newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עשור לגדר, פרק 3: דונם פה ודונם שם

לבג"ץ סיפרה המדינה פעם אחר פעם על שערים חקלאיים וגישה חופשית של כפריים לאדמתם, אבל המציאות בשטח מספרת סיפור אחר. השנים חלפו, רמת העניין של בית המשפט והציבור פחתה, זכויות החקלאים וכוחם להיאבק במערכת נשחקו, האדמה לאט-לאט מתפנה, וכמו שאומר עורך הדין מיכאל ספרד "כולנו יודעים שבארץ הזו שממה לא נשארת שממה". הגדר, הכפרים והאדמה – פרק שלישי בסדרה

מאת:

צילום פרויקט: אורן זיו / אקטיבסטילס

על פניו, מצבה של ד'ריפה שארב השתפר פלאים. כשהוקמה הגדר בכפר ג'יוס בתחילת 2003 נותקה משפחתה של שארב מיתר הכפר, כשביתם הוא היחיד שנותר בצד המערבי של הגדר. חיילים היו מגיעים לפתוח שני שערים בשתי הגדרות שמרכיבות את המכשול שלוש פעמים ביום – בבוקר, בצהריים ולפנות ערב – בשעות קבועות בתיאוריה, אך בפועל משתנות מיום ליום. כל פתיחה נמשכה דקה או שתיים: מי שנמצא עובר, ומי שלא – יחכה לפעם הבאה. הילדים היו מאחרים כמעט תמיד לבית הספר שבכפר, ושארב הייתה צריכה לחכות ליד השער לעתים שעות כדי לצאת או לחזור מסבב קניות, ואפילו כשהייתה צריכה להגיע לבית חולים.

כך שעל פניו, הזזת הגדר ב-2008 בכמה עשרות מטרים לצד השני של הבית היטיבה עם שארב, כמו שהיטיבה עם רבים מהכפר שקיבלו חלק מאדמתם בחזרה. אחרי מאבק ארוך ששילב הפגנות ועתירה לבג"ץ הסכימה מערכת הביטחון להזיז את התוואי, אך סירבה להחזיר את כל אדמות הכפר (להרחבה על המאבק בכפר ראו את הפרק החמישי). בג"ץ אישר את התוואי החדש, המקל יותר, וכמו במקרים אחרים הסתמך על הבטחות המדינה שהשערים בגדר ייפתחו עבור חקלאי הכפר שצריכים להגיע לאדמותיהם.

אלא שהבטחות לחוד ומציאות לחוד. משפחתה של שארב, למשל, טרם הצליחה להשיג היתרים להגיע לאדמתה. גם ידיד המשפחה, מוחמד עבדלטיף, מספר שמתוך 32 דונם של אדמה חקלאית בבעלותו 20 נותרו בצד ה"ישראלי" של הגדר, שלא ניתן להשיג היתרי מעבר לכל המשפחה, ושהחיילים עדיין לא מגיעים בשעות קבועות. אני יושב בחצר ביתה של שארב, שותה תה עם השניים, ומשקיף על הצלקת באדמה מימין, מקום בו הגדר ניצבה בעבר, ועל הגדר הגדולה והחדשה משמאל והאדמות שמעבר לה, ומברר לגבי האפשרות שייעזרו בעתירות משפטיות של ארגוני זכויות אדם בעניין. שניהם נושמים עמוק ונאנחים בעייפות של מי ששבעו מקרבות.

(סרטון: בצלם. ערבית בתרגום לעברית ולאנגלית)

"פעם היו פה הפגנות, היו באים אנשים והיו עוזרים בכל מיני דברים, אבל עכשיו הכל נגמר ואין לנו כבר עם מי לדבר, וגם אם היה – אני לא חושבת שזה היה עוזר", אומרת שארב. "מספרים על אפלטון שיום אחד הלך לחפש את הצדק", ממשיל עבדלטיף, "הלך למלך, ולא מצא אותו. הלך לשופטים, ולא מצא אותו. הלך לעשירים, ולא מצא אותו. עבר בכל הארץ כולה, עד שמצא את האנשים העניים ביותר, ואצלם מצא את הצדק. ככה גם אנחנו. צדק לא נוכל למצוא אצל מי שמחזיק בכוח".

האגרונום הצבאי יחליט

כפי שתואר בפרק הראשון, תוואי הגדר תוקן פעם אחר פעם, עד שהתייצב בינתיים על מסלול שמותיר 8.5 אחוזים מקרקעות הגדה המערבית בצד המערבי של המכשול. לצד אזורים עירוניים מסוימים שהוזכרו בפרק השני, רוב רובן המכריע של הקרקעות האלה הן או התנחלויות ישראליות או שטחים פתוחים, שחלקם הגדול משמש חקלאים פלסטינים מהכפרים הפזורים מצדה המזרחי של הגדר.

שטחים אלה, שזכו לכינוי "מרחב התפר", מנוהלים באמצעות משטר היתרים קפדני. מכיוון שאין עוד כל מכשול או מחסום בינם לבין גבולה החוקי של ישראל, הקו הירוק, השהות בהם מותרת אך ורק למי שמחזיק בהיתר ועובר בדיקה קפדנית לפני שניתן לו לעבור. מטבע הדברים היתרים כאלה לא קל להשיג. כמו במקרים אחרים, גם כאן השב"כ מנסה להשתמש במתן היתרים ככלי לגיוס משת"פים. בכפרים רבים מספרים על היתר שניתן רק לבן משפחה אחד, שלא יכול לעבד את כל חלקות המשפחה לבדו. בג'יוס צוחקים במרמור על היתר שניתן לבעלים של קרקע, שנפטר לפני שנים רבות אך מבלי שהדבר יירשם במחשבי המנהל האזרחי, ועכשיו ילדיו ונכדיו מנסים לשכנע את הצבא שהאדמה היא אדמתם, וגם להם מגיע היתר – ולא רק למנוח.

עצי זית למכירה במשתלה מחוץ לחומת קלקיליה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

עצי זית למכירה במשתלה מחוץ לחומת קלקיליה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"כשאני מסתכל על התקופה שבה אנחנו חיים עכשיו אני מגדיר אותה כחיים בצל הגדר, כשכל הזמן יש רגרסיה בסטנדרטים של משטר ההיתרים", אומר עו"ד מיכאל ספרד. ספרד, אחד ממחברי הספר "חומה ומחדל", הוא אחד מהמומחים הגדולים בארץ לזווית המשפטית של סיפור הגדר, שייצג מספר גדול של כפרים בעתירות עקרוניות לבג"ץ על תוואי הגדר שעובר באדמתם. "בתחילת הדרך הצבא אמר שהגדר רק מנסה לסנן את מי שיש להם מה לחפש מעבר לגדר ממי שאין להם. זו הייתה ההתחייבות, שהחיים יימשכו אותו הדבר לכל מי שיוכיח שהוא חוצה את הגדר עם סיבה טובה.

"היום, אחרי שהגדר כבר הוקמה, והסיפור ירד מהכותרות, וברור שהביקורת המשפטית יותר מצומצמת, ולא על כל דבר כל חקלאי ילך לבג"ץ – פתאום אנחנו שומעים שיח אחר. עכשיו הצבא אומר 'התכוונו שמי שיש לו מה לחפש מעבר לגדר יוכל לעבור כשאנחנו נחליט שזה רלוונטי'. המשמעות היא קמצנות במשטר ההיתרים, שהולך ונשחק. עכשיו אפשר להגדיר לך, בעזרת אגרונומים של הצבא, לפי כל גידול שיש לך כמה ימים בשנה אתה צריך לעבד אותו. נגיד – לדונם עץ זית תקבל שלושה ימי חריש במהלך השנה, עשרה ימי מסיק, וזהו".

אחרי הצומוד

"בפרספקטיבה של עשר שנים נוצרים בגדה שינויים שהם מעבר לרמת החקלאי האחד ועץ הזית שלו", מוסיפה שרית מיכאלי, דוברת "בצלם". "כמובן שהדברים האלה בעייתיים ברמה המיידית לאדם ולמשפחה ולקהילה וכן הלאה. אבל לאורך זמן ההדרה מאדמות חקלאיות יוצרת שינוי בדפוסי השימוש בקרקע, ואנחנו רואים למשל נטישה של גידול פירות וירקות, שמצריכים הרבה גישה וטיפול. ג'יוס וכל מערב הגדה הם אזורים חשובים למשק הירקות הפלסטיני, וזה פשוט נזק אדיר לכל הכלכלה. גם עצי הזית, שאפשר תיאורטית לטפל בהם רק פעמיים בשנה, נותנים פחות פרי אם לא מעבדים את הקרקע בצורה שוטפת.

"ויש עוד דברים קטנים ומצטברים. זה יכול להיות הנושא של נופש, למשל, כי בילוי משפחתי בקרקע הוא דבר חשוב בחברה הפלסטינית, וזה הרי לא משהו שמצדיק מתן היתרים מבחינת הצבא. ומה עם שריפות, או אנשים שגונבים יבול או עצים שלמים? הישראלי הממוצע לא חושב על המצבים האלה, שבהם אדם עומד ליד הגדר ורואה את השריפה שמאכלת את העצים שלו, מכבי האש הישראלים לא נענים לקריאה שלו, והוא צריך לחכות שחיילים יפתחו את השער למכבי האש הפלסטינים".

עץ זית בוער מרימון גז מדמיע בבלעין. ברקע: החומה והתנחלות מודיעין עילית (חגי מטר)

עץ זית בוער מרימון גז מדמיע בבלעין. ברקע: החומה והתנחלות מודיעין עילית (חגי מטר)

סיפור השריפות והגניבות חוזר על עצמו בראיונות רבים עם חקלאים מ"כפרי הגדר". לעתים מדובר בנזקים שנגרמים על ידי מתנחלים, לעתים בעצי זית שנגנבים במהלך העבודות על הגדר או אחריהן, לעתים בשריפות מקריות של קיץ, ולעתים ביבולים שעולים באש כתוצאה מהשימוש המסיבי שהצבא עושה ברימוני גז מדמיע ופצצות תאורה במסגרת דיכוי ההפגנות נגד הגדר. פעם אחר פעם מתקשים בעלי הקרקע ומכבי האש לעבור את הגדר, ולעתים גם כשהפגנות מפסיקות והתושבים מנסים לכבות את השריפות בצד המזרחי של הגדר חיילים ממשיכים לירות לעברם.

"גם אחרי כל זה, אפילו אם הכל בסדר, ויש לך היתר, ואתה מגיע לשער בשעה הנכונה – לא תמיד בטוח לגמרי שהחייל יפתח לך, מכל סיבה שהיא", מסכמת מיכאלי. "בסופו של דבר יש גדר, לך יש דף, לו יש רובה. המערכת יותר חזקה ממך. אז אנשים נוטשים את הקרקע, מוצאים פרנסה אחרת, אולי מעבירים אותה לטיפול של מי שיש לו היתר, אבל אז זה פחות רווחי. לא לכולם יש כוח לעשות צומוד ולהיאבק על כל דונם".

"אם שואלים לאן כל זה מוביל, אנחנו חוזרים לתזה המחרידה והמוכרת של כמה שיותר אדמה וכמה שפחות פלסטינים", מוסיף עו"ד ספרד. "מרחב התפר הוא מרחב שאיפות ההתפשטות הישראלית שבקונצנזוס, ש-80 אחוז מהיהודים תומכים בהתרחבות לתוכו, וזה ממפלגת העבודה וימינה. אז מחליטים שאת מרחב התפר צריך לשמור 'סטרילי', ומאפשרים איזה מסיק פה ומסיק שם, אבל הניסיון מראה שלאורך זמן זה עובד. משטר ההיתרים יוצר שממה, וכולנו יודעים שבארץ הזאת שממה לא נשארת שממה. היא הופכת לגושי התנחלויות".

הגדר החדשה של ג'יוס (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הגדר החדשה של ג'יוס (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בינתיים, מהצד השני של החומה

לפני כחודשיים לקחתי קבוצת בני נוער ממכינה קדם צבאית להרצאה וסיור קצר בצד המערבי של החומה ליד בלעין. כמו כל פעם שאני מגיע לשם, נדהמתי לראות עד כמה ההתנחלות הנבנית על אדמות הכפר מתרחבת. אמנם מדובר בשטח של בלעין, ואמנם בג"ץ קבע שהמדינה שיקרה כשהצהירה שהתוואי שורטט מטעמי ביטחון כשלמעשה היה מדובר בכוונה להרחיב את מודיעין עלית, ואמנם חלק מהקרקע הוחזר לבלעין, ואמנם השכונה החדשה נבנתה אפילו ללא היתרי בנייה מינימאליים (נושא שעד היום נמצא בחקירה משטרתית) – אבל הבנייה נמשכת, כי בג"ץ גם קבע שאם כבר נבנתה שכונה גדולה כל כך, וגרים בה אנשים רבים כל כך, אז אין לפרקה. ספרד קורא לזה "התרגיל המבריק של בג"ץ" – דוחפים לכפר שלוש עזים, מוציאים שתיים, והתושבים אמורים לשמוח. על השלישית בונים התנחלות.

ועדיין, יש מי שסובלים עוד יותר מהגדר, ואלה אלפי הפלסטינים שאיתרע מזלם ולמרות כל ניסיונות המדינה להמנע מכך הם נלכדו במרחב התפר, בצד ה"לא נכון" של הגדר. בהם נעסוק בפרק הבא.

 

—-

הפרקים הקודמים בסדרת "עשור לגדר":

1) הפרויקט הישראלי הגדול

2) חומה ושלום

 

הפרק הבא: לא פה ולא שם – הכפרים ממערב לגדר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf