newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המוסדות הליברליים הישנים כשלו. אי אפשר לחזור אליהם

התרופה שפוליטיקאים והוגי דעות בשמאל, בעולם ובישראל, מצאו לעליית הפופוליזם היא לחזור ולהתאחד סביב הדמוקרטיה והמוסדות שלה. אבל המוסדות האלה הם שיצרו את הבעיה

מאת:

ממש נמאס ממש מכל מיני פוליטיקאים והוגים לעת מצוא, שקראו את הספר של נדב אייל (או מארק לִילָה, או את "איך דמוקרטיות מתות" או את "העם נגד הדמוקרטיה" וכו' וכו'), מנתחים ברוב טקס ודרמטיות ושכנוע עצמי עמוק את המשבר של הליברליות והנאורות בעת הזו, את המרד העממי נגד מוסדות החוק הכה-מגוננים ואת עליית הפופוליזם, ומגיעים כולם לאותה מסקנה: אין לנו אלא להתאחד כולנו, להתגבר על המחלוקות, ולצאת למלחמה להגן על הדמוקרטיה, ובראש ובראשונה על בית המשפט, על הצבא, על הפרקליטות, על האקדמיה ומוסדות התרבות, על התקשורת ובגדול על כל מה שהיה פה תמיד (ועבד כל כך טוב ומקסים).

התאוריות הללו חוזרות על עצמן בחיקוי מדהים, מעורר התפעלות. האירוע הגדול הוא כמובן בחירת טראמפ בארצות הברית, אבל התיאוריה חוזרת אחורה עד עליית פוטין (99') וארדואן (2002), וכוללת את עליית הימין הקיצוני באירופה וכמובן את עליית נתניהו (96'). אחרי תקופת ההלם והייאוש מבחירת טראמפ, הן החלו צצות בשטח המת שבין מדעי המדינה וטורי הדעה בעיתון. לפי מה שהבנתי (מאנשים רציניים), פרופ מארק לילה, שהמסקנה שלו מההפסד של הילארי קלינטון היא שהשמאל צריך לוותר על פוליטיקת הזהויות, הוא המרכזי שבין מפיצי הבשורה בארצות הברית. פה בישראל הדובר הפופולרי ביותר הוא נדב אייל. זה התחיל במיני סדרה שלו על הבחירות בארצות הברית, לפני שטראמפ נבחר, והמשיך בספרו "המרד נגד הגלובליזציה" שהפך לרב מכר היסטרי וסוף סוף הסביר לליברלים אחוזי ההלם למה קרה מה שקרה, ומה הקדוש ברוך הוא (סליחה, קאנט) דורש מאיתנו עכשיו לעשות.

הטיעון בגדול הוא כזה: פוקויאמה, בספרו "קץ ההיסטוריה", שגה נחרצות: ההיסטוריה עדיין פה. עליית הימין משקפת תסכול עמוק מכך שהדיל בין הממשל לאזרח לא משתלם לשכבות הנמוכות. המסקנה: כדי לנצח, צריך להתכנס סביב ערכי הבסיס הדמוקרטיים והליברליים, שכמובן באים לידי ביטוי במוסדות השלטון הקיימים, הוותיקים. הישרים מבין דוברי "המחנה הדמוקרטי-ליברלי" לפחות מודים כי זהו בסך הכל שיקול טקטי: סביב המוסדות הללו הכי קל לבסס הסכמה רחבה. אתם יודעים מי מסמל את זה בישראל, האיש שלא אומרים את שמו המאייש את לשכת הנשיא בירושלים. אבל באמת לא באתי לדבר עליו.

הבעיה המרכזית היא כשלון הדיל בין האזרחים למדינה. הפגנה בניו יורק נגד טראמפ אחרי בחירתו (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש 90)

הבעיה המרכזית היא כשלון הדיל בין האזרחים למדינה. הפגנה בניו יורק נגד טראמפ אחרי בחירתו (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש 90)

ההתלהבות של הדוברים הללו היא אותה התלהבות שאחזה בהם כשציטטו בהתלהבות את פוקויאמה עד לפני שנים בודדות. ההתלהבות היא אופנתית באופיה, ולא שיש בכך בעיה, אבל אי אפשר לבכות בסרט במבי פעמיים. ובפעם העשירית, איך לומר בעדינות, אנחנו כבר יודעים איך זה ייגמר.

אז מה הבעיה?

הבעיה היא בתוצר: איכשהו בסופו של דבר מגיעים כל הדוברים למסקנה שהמשימה הפוליטית של כולם-כולם-כולם צריכה להיות שימור הפריווילגיות שלהם, שבאות לידי ביטוי במוסדות הוותיקים המגינים עליהן. רוצים שוויון? הגנו על בית המשפט שלנו (מול שקד), רוצים צדק? הגנו על הצבא שלנו (מול אלאור אזריה וליברמן), רוצים גיוון? הגנו על האקדמיה שלנו (מול בנט והחרדים), רוצים תרבות? הגנו על הקאמרי והבימה שלנו (מול רגב), רוצים תקשורת? הגנו על ערוץ 10 ודה מרקר שלנו (מול ביבי ושלדון), רוצים דו קיום? הגנו על מגילת העצמאות שלנו (מול חוק הלאום). פשוט הגנו לנו על הבית ודי כבר עם כל הנושאים הקטנוניים שלכם – כיבוש, זכויות האדם והעובדים, חיי נשים, דיכוי מזרחים, ומה לא. זה בדיוק הסיבה שבגללה הימין נבחר!

זו לא הגנה על הדמוקרטיה והליברליות, זו לא המשכה של המהפכה האמריקאית, זו לא הבסטיליה החדשה. זו חבורתה של שמרנים אנכרוניסטים שעוד פעם שומרים על הגבינה

אגב, גם הבהלה לפוקויאמה ישבה על בסיס דומה. הגוש המזרחי נפל והליברליות האמריקנית ניצחה ולכן אנשים התמכרו לכלכלה תאגידית קיצונית, שמילטון פרידמן לא העז לחלום עליה, ואיין ראנד התפללה אליה כמו שיהודים התפללו למשיח. רק שכשהמשיח הגיע, התברר שעם כל הכבוד הוא צריך לנהל דואר, תחבורה ציבורית, משברי דיור, מערכת חינוך, בעיות אקלים ועוד ועוד. אבל עד אז יבוא המשיח הבא.

אז מה עושים?

הדרך להתמודד עם הדוברים הללו היא לבדוק את הקשר בין הבעיה שהם טוענים שגרמה לצמיחת הימין הפופוליסטי, כלומר כישלון הדיל בין האזרחים לשלטון, ובין הפתרון שהם מציעים, כלומר גיבוש מחנה פרוגרסיבי סביב מוסדות הדמוקרטיה והדמוקרטיה. נקודת התורפה כאן היא הקשר בין הבעיה לפתרון, בין העובדה שהדיל בין השלטון (הדמוקרטי-ליברלי) לאזרח לא עובד לבין הפתרון ולפיו מה שצריך לעשות הוא לחזק שוב את השלטון הדמוקרטי-ליברלי ואת מוסדותיו.

אני רוצה להבהיר ולחדד. אין, חלילה, בעיה עם מי שמאמין שהיעד הוא מדינה דמוקרטית וליברלית או עם מי שמאמין במוסדות החוק. גם הדיונים שתמיד יתקיימו ומתקיימים בין רדיקלים ושמרנים או סוציאליסטים וקפיטליסטים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים ועוד ועוד – הם בסדר גמור. להפך. המיאוס הוא מהאנשים שמסיקים מהבחירות האחרונות מה צריך להיות המסר בבחירות הבאות.

זה גם לא בהכרח המסר של נדב אייל (למרות שזה קיים אצלו, בספר ולא רק. הוא גם מצביע על כשלים מהותיים של הקפיטליזם). אני מתכוון בעיקר לפוליטיקאים ולעדת ההוגים שסביבם המתעקשים לטעון שהיעד, כעת, הוא להגן על המוסדות "הליברליים", שבסופו של יום אחראים לחלק גדול מהעוולות, לחוסר האמון של האזרחים, ולחוסר הביטחון האישי והכלכלי שמאפיין את התקופה.

אם הבעיה, לטעמכם, היא האנשים, המצביעים, לכו ובידקו מה הצרכים שלהם. אם הבעיה אחרת, גם אז הדיון הפוליטי עשוי להיות מרתק. המחלה הממארת היא לתמצת את הדיון הזה, שבקושי התחיל, במשימת הגנה על הנורמות שרווחו בשנות השמונים והתשעים. מי שתומך בפתרון הזה חושף את האמת: זו לא הגנה על הדמוקרטיה והליברליות, זו לא המשכה של המהפכה האמריקאית, זו לא הבסטיליה החדשה ולא סופרג'סטיות שגילו יעד חדש. זו חבורתה של שמרנים אנכרוניסטים שעוד פעם שומרים על הגבינה. תודה, אבל לא תודה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf