בין הדרגים: אפס החלטות בישראל מתקבלות בשיתוף של שניים או יותר דרגי שלטון, לעומת 13 אחוזים בממוצע המדינות.

במערכת ריכוזית יש למנהל בית הספר מעט מאוד סמכות על הצוות החינוכי בבית ספרו, יש מערך פיקוח בוטה על המורות והמורים, ויש מבחנים חיצוניים אחידים לשליטה על התלמידים. הריכוזיות מקבלת ביטוי גם בתכניות הלימודים. בישראל משרד החינוך בעצמו מכריע לגבי רוב שעות ההוראה במערכת השעות באמצעות תכנית הליבה המחייבת. למשל, בכיתה ו' המשרד מחליט על התכנים ב-28 מתוך 32 שעות הלימוד שבתי הספר מספקים בשבוע. בחטיבת הביניים תכנית החובה של המשרד נפרשת על פני 34 שעות בשבוע, ובלי בושה מצורפת הערה: "כל שאר השעות יחולקו באוטונומיה בית ספרית". אין עוד שעות, למי שלא הבין.

האפשרות האחרת היא כמובן להקטין את תכנית הליבה המחייבת, ולהותיר לדרגי השטח לקבוע כיצד ינצלו את שעות הלימוד. להקטנת תכנית הליבה המחייבת תהייה השפעה גם על הממלכתיות של החינוך, כפי שיוסבר להלן.

חינוך סקטוריאלי או ממלכתי?

עד קום המדינה בתי הספר היו מסונפים אל הזרמים הפוליטיים בחברה. נהוג לחשוב שבראשית שנות החמישים ביטל דוד בן גוריון את הזרמים בחינוך, אבל הוא לא. החינוך החרדי נותר עצמאי לחלוטין (וכך גם שמו: "עצמאי"), לחינוך הדתי ניתן מעמד עצמאי ייחודי באמצעות "המועצה לחינוך הממלכתי דתי", לחינוך הערבי ניתן מעמד מיוחד ומבודד באמצעות מעורבות השב"כ ו"המועצה המייעצת לחינוך הערבי" והחינוך המקצועי היה (ומיעוטו עדיין נותר) בלעדי לילדי השכבות החלשות באחריות משרד העבודה.

תכלס, החינוך במדינת ישראל נקרע לנוכח המאבקים בין קבוצות הזהות בחברה. ההכרזה על חינוך ממלכתי לא נועדה לעצב את כל התלמידים באחידות, אלא להיפך. אם, למשל, תוגדר ליבת חינוך מצומצמת המחייבת את כל ילדי ישראל, יתחזק המכנה המשותף הממלכתי, וייוותרו מספיק שעות הוראה לבתי הספר לבטא את ייחודם התרבותי. לא במאבק כוחות, אלא בהסכמה על איזון הוגן בין הייחודי לבין הממלכתי.

במבט אוטופי יותר, השאיפה היא לחינוך מכיל או כוללני (inclusive), שבו לומדים יחד, לפחות חלק מהשעות, ילדים וילדות ממגזרי האוכלוסייה השונים. מחקרים מראים כי החינוך בהפרדה הוא אחד הגורמים המגדילים פערים, בעוד שצמצום פערים נמצא במדינות אשר "מבינות את השונות והרב גוניות על דרך החיוב".

חינוך תחרותי או שוויוני?

בתחום זה צריך להיזהר מסיסמאות "חברתיות" שנשמעות בכל המפלגות. במיוחד צריך לזכור שחוסר השוויון אינו קשור רק לאפליה תקציבית. בגדול, הפערים נפערים לנוכח כל קושי ומכשול, משום שהאוכלוסייה החזקה מודעת יותר לאפשרויות התיקון, נגישה יותר להשגת הפתרונות, וכמובן שיש לה יותר משאבים לממן את הנדרש.

התקציב צריך להיות לא רק הוגן, אלא בעיקר שקוף. כזה שכל מנהל בית ספר יקבל את מה שהוא זקוק לו, בהתאם לצרכים של תלמידיו, מבלי לקושש שעות ולהתחנן על צרכיו בפני פקידי המשרד. המבחנים האחידים, גם הם רף אחיד שמותיר את החלשים מאחור. כך גם ההפרטה על שני גווניה: כניסה של תקציבים פרטיים (שמחוץ לתקציב המדינה), שהחזקים יודעים לנצל טוב יותר; וגם הוצאת תקציב המדינה לגורמים פרטיים (כגון קבלני מורים), אשר מועברים לחזקים, משום שלקבלנים הפרטיים יש אינטרס כלכלי ולא ממלכתי.

ועוד בעניין השוויון, צריך לזכור שהפערים לא מתחילים במערכת החינוך, אלא הם תולדה של מדיניות כלכלית-חברתית, שמשפיעה על הילדים בשנות חייהם הראשונות. כדי להתמודד עם זה, צריך לחזק את ההורים החלשים, שידעו לתמוך בהתפתחות התינוקות בצורה טובה יותר. לפני שנתיים חוקק חוק יסוד המועצה לחינוך לגיל הרך, אשר אמורה הייתה לטפל בדיוק בסוגיה זאת, אך עד היום לא החלה לפעול.

לסיכום, במצע חינוך משמעותי אין צורך בהצהרות ובהבטחות, אלא בתשובות ברורות הנוגעות למדיניות החינוך בישראל. כנקודת ייחוס אפשר להתחיל עם מערכת החינוך כיום, בהנהגת הבית היהודי. זאת דוגמה למערכת מעצבת זהות, ריכוזית, סקטוריאלית ותחרותית. מכאן אפשר רק להתקדם.