newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"המודל של חיפה צריך להיות ביירות, לא רק ברלין וברצלונה"

הניצחון של עינת קליש בחיפה עורר חשש אצל רבים מהפלסטינים בעיר. לא אצל עורווה סוויטאת, מתכנן ערים ותושב חיפה. קליש הולכת בכיוון הנכון, הוא אומר, אבל השיקום של חיפה לא יצליח בלי הפלסטינים שלה

מאת:

בחירתה של ד"ר עינת קליש רותם לראשות העיר חיפה התקבלה ברגשות מעורבים אצל חלק גדול מהפלסטינים בעיר ומחוצה לה. מתכננת הערים וחברת מועצת העיר לשעבר הצליחה להקים עליה לא מעט אנשים, שזעמו על כך שהיא חברה לפני הבחירות גם לנציגי הימין הקיצוני, בנוסף למרצ.

אבל לא כל הפלסטינים בעיר שותפים לדעה הזו. "את קליש אני מכיר מלפני חמש שנים, במסגרת עבודה שעשיתי עם עמותה לפיתוח החברה הערבית בחיפה", אומר עורווה סוויטאת, מתכנן ערים ותושב חיפה. "עזוב אותך ממה שאמרו עליה. בהתחשב בכל הנסיבות, אני יכול להגיד בביטחון מלא שקליש היא הבחירה הנכונה".

סוויטאת הכין בספטמבר האחרון מסמך דרישות מטעם העמותה לקידמה חברתית בחיפה, ובו מפורטים הצרכים של החברה הערבית בעיר. מרכז מוסאווא אימץ אותו ושלח גרסה דומה לקליש. כמה ימים לפני הבחירות, קליש כתבה לשתי העמותות שהיא מחויבת לחלק גדול מהסעיפים בו. "נקודות המוצא והנחת היסוד שלנו היא שבעיר כמו חיפה יש מקום לכולם", כתבה קליש, "אף גורם פוליטי לא יבוא על חשבון האחר. אף גוף לא ישלול את קיומו של האחר".

המושבה הגרמנית והנמל, מבט מהכרמל. הערבים בחיפה צריכים להרגיש שהעיר שייכת להם (צילום: מיכל פתאל / פלאש 90)

המושבה הגרמנית והנמל, מבט מהכרמל. הערבים בחיפה צריכים להרגיש שהעיר שייכת להם (צילום: מיכל פתאל / פלאש 90)

"יהב לא היה יונת שלום, וקליש היא לא גזענית", ממשיך סוויטאת. "זו פיקציה. קליש היא הדבר הטוב ביותר לחיפה כרגע. היא הציגה חזון תכנוני שאני מסכים איתו, ובחמש השנים האחרונות, כשהיינו צריכים תמיכה של חברי מועצה, היא היתה החברה היהודיה היחידה שהצטרפה אלינו למחאות נגד העירייה. יש תקווה, ואני מקווה שהיא לא תאכזב אותנו".

ומה לגבי השותפות שלה עם גורמים גזעניים מהימין? "לא מתרגש משותפות לתועלת פוליטית", אמר סוויטאת. "גם ראש העיר הקודם, יונה יהב, היה בשותפות עם אותם אנשים או עם אנשים לא פחות גזענים. סגנית ראש העיר שלו השוותה פעם בין קול המואזין בשכונה ערבית לצווחות של חזירים".

"אסור להתחרות בתל אביב"

כותב שורות אלה עבר להתגורר בחיפה לפני כשנתיים וחצי. מחירי הדיור השפויים (יחסית) והעובדה כי העיר הפכה בשנים האחרונות למרכז כלכלי ותרבותי של הפלסטינים אזרחי ישראל, שכנעו אותי שאין מה להתלבט. לערבי המעוניין לגור במרחב אורבני אמיתי, אבל עדיין להרגיש שהעיר היא גם שלו, חיפה היא הבחירה הטובה ביותר.

"ואתה ממש לא לבד", אומר סוויטאת, דוקטורנט בטכניון החוקר את יחסי מדינות ומיעוטים בתכנון, שחקר גם את מחיקתם של המאפיינים הפלסטינים ההיסטוריים של הערים שערבים ויהודים חיים בהן. "אלף ערבים מהגרים לחיפה מדי שנה, ובמקביל 2,500 יהודים עוזבים אותה. ההגירה החיובית של הפלסטינים מתרחשת ללא תמיכה אקטיבית של העירייה. זה קורה למרות שהמרחב העירוני הנוכחי לא ממש מכיר בפלסטיניוּת ובהיסטוריה של העיר".

הבסיס לחיפה שאנו מכירים היום הונח במאה ה- 18 על ידי דאהר אל עומר, הנחשב לאחד מאבותיה של הלאומיות הפלסטינית שהתפתחה מאוחר יותר. לפני הכיבוש ב-1948, חיפה הייתה בעיצומו של תהליך אורבניזציה, ומנתה כ-140 אלף תושבים, כמחציתם פלסטינים שהתגוררו בעיקר בשכונות בעיר התחתית. לאחר הגירוש נותרו בעיר, על פי הערכות, כ-3,200 פלסטינים בלבד.

תחום מחקרו של סוויטאת הוא "המעמד המרחבי של המיעוט", ולונדון היא מושא המחקר שלו. הוא מסביר שהסטטוס המרחבי של קבוצות מיעוט נבדק היום לפי כמה פרמטרים. הראשון הוא הפרמטר החוקי, כלומר מהו מעמדן החוקי של קבוצות המיעוט כאשר שתי דוגמאות הקיצון הן הקטלאנים בספרד (הנהנים היום משוויון וחופש מלא) לעומת דרום אפריקה של ימי האפרטהייד (כאשר השחורים היו אזרחים ממדרגה שנייה לפי חוק). השני הוא הפרמטר הפוליטי – עד כמה מעמדו הפוליטי של המיעוט חזק, כאשר שתי דוגמאות הקיצון הן היהודים בארה"ב לעומת האבוריג׳נים באוסטרליה. והשלישי הוא הפרמטר התרבותי: מה מיעוטים מקבלים בהקשר של שפה, זהות לאומית וכו'.

אולם סוויטאת טוען שהמחקרים האלה מפספסים משהו. גם במדינות שבהן הרב תרבותיות מעוגנת בחוק או בחוקה ולמיעוטים יש בהן כוח פוליטי, מצב המיעוטים אינו טוב בנושאי תכנון, דיור ואיכות סביבה. לדוגמה אפשר לקחת את השכונות של הפקיסטנים בבריטניה או השכונות של השחורים בארה"ב. לשתי הקבוצות יש כוח פוליטי מסוים; בלונדון נבחר ראש עיר ממוצא פקיסטני ובאמריקה נבחר נשיא שחור, אבל הכוח הזה לא מתורגם לשיפור המרחבים שהקבוצות האלה מתגוררות בהם.

"אני מנסה להסביר למה יש דיסוננס בין המעמד החוקי לבין המעמד המרחבי של המיעוט", אומר סוויטאת. "הרי החוק לא בא ואומר למתכנן או לפקיד היושב בקומה 20 'תתעמר במיעוטים', והוא בכל זאת עושה את זה, לבד. למה? כאן אני פונה לפסיכולוגיה, ומדבר על פנטזיה. מהי פנטזיה? היא אשליה של שלמות הבאה להסתיר חוסר שלמות בחיים. יש פנטזיה קולקטיבית המשפיעה על האינדיבידואל. ארץ האבות, הפנטזיה הציונית המושלמת, היא פנטזיה קולקטיבית. הרי בארץ האבות, אין ערבים והיא מניעה כל אחד בקולקטיב. בעולם התכנון, כל צעד הוא פנטזיה".

שיקום חיפה, פשוט לא יכול לקרות ללא ערבים. עורווה סוויטאת (צילום: שרה פרידלנד)

שיקום חיפה, פשוט לא יכול לקרות ללא ערבים. עורווה סוויטאת (צילום: שרה פרידלנד)

המפעלים המזהמים מסרטנים גם את הערבים

בוא נדבר על החשיבות של חיפה לערבים.

"היסטורית, היא תמיד הייתה חשובה לחברה הערבית. ברמה הכלכלית, התרבותית, החברתית. זה נעצר ב-1948. ומאז התהליך התחדש בשלבים שונים. תחילה, הפליטים שנשארו סביב חיפה חזרו אליה. לאחר מכן התחילו להגיע סטודנטים שלמדו בחיפה, אינטלקטואלים ומשוררים. האורבניזציה הפלסטינית חזרה, ועכשיו היא מאוד חזקה. חיפה היום היא המרכז העירוני של ערביי הצפון".

לא רק אזור הצפון. אפשר לזהות המון פלסטינים מהמרכז במקומות הבילוי בעיר. כי אין ממש אלטרנטיבות אורבניות אחרות. יפו נבלעה על ידי תל אביב ויש רק את רמאללה, אבל היא מחניקה.

"לפי הדיון הציבורי הישראלי הקלאסי, יגידו לך שהבעיה של חיפה היא ש'ישראלים' יוצאים ממנה. זה השיח ההגמוני: צעירים יהודים עוברים לתל אביב ואנחנו צריכים להתחרות בתל אביב עכשיו. זו טעות גדולה. השיח הזה מתעלם ממי שמרים את חיפה ומחזיק אותה עם הראש מעל המים: הערבים המגיעים אליה. קורה כאן תהליך שלא מתוכנן בכלל. להפך, העירייה פועלת נגדו. מנקודת מבט מקצועית אני אומר לך, שאתה לא יכול לבנות עיר תחתית חדשה, למשל, כמו שיונה יהב עשה, תוך התעלמות מוחלטת ובוטה מהצרכים של החברה הערבית המקומית ותוך התעלמות מההיסטוריה של המקום. אין התחדשות אמיתית ללא האנשים שחיים במקום. ומי מוכן היה לגור בעיר התחתית? הערבים, כי זה המרכז ההיסטורי של העיר. 'היבוא' של אומנים, סטודנטים וסוחרים שהעירייה מנסה לעשות הוא פסול ושייך לתפיסת עולם תכנונית ישנה. 'יבוא' הוא טוב כל עוד הוא לא בא על חשבון תושבי המקום. כרגע, זו ג'נטריפיקציה לשמה שלא תחזיק מעמד".

ומה החלק של הפלסטינים בכל זה? אם אנחנו רק מתחזקים פה, איך הרשינו לזה לקרות?

"גם אנחנו אשמים. לצערי, חלק גדול מהמנהיגות הערבית או מארגוני החברה האזרחית בחיפה חושבים שחיפה הערבית היא רק 'שכונות' – חליסה, ואדי ניסנאס, עבאס וכו'. זו תפיסת עולם ישנה. הדיון הציבורי שלנו, כערבים, מוביל ל'גטואיזציה' של החברה הערבית. הפסקנו לחשוב שכל חיפה היא שלנו ושיש לנו זכות על כולה. הרי כולנו רוצים שהשכונות הערביות יתפתחו, אבל לא רק הן. הרי גם לי מגיע 'סיי' על המפעלים המזהמים שמסרטנים גם אותי. למה אנחנו לא חלק מהמאבק האקולוגי? גבולות השיח שלנו נגמרים בבקשות שכונתיות".

ישראלים אוהבים להשוות את עצמם לאירופה. בריאיון ב"הארץ", קליש אמרה שהיא רוצה להפוך את חיפה לברלין. יהב דיבר בזמנו על פתיחת חזית הים והפיכתה של חיפה לברצלונה. 

"אני רוצה גם את ביירות כמודל. למה להשוות רק לערים אירופאיות? הייתי רוצה שחיפה תתחבר לדי-אן-איי שלה. חיפה צריכה להיות חיפה. הזהות ההיסטורית שלה, ההון האנושי שבה – אלה הם העוגנים לכל פיתוח עתידי. יהב תמיד אמר שהוא רוצה להפוך את חיפה לברצלונה וקליש אומרת שהיא רוצה להפוך את חיפה לברלין, אבל כדי שחיפה תמצה את הפוטנציאל שלה, היא חייבת להפוך למרכז תרבותי. לא יהיה נכון להשוות אותה גם לערים אחרות בארץ. חיפה לא תוכל להתחרות בתל אביב".

בדיוק כפי שברלין לא יכולה להתחרות במינכן.

"בדיוק. ובכל זאת, כשקליש מדברת על התחדשות עירונית בעיר התחתית, היא מדברת על זה שחייבים להיות בה גם מגורים וגם תרבות. צריך לשמר את המרקם ההיסטורי. אלה דברים שאני מאוד מכבד. הקונספט שלה הוא התחדשות עירונית סביב אנשים ולא סביב נדל"ן. וזה לטובת כל תושבי חיפה, ערבים ויהודים".

הג'נטריפיקציה הורגת ערים, לא מחיה אותן

אם אתה היית ראש העיר, מה היית עושה? 

"אם הייתי ראש העיר, הייתי פועל בארבע רמות. ברמה הראשונה, האנשים חייבים להיות חלק מהתכנון, ולא רק הפקידים שיושבים בקומה עשירית. אנשים צריכים להיות מתכננים. צריך להקים קבוצות תושבים גדולות, לשמוע מהם מה הם צריכים ולעשות איתם סדנאות תכנון משותפות. אחר כך, צריך להקים מנגנונים בתוך העירייה שצריכים לוודא שכל הליך תכנוני הוא בשיתוף התושבים.

"ברמה השנייה, צריך לטפל בפערים הכלכליים הגדולים בין השכונות בחיפה. לא יעלה על הדעת שיש פה עוני כזה גדול. אפשר לצמצם פערים דרך בניית מרכזים כלכליים בשכונות שונות, עם התמחויות שונות. עוד דרך היא לפתח אפשרויות עבודה שאינן תלויות מקום: היי טק למשל, יזמות. כל הספקטרום שמצריך משרד ולא אזור תעשייה. לפתח הון רעיוני של אנשים ככוח כלכלי. בברלין, לדוגמה, הכלכלה לא בנויה על אזורי תעשייה, אלא על אנשים שנמצאים בה או מגיעים אליה עם רעיונות. צריך לעזור לאנשים להפוך למפיקי רעיונות.

"הרמה השלישית היא התרבות. צריך לחקור את הקשר ההיסטורי הפלסטיני של חיפה ולשחזר אותו ללא חשש. יש בחיפה מוזיאונים טובים, אבל אין מוזיאון שמדבר על ההיסטוריה הפלסטינית של העיר.

"הרמה הרביעית היא המרחב. התחדשות עירונית צריכה להיות מיועדת לבני המקום בראש ובראשונה. בלונדון בונים שכונות עם 70 אחוז או אפילו 90 אחוז דיור בר השגה. ג׳נטריפיקציה הורגת ערים, לא מחדשת אותן".

מי רוצה לגור העיר התחתית? הערבים. שכונת ואדי ניסנס בחיפה (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

מי רוצה לגור בעיר התחתית? הערבים. שכונת ואדי ניסנס בחיפה (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

"צריך לבנות פנטזיה חדשה לחיפה: לא הפנטזיה ההגמונית היהודית, וגם לא הפנטזיה הפלסטינית שחיפה היא רק שכונות ערביות או שחיפה היא רק ׳שלנו׳. פנטזיה של מקום פלורליסטי ושוויוני לכולם״

לחיפה אין "לב" אמיתי. לא מרגישים שיש לה מרכז. 

"היה לה: העיר התחתית ושכונת הדר. מה שקרה הוא שברמת המסחר בנו בדרום העיר ובצפונה את הגרנד קניון, את קניון חיפה, את לב המפרץ. המוקדים המסחריים יצאו מהמרכז וקיבלו סבסוד בארנונה. זוהי מחשבה ניאו-ליברלית המאמינה ב'זונינג' (מלשון zone). בארצות הברית ראינו איך זה קרס. היום מדברים על עירוב שימושי קרקע וערבוב קהילות. שוב, ברלין היא דוגמה מעולה להצלחה של גישה זו. בחיפה הוציאו את המסחר מהמרכז. מנהרות הכרמל הן פתרון מעולה לבעיית הפקקים בעיר התחתית ומקלות על ההגעה לתל אביב. אבל מה קרה מאז שפתחו אותן? התנועה הוסטה מהעיר עצמה, וזה פוגע בעסקים המקומיים".

בכל שכונה, אומר סוויטאת, צריכים לקום עוגנים: בתי תרבות, בתי ספר ודיור בר השגה לתושבי בשכונה כתנאי ראשון לכל תוכנית של התחדשות עירונית.

אנחנו בעיר אקדמית עם אוניברסיטה וטכניון ומכללות, אבל זה לא מורגש. הטכניון והאוניברסיטה בנויים בסוף העולם.

"זו הייתה טעות לבנות אוניברסיטה על ההר. אלה הם תחלואי שיטת ה'זונינג'. אותו דבר לגבי תחנות מרכזיות. כולן רחוקות משכונות המגורים בעיר עצמה".

בשנים האחרונות, נפתחו בחיפה עשרות מקומות בילוי בבעלות פלסטינית: בתי קפה, בארים ומסעדות. השיא היה פתיחתו בקיץ של בר-גלריה "פאתוש" בעיר התחתית, שם מתקיימות גם הופעות ברמה גבוהה מאוד. בעיני סוויטאת זו תופעה חיובית, אבל לא מספקת. "תרבות היא לא רק בילוי", הוא אומר.

אבל המדינה נלחמת בבתי תרבות.

"לראש עיר יש המון כוח. המדינה לא יכולה לבוא לתיאטרון פרטי ולהתערב בתכניו. העירייה יכולה לעודד עוד מקומות פרטיים כאלה. דמיין לעצמך עירייה שבאה ונותנת מבנה מסובסד לאמנים פלסטינים. זה מה שהם עושים עם אמנים יהודים בעיר התחתית. העירייה באה ונתנה מבנים בחינם, אבל זה היה כדי שהם ישרתו את האג'נדה שלה ויעשו ג׳נטריפיקציה. לפני שפתחו את חזית הים בברצלונה, פתחו שם מוזיאון להיסטוריה של קטלוניה. הם חיזקו את תחושת השייכות והזהות של העיר.

"אל תיתן לי להרגיש הרגשת זרות. אל תיתן לאמנים ערבים להרגיש זרים. תן להם להרגיש שהעירייה הולכת לקראתם. שכונות ערביות לא מסומנות כמרכזי תרבות, רק שכונות יהודיות. ארגונית, אפשר לתת ליווי עסקי ולעזור להן להקים פסטיבלים. זה ממש קל ולא בשמיים. הרי ההון האנושי, התרבותי והאומנותי כבר נמצא. תן לו עזרה קטנה ותראה איך הוא יפרח עוד יותר, וזה יהיה לטובת כולם".

הקורא היהודי קורא את כל זה ולא בדיוק מבין איך זה לטובתו. הרי עם ישראל בעד ההדרה שלנו. איך היית מסביר שזה גם לטובת התושבים היהודים?

"נכון. הרי גם אם תכין תוכנית כלכלית שתכלול גם ערבים ותוכיח שהיא לטובת העיר, האספקט הערכי הוא שיקבע בסוף. אבל צריך לבנות פנטזיה חדשה לחיפה: לא הפנטזיה ההגמונית היהודית, וגם לא הפנטזיה הפלסטינית שחיפה היא רק שכונות ערביות או שחיפה היא רק 'שלנו'. הפנטזיה שצריך לבנות היא של מקום פלורליסטי ושוויוני לכולם".

ועדיין, תמיד יהיו יהודים שיגידו לך "לא רוצים פה ערבים".

"שיקומה של חיפה פשוט לא יכול לקרות ללא ערבים. אנחנו הכוח הכלכלי והצעיר של חיפה. וזה לא הולך להשתנות. להתחרות בתל אביב אי אפשר. כל הגזענים שרוצים עוד ייבוא של יהודים לחיפה, זה לא מחזיק מים. אי אפשר בלי בסיס קהילתי, ומה לעשות שהבסיס הקהילתי של חיפה הוא בין היתר גם ערבי? אנחנו כוח בחיפה שלא הולך לשום מקום, וכולם חייבים להבין את זה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf