newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדינת ישראל דווקא מכירה בזכות השיבה, אבל ליהודים בלבד

שני פסקי דין של העליון בקשר למזרח י-ם קיבעו את האפליה: פלסטינים לא יכולים לחזור לנכסים שלהם, יהודים - כן. אבל הפסיקות גילו עוד משהו. גם "זכות שיבה" יהודית לא מוחקת את הנוכחות הפלסטינית

מאת:

בית המשפט העליון פרסם בימים האחרונים שתי פסיקות מקוממות לגבי מזרח ירושלים, אחת בסילוואן והשנייה בשייח' גראח. שתי הפסיקות מתבססות על חוקים מפלים, שלא לומר גזעניים, המאפשרים ליהודים לממש את "זכות השיבה" שלהם לנכסים שהחזיקו במזרח ירושלים לפני 1948, בעוד הם אינם מאפשרים לפלסטינים לממש את אותה זכות ממש על נכסים שהיו להם לפני 1948 במה שהיום היא ישראל. שתי הפסיקות שערורייתיות משום שבשורה התחתונה הן עלולות להביא לפינוי מאות פלסטינים מבתים שהם מתגוררים בהם במשך עשרות רבות של שנים, יותר משבעים שנה בסילוואן וכששים שנה בשייח' ג'ראח, תוך ביטול הזכויות שלהם לטובת המתנחלים המבקשים להתיישב במקומם.

העוול הצועק משתי הפסיקות האלה הביא את ניר חסון לכתוב ב"הארץ" כי שרת המשפים איילת שקד "השלימה את המהפכה בעליון". אביב טטרסקי מעמותת עיר עמים, אחד המומחים הגדולים להתנחלויות במזרח ירושלים, כתב בתגובה שלפסיקה בסילוואן עשויה להיות משמעות דרמטית, שכן השטח שאמור לעבור לידי המתנחלים מעמותת "עטרת כוהנים" הוא גדול, כחמישה דונם, מצוי בלבה של שכונת בטן אל הווא בסילוואן, ייצור רצף בין ההתנחלויות השונות באזור, ועלול להביא לבריחת תושבים פלסטינים אחרים, כפי שקרה בעיר העתיקה של חברון, לדוגמה.

אבל מעבר לתגובות האלה, המוצדקות כשלעצמן, אני מציע כאן קריאה אחרת של פסקי הדין האלה, במיוחד של פסק הדין הנוגע לסילוואן. קריאה שאינה שוללת את עצם העיקרון המאפשר ליהודים לקבל חזרה רכוש שאבד להם במהלך ולפני מלחמת 1948, אלא מבקשת להחיל אותו על כולם, יהודים וערבים, פלסטינים וישראלים, במזרח ירושלים, בישראל וגם בגדה המערבית. מסיבה פשוטה: זכות השיבה אינה פסולה כשלעצמה, מה שפסול הוא השימוש שנעשה בזכות הזו לטובתם של יהודים בלבד, באופן הגורם עוול חמור למאות הפלסטינים המתגוררים בסילוואן ובשייח' ג'ראח בנכסים שהם נכנסו אליהם בתום לב.

.שוטרי מג"ב בסמטה בבטן אל הווא בסילוואן. 800 פלסטינים אמורים להיות מפונים לטובת מתנחלים יהודים (צילום: קובי גדעון / פלאש 90)

שוטרי מג"ב בסמטה בבטן אל הווא בסילוואן. 800 פלסטינים אמורים להיות מפונים לטובת מתנחלים יהודים (צילום: קובי גדעון / פלאש 90)

קצת היסטוריה. פסק הדין בעניין סילוואן שכתבה השופטת דפנה ברק ארז, שאליו הצטרפו גם השופטים ענת ברון ויוסף אלרון, חוזר ל-1939, אז הוציאה ממשלת המנדט הבריטי את "פקודת המסחר עם אויב". הפקודה הזו נועדה לאפשר לממשלת המנדט להחרים נכסים של מי שנלחמו נגד בריטניה במלחמת העולם השנייה או במי שתמך בהם (לפי הפקודה הזו, לדוגמה, הוחרמו נכסים של ח'ג אמין אל חוסייני בירושלים), אבל אחרי מלחמת 1948 גם ממשלת ישראל וגם ממשלת ירדן השתמשו בה כדי להחרים נכסים של "אויבים". בעיני ישראל, "האויבים" היו הפליטים הפלסטינים שרכושם הועבר לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. בעיני הירדנים, "האויבים" היו יהודים שהחזיקו נכסים בגדה המערבית. רכושם הועבר לידי "הממונה על נכסי אויב" בממלכת ירדן.

ב-1967, כידוע, ישראל כבשה את הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים. וב-1970, תחת חוק בעל שם אפור למדי, "חוק הסדרי משפט ומינהל", היא אפשרה ליהודים להחזיר לעצמם את הרכוש האבוד. על פי החוק, הנכסים שירדן הגדירה כ"נכסי אויב" יועברו לידי האפוטרופוס הכללי, והאפוטרופוס הכללי צריך "לשחרר" אותם ל"מי שהיה בְּעַלָם… או לחָליפו של אותו בעל", כלומר למי שירש או קיבל את זכויותיו של הבעלים באופן חוקי. חוק נכסי נפקדים, החל על רכושם של הפליטים הפלסטינים, כמובן לא שונה, וכך נוצרו שני מסלולים: יהודים יכולים להחזיר את הרכוש שהיה להם בגדה המערבית לפני 1948, פלסטינים לא יכולים להחזיר לרשותם את הרכוש שהיה להם בישראל.

בית המשפט העליון שב ואישר שקיימת "זכות שיבה" לשכונה שיהודים עזבו אותה לפני יותר משמונים שנה, בלי שגורשו ממנה. גם אם "השבים" אינם צאצאי התושבים המקוריים

בפועל, הזכות היהודית להחזיר נכסים מלפני 1948 הוגבלה לשטחים שישראל החילה עליהם את החוק הישראלי במזרח ירושלים. שחרור נכסים יהודיים ביתר הגדה המערבית כפוף לשיקול דעתו של המפקד הצבאי. והמפקד הצבאי, ברוב המקרים, לדוגמה בחברון, מעדיף לא להיכנס לשדה המוקשים הזה.

סיפור ההתיישבות היהודית בסילוואן הוא עגום למדי. בסוף המאה ה-19 התיישבו שם יהודים שהגיעו מתימן, לא הצליחו למצוא מקום מגורים בירושלים גם משום ש"הישוב הישן" דחה אותם, ובסופו של דבר השתקעו בסילוואן, כפר פלסטיני בשולי העיר. במסגרת ההתיישבות הזו, ב-1899 נרשם בפנקס הקרקעות הטורקי "הקדש בנבנישתי" על "72 חדרים ובאר מים" בסילוואן,  שהנאמנים עליו היו הרב הראשי של "העדה היהודית", הרב הראשי של העדה האשכנזית ומנהל בית הספר אליאנס. ההקדש הזה הוא שעומד עכשיו במרכז המחלוקת.

פינוי הפלסטינים עשוי ליצור רצף של מתנחלים במרכז סילוואן. צילום כללי של אזור בטן אל הווא (צילום: מרסלו סוס / פלאש 90)

פינוי הפלסטינים עשוי ליצור רצף של מתנחלים במרכז סילוואן. צילום כללי של אזור בטן אל הווא (צילום: מרסלו סוס / פלאש 90)

האירועים האלימים בין ערבים ויהודים ב-1929 (מאורעות תרפ"ט) השאירו צלקות בכל הארץ, אבל פסחו יחסית על סילוואן. במכתב למוחמד ג'וזלן, אחד מנכבדי הכפר, הודו לו נציגי היהודים על כך ש"לא הרשו ללהקות הפורעים שיתהלכו…לנגוע בנו לרעה." אבל המתח בין יהודים וערבים עשה את שלו, וב-1936, במהלך המרד הערבי הגדול, נטשו אחרוני היהודים את סילוואן.

אבל מי שקיבל מהמדינה את הזכות לקבל מחדש את השטח אינם צאצאי היהודים התימנים שגרו שם. הם אפילו לא קשורים ישירות לנאמנים המקוריים של ההקדש. ב-2001 הסכים בית המשפט המחוזי למנות שלושה אנשים הקשורים קשר עמוק לעמותת "עטרת כוהנים", אחת העמותות המרכזיות הפועלות ל"ייהוד" מזרח ירושלים, כנאמנים של ההקדש, אחרי שהרבנים הראשיים הודיעו לבית המשפט שהם "אינם מסוגלים" להמשיך לשמש כנאמנים. בפסק דינה מציינת השופטת ברק-ארז, שבהחלטה של בית המשפט המחוזי לא צוין מדוע נבחרו דווקא אנשי "עטרת כוהנים" כנאמנים ומה היו השיקולים לכך. היא גם מוסיפה שבדרך כלל, כאשר מחליפים נאמנים בניהול הקדש, הדבר נעשה לזמן מוגבל ומתוך תנאים. "עניין זה עורר אצלנו שאלות", היא כותבת, בלי לענות לשאלות האלה.

כך כאו כך, שנה אחרי שהתמנו, פנו הנאמנים החדשים לאפוטרופוס הכללי וביקשו "לשחרר" את הנכס לטובת ההקדש, כלומר למעשה לטובת "עטרת כוהנים". האפוטרופוס נענה לבקשתם. בפסק הדין מקבלת ברק ארז את תקפותה של "תעודת השיחרור", משום שלדבריה לאפוטרופוס אין למעשה שיקול דעת במקרה כזה. אבל היא מותחת ביקורת קשה על כך ש"שיחרור" השטח נעשה בלי ליידע את האנשים שחיים בו. "לא נוכל להמשיך בלי להביע תמיהה על החלטת המדינה כי החלטה כה משמעותית לחייהם של מאות אנשים – שיחרור נכס שבן הם מתגוררים עשרות שנים לידי אחרים – אינה מסוג הדברים שהיה ראוי לפרסם", כתבה ברק-ארז.

במלים אחרות, בית המשפט העליון שב ואישר שקיימת "זכות שיבה" לשכונה שיהודים עזבו אותה לפני יותר משמונים שנה, בלי שגורשו ממנה. גם אם "השבים" אינם צאצאי התושבים המקוריים, וגם אם הנאמנים שהתושבים המקוריים מינו לפני 100 שנה אינם מעוניינים בה היום. אותו עיקרון אושר גם לגבי שייח' ג'ראח, גם אם הפרטים שם מעט שונים.

אין זה אומר ש"עטרת כוהנים" תקבל בסופו של דבר את השטח בסילוואן, ומאות התושבים הפלסטינים אכן ייאלצו לעזוב. פסק הדין של ברק ארז מטיל ספקות לא פשוטים לגבי יכולתם של נאמני ההקדש היום להוכיח בעלות מלאה על השטח, וגם אם יוכיחו, ייתכן מאוד – לפי ברק-ארז – שהעובדה שהפלסטינים התגוררו שם במשך עשרות שנים ורכשו או שכרו את הנכסים בתום לב, תגן עליהם מפני פינוי.  "פינוי אנשים שישבו על הקרקע במשך עשרות שנים – חלקם אף מבלי לדעת כי המקרקעין שייכים לאחרים – מעורר קושי אנושי, בעיקר כאשר הוא נעשה ללא פיצוי או פתרון אחר", כותבת ברק-ארז "…. תעודת השיחרור אינה בהכרח סוף הדרך".

אבל גם אם בסופו של דבר הפלסטינים אכן יפונו, גם הבקשה לפנותם תידחה או גם אם הדיון בעניינם יימשך עוד שנים ארוכות (מה שנראה כאפשרות הכי סבירה), אפשר ללמוד לקח מעניין מאוד מהסיפור הזה. מצד אחד, בית המשפט העליון, ואתו למעשה כל הממסד המדינתי הישראלי, מהאפוטרופוס הכללי ועד הפרקליטות, אימצו לחלוטין את עקרון "זכות השיבה" לנכסי יהודים בלבד. מצד שני, גם אימוץ העיקרון המפלה הזה אין פירושו שאפשר לאפס את המציאות למה שהיה לפני 100 או 80 או 60 שנה ולהתעלם מהזכויות שרכשו בינתיים התושבים הפלסטינים במקומות האלה. זה יכול לשמש חומר למחשבה לקראת הסדר שיבה שוויוני וצודק ליהודים ופלסטינים במרחב הזה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf