newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התשובה להסתה בתקשורת בישראל: תקשורת ערבית בעברית

לקוראים ולצופים דוברי העברית אין כמעט אלטרנטיבה לתקשורת הישראלית המפיצה הפחדה והסתה נגד הפלסטינים. כדי להבקיע את חומת הסגירות הזו, צריך להשקיע בתקשורת עברית שתדבר ותכתוב בעברית. זה יעד פוליטי ראשון במעלה

מאת:

בהיעדר אמצעי תקשורת אלטרנטיביים זמינים בעברית שיציעו נרטיב סותר לנרטיב הישראלי הציוני ההגמוני, הציבור היהודי בישראל דבק במה שמציעה לו התקשורת העברית. עובדה זו הופכת את הישראלי לצופה שבוי, בן-ערובה של רטוריקת הפחדה מכל מה ומכל מי שנמצא מחוץ לכור ההיתוך הישראלי־ציוני. כך נוצר מצב שבו לא רק השידורים המשודרים בישראל לוקחים חלק בשטיפת המוח של אזרחי המדינה, אלא גם עצם השידורים בעברית מוגבלים לאמצעי התקשורת הישראליים בלבד.

השפה העברית אינה נפוצה בעולם. אפשר לומר כי היא השפה הראשונה של פחות מ־45% מכלל בני הדת היהודית בעולם, כלומר אלה החיים בישראל. אם נדקדק בפרטים נמצא ששיעור זה נמוך אף יותר, משום ששפתם הראשונה של רבים מהיהודים-הישראלים עודנה השפה של מדינות האם שלהם. הדבר נכון בעיקר אצל מי שהיגרו לישראל בשלושת העשורים האחרונים, רובם ממדינות ברית המועצות לשעבר, אך גם מאתיופיה וממדינות אחרות.

היהודים שהיגרו לישראל מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה מתעניינים באופן טבעי בנעשה בסביבתם, והם צופים בשידורים מארצות המקור שלהן. אולם אלה, באופן טבעי, אינם עוסקים בנעשה בישראל. ולכן, כדי להבטיח שהמהגרים יקבלו גם הם את המנה הראויה של תעמולה הגמונית ישראלית-ציונית, סיפקה להם ישראל ערוצי תקשורת בשפתם, כדוגמת ערוץ טלוויזיה ברוסית וערוצי רדיו בכמה שפות, במיוחד בשפה האמהרית.

שוק התקשורת הישראלית רחב, מגוון ומורכב מאוד, ויש בו גישות פוליטיות ואינטרסים עסקיים רבים, אולם בסופו של יום הוא כפוף לעמדה הרשמית הישראלית ולנרטיב הישראלי-הציוני. כך לדוגמה, כל אמצעי התקשורת הללו – להוציא, אולי, עיתון "הארץ" – עושים דמוניזציה למאבק הפלסטיני, להתנגדות הפלסטינית ולזכויות הפלסטיניות, ונוקטים הסתה וגזענות כלפי הפלסטינים.

התקשורת בישראל מגוונת, אבל רובה כפופה לעמדה הרשמית ולנרטיב הציוני. אולפני חברת יס (צילום: פלאש 90)

התקשורת בישראל מגוונת, אבל רובה כפופה לעמדה הרשמית ולנרטיב הציוני. אולפני חברת יס (צילום: פלאש 90)

עיתון "הארץ" הוא ייחודי בנוף התקשורת העברית, אולם גם הוא בסופו של דבר נוטה אל "השמאל הציוני". הוא אמנם מתבלט בכך שהוא מאפשר להשמיע קולות המבטאים את הנרטיב האחר, ויש בו כותבים התומכים בזכויות הפלסטינים, לרבות כותבים אמיצים כגון גדעון לוי, עמירה הס ואחרים, אולם גם הם נתונים למכבש אדיר של הסתה נגדם, מטעם הממסד וזרועותיו, דבר שהוביל לשחיקה רבה בלגיטימיות שלהם ושל עמדותיהם.

כיצד אם כן ניתן להתמודד עם הסגירוּת של התקשורת הישראלית? אחת הדרכים היא שידור ערבי בעברית. הטלוויזיה הירדנית הייתה כנראה הראשונה שניסתה להבקיע את חומת הישראליוּת, כששידרה בשעתה מהדורת חדשות בעברית. אליה הצטרפו הטלוויזיה הסורית והמצרית. אולם מהדורות אלו נעלמו כבר לפני שנים רבות, במיוחד על רקע ההתפתחות העצומה בעולם התקשורת ובעיקר ערוצי הלוויין והאינטרנט.

כיום במרחב הפלסטיני יש כמה יוזמות דומות, המשדרות מהדורות חדשות פלסטיניות בעברית, אך הן אינן מורגשות כלל ברחוב הישראלי ולכל היותר משמשות מקור מידע למי שמתמחה בתחומי התקשורת והפוליטיקה. במילים אחרות, אפשר לקבוע כי לא נעשה די בתחום זה.

לדעתי, כניסת התקשורת הערבית לרחוב הישראלי חייבת להפוך ליעד פוליטי ראשון במעלה. זהו כלי שיוכל לסייע במאבק נגד המדיניות הישראלית האנטי-פלסטינית. במסגרת זו, יש לנסות לערער את הקונצנזוס הציוני בישראל על מגמות ההקצנה וההפחדה וההסתה שבו. ומדוע שלא נעשה כן? הרי ישראל מתהדרת בכך שהיא מבקשת להגדיל את השפעתה בעולם התקשורת העולמית, ולשלוט באמצעי תקשורת. במילים אחרות, אם הכשרת הלבבות של דעת הקהל העולמית היא מטרה ציונית לעילא ולעילא, ואם יהודים-ציונים רבים מתהדרים בה, מדוע פעולת-נגד תקשורתית כפי שמוצעת כאן לא צריכה להיהפך למטרה ערבית לאומית?

מה שנדרש מאיתנו היום אינו דורש תקציב גבוה. עם התקדמותה של התקשורת באינטרנט אין עוד צורך בשימוש בתחנות טלוויזיה כדי לאתגר את השיח הציוני. אפשר וצריך לפעול דרך אתרי אינטרנט. צריך לעשות זאת, ולפעול בצורה חכמה ולא-מתפשרת: מצד אחד, לקחת בחשבון את אופיה של התקשורת הישראלית כדי למשוך לערוצים אלה קוראים ישראלים, ומצד שני לא לנהוג בטכניקות מעורפלות של "החדרת מסרים", אלא לאמץ שיח ברור ואמיץ, שיח שאינו מתחנף ואינו מתנצל, ונותן לציבור בישראל נרטיב פוליטי הסותר את זה שמאביסים אותו ערוצי התקשורת הישראליים.

ברהום ג'ראיסי הוא פובליציסט וחוקר פלסטיני אזרח ישראל. המאמר המלא התפרסם ביומון הירדני "אלע'ד" ("המחר"). גרסה זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרוייקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: עידן בריר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf