newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דניאל בלטמן מציע הקשר רחב לג'נוסיייד הנאצי. ראוי שנקשיב לו

העימות סביב מינויו של פרופ' דניאל בלטמן להיסטוריון מוזיאון גטו ורשה הפך אישי ומכוער. אבל הוויכוח האמיתי הוא האם את השמדת יהודי פולין אפשר להבין רק דרך האנטישמיות או שצריך להרחיב את המבט

מאת:

הוויכוח על החלטתו של ההיסטוריון פרופ' דניאל בלטמן לקחת על עצמו את תפקיד ההיסטוריון הראשי של מוזיאון גטו ורשה הפך לזירה של הטחת האשמות בוטה ומכוערת. ביד ושם טענו שבלטמן הוא "היסטוריון מטעם ממשלת פולין", בלטמן טען שיד ושם הפך "מכבסה אינטנסיבית, הפועלת על מנת להלבין את חטאיו של כל שליט ופוליטיקאי אנטישמי, פשיסט וגזען".  אולם מעבר לוויכוח האישי, העימות הזה מקפל בתוכו ויכוח היסטוריוגרפי חשוב ביותר.

כפי שרוב משתתפי הדיון הצהירו, הוויכוח מערב שאלות של היסטוריה וזיכרון של השואה יחד עם דיון פוליטי בשאלה עד כמה ראוי לשתף פעולה עם ממשלת פולין הנוכחית וניסיונה לעצב מחדש את הזיכרון הלאומי הפולני של מלחמת העולם השנייה והשואה.  אנו מודעים לכך שאי אפשר לנתק בין השאלות. שניים מבינינו (עמוס גולדברג ואלון קונפינו) אף היו מעורבים באחד מגלגוליו של פולמוס פוליטי-היסטורי זה. ב-2017 נעתרנו לבקשה להחרים כנס בוורשה, לאחר שחוקרת פולניה חשובה ומבקרת של הממשלה הוצאה מהתכנית שלא על דעתה ומסיבות פוליטיות. חלק מההיסטוריונים הפולנים שחתמו על מכתב נגד פרופ' בלטמן היו מי שביקשו מאיתנו להחרים את הכנס. ואף על פי כן, אנו מבקשים להתמקד בעיקר בשאלות ההיסטוריות ולא בשאלות הפוליטיות אם כי ניגע גם בהן בסוף המאמר.

בשנת 2010 פרסם בלטמן בהוצאת יד ושם את ספרו עב הכרס על צעדות המוות. הספר יצא לאור שנה לאחר מכן גם באנגלית ותורגם לאחר מכן לשפות רבות. בעוד שעד אז היה מקובל לחשוב שצעדות המוות היו השלב האחרון ב"פתרון הסופי" של בעיית היהודים, הטענה המרכזית בספרו של בלטמן היא שהצעדות היו למעשה ג'נוסייד חדש שלא הופנה אך ורק כלפי היהודים אלא כלפי אוכלוסיית אסירי המחנות ששרדו עד שלב מאוחר זה של המלחמה. עם התקדמות הצבא הסובייטי בחזית המזרחית, העבירו הגרמנים את מרבית עובדי הכפייה – יהודים ולא יהודים כאחד – ממחנות הריכוז והעבודה מערבה אל תוך שטחי גרמניה הנאצית שעדיין היו תחת שליטתם.

התנאים המיוחדים שנוצרו עם התפוררות המשטר הנאצי והתבוסה הקרבה והולכת, יצרו תופעה חדשה. הבנתו של שלב רצחני זה בתולדות המשטר הנאצי דורשת קונטקסטואליזציה רחבה: לראות אותו לא רק כחלק מהמדיניות הנאצית כלפי היהודים, אלא בעיקר כחלק מההיסטוריה של דמדומי המשטר הנאצי. במחקרים מאוחרים יותר הצביע בלטמן על הקשרים רחבים עוד יותר של השמדת אוכלוסיות באמצעות "צעדות מוות", המאפשרים הבנה עמוקה עוד יותר של שלב זה ברצח שרידי היהודים (ואסירים אחרים). גירוש והַצעדה היו טכניקת רצח בג'נוסייד הארמני, למשל, וברצח ההררו והנאמה בדרום מערב אפריקה ב-1904-1907. והיו גם גירושים דומים בעלי אופי ג'נוסידי בדרום מזרח אסיה. למרות שבתחילה התקבל ספרו של בלטמן בספקנות, בסופו של דבר זכה בפרס יד ושם לחקר השואה והפך למחקר הסמכותי ביותר על תופעה זו של צעדות המוות, שהייתה עד אז סוג של חידה היסטורית.

עמדתו העקרונית של בלטמן, בתמצות מירבי, גורסת שגם את השואה, על שלביה השונים ובזירותיה השונות, יש להבין בתוך הקשרים רחבים של אלימות המונית, נאצית ואחרת, ולא רק על סמך מערכות היחסים הקונקרטיות שבין היהודים לסביבתם הלא-יהודית. יהודים מובלים לתחנת איסוף לקראת גירוש (ויקיפדיה)

אנו מזכירים את מחקרו של בלטמן משום שהוא מסמן את עמדתו ההיסטוריוגרפית העומדת גם בבסיס הפולמוס הנוכחי. בלטמן מוביל היום בישראל את הקו המחקרי המבקש לנטוע את הבנת השואה – כתופעה היסטורית מורכבת – גם, אך לא רק, בתוך הקשרים רחבים מעבר לשאלות של אנטישמיות ויחסי יהודים ולא-יהודים (גרמנים, פולנים או אחרים). הקשרים היסטוריים הם תמיד נושא לוויכוחים, שהם לעיתים גם טעונים מאד. עמדתו העקרונית של בלטמן, בתמצות מירבי, גורסת שגם את השואה, על שלביה השונים ובזירותיה השונות, יש להבין בתוך הקשרים רחבים של אלימות המונית, נאצית ואחרת, ולא רק על סמך מערכות היחסים הקונקרטיות שבין היהודים לסביבתם הלא-יהודית. לגישה ההקשרית הרחבה, שאיננה עשויה כמובן מעור אחד, יש בסיס עמוק בהיסטוריוגרפיה של השואה.

עמדה הקשרית רחבה זו עומדת בניגוד לשתי אסכולות היסטוריות אחרות – אסכולת המחקר של יד ושם ואסכולת המחקר של היסטוריונים פולניים ביקורתיים. לשתי אסכולות האלה יש זכויות והשגים רבים בחקר השואה, אולם שתיהן נוטות להתמקד באנטישמיות הפולנית המושרשת וארוכת השנים ובעוינות הפולנית כלפי היהודים כדי להבין את יחסי יהודים ופולנים בתקופת מלחמת העולם השנייה. כמובן שההיסטוריונים השייכים לאסכולות אלו לא מנתקים את סוגיית האנטישמיות מגורמים אחרים בחקר השואה כגון הכיבוש הנאצי עצמו, תופעת מדינת הלאום המודרנית, שפולין בין שתי מלחמות עולם הייתה דוגמא מובהקת לה, חמדנות כלכלית בתקופה של מצוקה ועוד. אולם האנטישמיות והעוינות כלפי היהודים עומדות בבסיס הבנתם ההיסטורית את היחסים האלה.

דבר אחד ברור לנו ולכל מי שמכיר את פרופ' בלטמן וגם למי שעוקב אחר מאמריו בעיתונות: אנו מאמינים כי אם יחוש התערבות פוליטית בעבודתו, בוודאי בכיוונים לאומניים, יקום ויעזוב מיד את תפקידו ואף ייתן לכך פומבי

תקצר היריעה מלפרוש את כל חזיתות הפולמוס, אולם נסתפק כאן בדוגמא אחת. כפי שהראה לאחרונה יאן גרבובסקי (Grabowski), אחד מהתוקפים החריפים של בלטמן, פולנים רצחו או הסגירו לגרמנים מספר עצום של יהודים. גרבובסקי הצביע על תופעה חשובה מאד ותלה אותה בעיקר בעוינות הפולנים כלפי היהודים.

אולם חוקר צעיר בשם תומש פרידל (Frydel), המסיים בימים אלה את כתיבת הדוקטורט שלו באוניברסיטת טורונטו, הצביע על דינמיקה מורכבת הרבה יותר בין יהודים ולא-יהודים בפולין תחת הכיבוש הגרמני. באחד ממאמריו, מראה פרידל שבכפר מסוים הגיעו הגרמנים ושרפו חצי מבתיו בשל ידיעות על הסתרת יהודים. בתוך כמה שבועות החלו לצוץ גופות של יהודים באזור. הפולנים שהסתירו יהודים, מסיבות כאלו ואחרות, אלטרואיסטיות יותר או פחות, החלו לרצוח את היהודים שהסתירו מחשש שיבולע להם ולכפרם. לעיתים קרובות הופעל עליהם לחץ עצום מצד שכניהם בכפר.

הפולנים שהסתירו יהודים פחדו להסגיר אותם מחשש לעונש וגם פחדו לגרש אותם מחשש שאם ייתפסו היהודים בידי הגרמנים, לא יעמדו בעינויים וילשינו עליהם, כפי שאכן קרה לא אחת. זו היתה תוצאה של אופיו האכזרי של הכיבוש הגרמני בפולין. איזה משקל יש לתת לאנטישמיות ואיזה משקל לאימה מפני הכובש במקרים כאלה? השאלה הזו עומדת לפתחם של ההיסטוריונים. בעלי הגישה ההקשרית הרחבה ייטו להדגיש את הפחד יחד עם גורמים נוספים מעבר להקשר היהודי הספציפי, ואילו בעלי הגישה ההקשרית הצרה יתמקדו בעיקר ביחסי פולנים ויהודים.

ניצולי שואה ממפגינים מול שגרירות פולין בישראל. פברואר 2018 (תומר נויברג / פלאש 90)

הוויכוח מערב שאלות של היסטוריה וזיכרון של השואה יחד עם דיון פוליטי בשאלה עד כמה ראוי לשתף פעולה עם ממשלת פולין הנוכחית וניסיונה לעצב מחדש את הזיכרון הלאומי הפולני של מלחמת העולם השנייה והשואה. ניצולי שואה ממפגינים מול שגרירות פולין בישראל. פברואר 2018 (תומר נויברג / פלאש 90)

גם בנוגע לשאלה הפוליטית, ישנה גישה הקשרית צרה וגישה הקשרית רחבה. הממשלה הפולנית הלאומנית, המנסה לעצב את הזיכרון הלאומי הפולני, עוררה זעם עצום כשאסרה בחוק לייחס לעם הפולני, ובמשתמע גם לפולנים שפעלו כפולנים, אחריות להשמדת היהודים שכן ההשמדה, לפי ממשלת פולין, היתה פרויקט נאצי. הגישה ההקשרית הצרה רואה בגישה של ממשלת פולין בראש ובראשונה מעשה אנטי-יהודי.

אולם החוק הפולני אינו נוגע אך ורק לשואה, אלא גם, למשל, למאבק המדמם וארוך השנים בין פולנים ואוקראינים. עם הקמת הרפובליקה הפולנית השנייה לאחר מלחמת העולם הראשונה ולאחר שפולין סיפחה לעצמה שטחים צפופים באוכלוסייה אוקראינית בעקבות מלחמות גבול, התנהל מאבק אלים בין פולנים לאוקראינים. עד מלחמת העולם השנייה, המדינה הפולנית דיכאה את האוקראינים באלימות. במהלך המלחמה, התחוללה מלחמת אזרחים שבמהלכה רצחו אוקראינים עשרות אלפי פולנים.

על הסכסוך האלים הזה בין פולנים ואוקראינים התפתחה מלחמת זיכרון בין פולין ואוקראינה, והחוק הפולני החדש התייחס גם למלחמת הזיכרון הזו. חסידי הגישה ההקשרית הרחבה ממקמים את החוק הפולני גם במסגרת חוקים שמחוקקים משטרים לאומניים אחרים בשנים האחרונות, המבקשים למחוק מהזיכרון הלאומי כל היבט שלילי ולייצר כך זיכרונות לאומיים גאים וטהורים. מדינות רבות חוקקו לאחרונה חוקים שכאלה, ביניהם חוק הנכבה בישראל.

על פי ראיון שנתן לעיתון הפולני הליברלי גזטה ויבורצ'ה (15 בדצמבר 2018), בלטמן מבקש למתן את התחרות על הסבל ולהפנות את המבט להקשרים רחבים יותר של אלימות הכיבוש הנאצי ושל אלימות ג'נוסידית בכלל כדי להבין את התקופה. בעינינו זו גישה נכונה ומעניינת שראויה לדיון רציני.

האם, בתפקידו כהיסטוריון הראשי של מויזאון גטו ורשה, ימצא בלטמן את האיזונים הנכונים כפי שעשה בהקשר של צעדות המוות, כדי להציע ייצוג חדש ומלמד של תקופה חשוכה זו? והאם אכן תימנע הממשלה הפולנית מלהתערב בתכני המוזאון? מוקדם עדיין לקבוע. אולם דבר אחד ברור לנו ולכל מי שמכיר את פרופ' בלטמן וגם למי שעוקב אחר מאמריו בעיתונות: אנו מאמינים כי אם יחוש התערבות פוליטית בעבודתו, בוודאי בכיוונים לאומניים, יקום ויעזוב מיד את תפקידו ואף ייתן לכך פומבי. הממשלה הפולנית ראויה לכל גינוי על מדיניותה הלאומנית בנושא זכר השואה ועוד יותר מכך על ריסוק המוסדות הדמוקרטיים במדינה, אבל בלטמן אינו משרת שלה, אלא היסטוריון המבקש להציע הסברים וייצוגים חדשים לתקופת השואה. ראוי שנקשיב לו.

ד"ר עמוס גולדברג, החוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באונ' העברית; ד"ר רז סגל, מרצה בכיר ללימודי שואה וג'נוסייד, אוניברסיטת סטוקטון בניו ג'רזי; אלון קונפינו, מופקד הקתדרה "פן תשכח" ללימודי שואה ופרופסור להיסטוריה ולימודי יהדות באוניברסיטת מסצ'וסטס שבאמהרסט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf