newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה נשים פלסטיניות צריכות למלא הערב את כיכר רבין

זה לא אידיאלי. גם לי קשה להפגין היום בכיכר רבין בה רבבות חגגו עם נטע ברזילי באותו זמן בו חרב עולמן של כל כך הרבה אימהות בעזה. ובכל זאת, אולי אלפי נשים ערביות ויהודיות בלב תל אביב יעשו את הצעד הראשון לקראת עתיד בטוח לכולנו?

מאת:

לפני 17 שנים, סברין בת ה-15 מלוד נרצחה בזמן שישנה. מאז אני סוחבת על כתפי את החיים והמוות של עשרות נערות ונשים שנרצחו בחברה שלי. אני לא לבד במסע הזה, בו גיליתי אחיות ושותפות רבות, אמיצות וחלוצות, שהתחילו את המהפכה שנים רבות לפני שאני בכלל למדתי מהו פמיניזם ולמה צריך לשאוף לפירוק מעגלי הדיכוי של נשים.

במסע הארוך הזה למדתי על הברית בין הגברים הערבים והגברים כחולי המדים. הבנתי בדרך הקשה שמנגנוני "הצדק" של מדינת החוק לא מגיעים לפתח ביתן של נשים ערביות. להיפך, הם נועלים את הנשים הפלסטיניות בישראל במעגל האלימות בין הפטריארכיה הערבית השמרנית לבין מכונת השליטה המיליטנטית היהודית.

המערכת רואה גבר ערבי עם נשק וקוראת לו "איום ביטחוני" רק כאשר הנשק מכוון החוצה לעבר החברה הישראלית. והרי אותה חברה מדכאת אותנו, וכך היא משמרת ומזינה את מכונת השוביניזם החלודה בחברה הפלסטינית.

אנחנו תקועות בין הציפייה לצדק במדינה בעלת מנגנוני ביטחון שלא מעוניינים לשמור על החיים שלנו (הרי מההתחלה החיים של הפלסטינים כאן שווים פחות, ולפי כמה שרים בממשלה הם אף מיותרים), לבין המאבק הפמיניסטי היהודי שמתמודד עם אפלייה מגדרית, פשיעה מגדרית, רצח נשים ועוד נושאים שגם אנחנו הערביות מתמודדות איתם.

שביתת הנשים: מפגינות בפורדיס (מטה המחאה)

שביתת הנשים: מפגינות בפורדיס (מטה המחאה)

איחוד מאבקים – כן או לא?

האם אפשר לאחד בין מאבקים פמיניסטים במדינה בה לא כל האזרחיות והאזרחים שוות ושווים, כשברקע ממשיך להתקיים דיכוי של מיליוני פלסטינים?

פמיניסטיות פלסטיניות לא יכולות, לא בנויות וגם לא צריכות להתמודד עם המורכבות של מאבקים פמיניסטים רבים בחברה הישראלית- כמו הטרדות מיניות במשטרת ישראל או בצבא.

אלה המקומות בהם אני למשל, פשוט לא מסוגלת להקטין את שדה הראייה שלי ולהתמקד רק בנשים צעירות וחדורות מוטיבציה המנוצלות בשם תעשיית הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. מדובר בתעשייה שנועדה בעיקר לדכא בצורה סיסטמטית את בני ובנות עמי. זהו מאבקן של הנשים היהודיות בלבד, ואני מקווה שהן יגיעו למסקנה הנדרשת לבד: שיש קשר חזק בין הפטריארכיה, שוביניזם ואלימות לבין מנגנוני כוח ושליטה מיליטנטית. הסתירה הבלתי נמנעת בין פמיניזם אמיתי לקונספט עליו בנוי הצבא המוסרי בפלנטה תהדהד לבד עם הזמן. כך אני רוצה לקוות.

תלמידים ערבים בבית ספר אורט רמלה בפעילות נגד אלימות כלפי נשים, היום (עביר עבד-אלחי)

תלמידים ערבים בבית ספר אורט רמלה בפעילות נגד אלימות כלפי נשים, היום (עביר עבד-אלחי)

לעומת זאת, אני מזדהה ומחזקת את הנשים שנלחמות בהפרדה מגדרית באקדמיה ובתחבורה ציבורית. אני גם מעריצה נשים חרדיות שרוצות להיבחר לכנסת, ולא רק להצביע עבור גברים המדכאים אותן. אני מעריצה את אלו ששברו שתיקה ויוצאות נגד פגיעות מיניות בילדים שלהן במקומות הכי סגורים במדינה.

מציאות חיינו בה נשים ערביות ויהודיות מתייסרות עם הסוגיות האלו שנים, הכריחה אותנו להתייצב מול מראה מאד חושפנית וקשה בשבועות האחרונים. 24 נשים נרצחו השנה, מחציתן ערביות, איך אפשר להמשיך לשתוק?

מאבקנו כנשים פלסטיניות במדינה הפועלת יום יום להזכיר לנו שאנחנו לא חלק ממנה, הוא מאבק סבוך. פמיניסטיות פלסטיניות במדינה הזו עוברות ימים קשים. וכן, קשים יותר מימיהן של נשים יהודיות שנמצאות איתנו במערכה הזו. אין מילים היכולות לתאר לכם קוראות וקוראים יקרים שחולקים איתנו את המרחב הזה עד כמה המלאכה המשותפת שגזרנו על עצמנו מתישה אך נחוצה לדעתי.

כמה הביקורת מצד אקטיביסטיות ערביות כואבת. כאילו עשרות פמיניסטיות פלסטיניות – כולן מנהיגות, נגררנו בעיניים עצומות אחרי כמה יהודיות מתלהבות ממאבק משותף ומנצלות אותן, כהרגלה של ההגמוניה התל אביבית הלבנה.

הרי יש כל כך הרבה ויכוחים בינינו, הערביות והיהודיות, על העניין. אנחנו כל הזמן שואלות מהם יחסי הכוח בינינו ואיך נצליח לפרק אותם. אנחנו כערביות גם שואלות אם לחברות היהודיות הפריווילגיות שחברנו אליהן יהיה את האומץ והסיבולת לדיון בינינו שכנראה יימשך לעוד הרבה זמן. אני מתרשמת שיש לי שותפות חדשות לשיח העתידי.

אנחנו כערביות גם שואלות אם לחברות היהודיות הפריווילגיות שחברנו אליהן יהיה את האומץ והסיבולת לדיון בינינו שכנראה יימשך לעוד הרבה זמן. פלסטיניות מוחות בכיכר ספרא בירושלים, היום (אורלי נוי)

למה בכיכר רבין? דווקא בכיכר רבין

אם תשאלו אותי, הייתי מעדיפה לסגור את איילון או כביש שש עם הבמה שלנו היום, אך כיכר המחאה הגדולה והסימבולית בתל אביב נבחרה כמקום העצרת המרכזית.

אתן חושבות שאנחנו לא מודעות למה שקרה באותה כיכר שצהלה משמחה עם נטע ברזילי ביום בו נרצחו עשרות מפגינים בידי צלפים בעזה? ביום בו נחרבו עולמותיהן של עשרות אימהות עזתיות?

ובכל זאת אני חולמת שיום אחד נמלא את כיכר רבין במפגינים ערבים, ובאותו זמן נמלא את כיכר העירייה בסכנין במפגינים יהודים, בהפגנה לציון יום האדמה. אז אולי אלפי נשים פלסטיניות ויהודיות בכיכר בלב תל אביב הוא הצעד הראשון לכך, מי יודע?

אמרו לנו שמאבק פמיניסטי משותף נגד רצח נשים עלול ליפות את פניה המכוערות של ישראל, אותה ישראל של חוק הלאום, כפר ורדים ומועצת העיר עפולה. אותה ישראל שלא רודפת רוצחי נשים ערביות ומחבקת בחום ואהבה את אלאור אזריה. אני חושבת שצופה חכם מן הצד ידע שניתוחים פלסטיים לא מחזיקים מעמד הרבה זמן, ותעמולה ישראלית, מתוחכמת ככל שתהיה, לא תצליח לסלף את המסר שלנו מעל הבמה היום. וזה התפקיד שלכם, צבא הפעילות והפעילים ברשתות החברתיות, לדווח על מה שאתם רואים ושומעים ומרגישים באמת.

חברותיי ואני גם יודעות שלא כל הרשויות, החברות והתאגידים במשק שהשתתפו או הביעו תמיכה פומבית במחאה באמת הרימו את הדגל הפמיניסטי שהושטנו להם. חלקם גם עוד ישתמשו בקמפיין כדי למכור לנו עוד מוצרים בשם האמפתיה והאחווה הנשית ביום האישה הבינלאומי. אך כוחה של המחאה נשאב מהתגייסות פומבית גדולה ככל האפשר למאבק. הזדהות, גם אם היא סימבולית, היא צעד גדול בהרבה מובנים.

אני מודה ומתוודה שלמאבק ברצח נשים אני רוצה, צריכה וחייבת שותפות לדרך. אני רוצה להילחם בכל הכוח, ועם כל שותפה הגונה ומחויבת לדרך מכל הצבעים, העדות, הרקעים והשפות.

היום הוא יום היסטורי במסע שלנו. ערביות, יהודיות, ערבים ויהודים. עם כל הכאב והמחלוקות, נתייצב יחד במקום אחד ונשמיע את קולן של נשים ונערות שקולן נדם. אני קוראת לכם לבוא בשחור להשתתף בעצרת ולהרים יחד איתנו דגל אדום.

נתאבל יחד איתכם על הנשים הערביות שנלקחו מאיתנו. נבכה ביחד על הנשים היהודיות שנפלו קורבן לגבר אלים בסביבתן. אנחנו נשאב כוח אחת מהשניה. כי מגיע לנו לחיות, ויחד נרדוף אחר צדק גם במקומות הכי חשוכים, גזעניים וכוחניים שהמדינה הזאת יצרה עבורנו. כנשים אקטיביסטיות וכגברים שותפים לדרך נמשיך להילחם בכל צורות הדיכוי ובכל מקום.

תלבשו שחור והצטרפו למאבק השחרור, נתראה בערב!

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf