newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא, הריאיון עם מצית הדו לשוני לא זעזע אותי

למה מזדעזעים מאייטמים מטורללים בערוץ 20? הרי ידוע מי ומה הם. הכעס האמיתי צריך להיות מופנה למערכת המשפט שלא באמת לוקחת ברצינות פשעי שנאה של יהודים, ולערוץ הראשון שהסית והביא להצתת בית הספר

מאת:

תסלחו לי אם לא אצטרף לזעזוע הכללי בעקבות הריאיון המשועשע שקיימו בערוץ 20 עם יצחק גבאי, אחד ממציתי בית הספר הדו-לשוני בירושלים. לא משום שהמעשה הזה חלילה קל בעיני; בית הספר הזה היה בית לנו ולשתי בנותינו במשך הרבה מאוד שנים, ובמובנים רבים עיצב לא רק את הנערות שהן הפכו להיות, אלא גם את האנשים שאנחנו. כמו רבים מחברי קהילת הדו-לשוני, מיהרתי להגיע לבית הספר באותו לילה שחור של ההצתה, ביחד עם בתי. את ההודעה על ההצתה, אני זוכרת, קיבלנו בעודנו מפגינות נגד חוק הלאום מול בית ראש הממשלה.

אני מסרבת להתרגש מהריאיון הזה בערוץ 20 לא מפני שלא התחלחלתי עד קבס כשצפיתי בשיחה המבודחת מאוד של הפאנל, שכלל לא רק את המצית עצמו, אלא גם את עורך דינו איתמר בן גביר, הכהניסט שפנה לא מזמן ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להחזיר לתנועת 'כך' את מעמדה החוקי. וכן, התחלחלתי גם למשמע עו"ד ארי שמאי, חבר נוסף בפאנל, שאמר לקול צחוקם הרם של המשתתפים שאם כבר מציתים, עצתו היא להצית לבד, לא עם שותפים.

אני מסרבת להזדעזע כי ערוץ 20 הוא ערוץ מסחרי, לא ציבורי, שהוקם בדיוק למטרה הזו – לתת במה לא מתנצלת לכל אלה שממילא המילה בושה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב. ולא יעזרו כל צקצוקי הלשון של קברניטי הערוץ בעקבות הביקורת על הריאיון עם גבאי, כל ההסברים וכל ההתפלפלויות – גבאי הוא פני הערוץ הזה, בן גביר דמותו. ממה יש כאן בדיוק להזדעזע?

מעדיפה לכעוס על מערכת המשפט והתקשורת. כיתה א' בבית הספר הדו לשוני בירושלים, לאחר ההצתה 30.11.2014 (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

מעדיפה לכעוס על מערכת המשפט והתקשורת. כיתה א' בבית הספר הדו לשוני בירושלים, לאחר ההצתה 30.11.2014 (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

אפילו הכעס שלי לא מופנה כלפי הערוץ הנפסד הזה. הם לפחות לא מסתירים את האידיאולוגיה הקיצונית שהם מקדמים, לא מוליכים שולל את צופיהם – מה שאתה רואה הוא מה שתקבל. ריקלין וסג"ל. ואני מסרבת להזדעזע בעיקר משום שערוץ 20 הם רק הקצה המטורלל של קרחון עמוק בהרבה. קל יותר להתקומם נגדו, אבל החשבון הציבורי שלנו צריך להיות עם גורמים אחרים לגמרי.

האשמים האמיתיים

ראשית, מערכת המשפט. יצחק גבאי נשפט לשלוש שנות מאסר – שנתיים על ההצתה, ועוד עשרה חודשים על פרסום דברי הסתה בפייסבוק. עשרה חודשים. דארין טאטור, לשם השוואה, איבדה שלוש שנות חירות בגלל פרסום שיר, שלא רק שמעולם לא הוכח כל קשר בינו לבין מעשה אלימות כלשהו, אלא שבית המשפט ממש יצא מגדרו כדי לכפות עליו פרשנות מחמירה של הסתה. אתם יכולים לנחש לבד מה היה עולה בגורלו של צעיר ערבי שהיה מפרסם בפייסבוק דברי הסתה מפורשים ואחר כך הולך להצית בית ספר יהודי. יתרה מזו; במסגרת הסדר הטיעון שהשיגה הפרקליטות עם המציתים, הוסר מכתב האישום הסעיף לפיו המניע להצתה היה גזעני. כלומר המערכת מעולם לא טרחה להסביר לצעירים הללו שהמעשה שלהם היה פסול לא מפני שפגעו ברכוש לא להם, אלא כי הוא היה מונע מגזענות וגזענות היא דבר מוקע – ציבורית ומשפטית. אז למה שגבאי לא ישב מחוייך לצד עורך דינו הכהניסט ויסרב להביע חרטה?

הכתובת השניה היא מי שהתחיל את מחול השדים הזה ומעולם לא נתן עליו דין וחשבון, חדשות ערוץ 1 דאז. כשבועיים לפני ההצתה, שודרה בערוץ 1 כתבת שטנה מגמתית ושקרית של הכתב איציק הלפרין, שהיתה כל כולה מסמך הסתה חמור נגד תלמידי בית הספר. בין היתר הלפרין ייחס לתלמידים הזדהות עם מחבלים. אלה היו ימים מתוחים מאוד בירושלים, הדי זוועת "צוק איתן" עוד עמדו באוויר והאווירה בעיר היתה רוויית אלימות, בצד הפלסטיני ובצד הישראלי כאחד. זאת גם היתה אחת התקופות הקשות והעצובות של קהילת הדו-לשוני: הורים התבקשו להגיע וללוות ילדים באוטובוסים מחשש להתנכלויות ותקיפות, התלמידים התבקשו שלא להגיע עם חולצות שנושאות את סמל בית הספר כדי שלא יתקפו אותם ברחוב, ובבית הספר הם נאלצו לא פעם לנקות את הנאצות והאיומים שריססו להם על קירות החצר, וכתבו במקומם סיסמאות על אחווה, ידידות וכבוד.

בתוך האווירה הדליקה הזו ערוץ 1 בחר לשפוך עוד קצת דלק למדורה, ובאופן לא מפתיע היה מי שהצית את הגפרור: בני משפחתו של אחד המציתים אמרו כי הושפע מהכתבה שראה. בעקבות שידור הכתבה, תלמידי בית הספר כתבו מכתב תלונה מפורט ומנומק לנציב תלונות הציבור של רשות השידור. בין היתר כתבו התלמידים כי הם חוששים כי הסתה כמו זו שנשמעה בכתבה מציבה אותם בסכנה לאור גל האלימות הגואה בירושלים. נציב תלונות הציבור של רשות השידור מצא את תלונתם של התלמידים כלא מוצדקת. בהמשך אף התייצב מולי עורך "מבט", אבי מוסקל, בתוכנית "תיק תקשורת" והגן בחירוף נפש ובלא מעט תוקפנות על הכתב שלו, הלפרין, ועל הכתבה שהכין על בית הספר. עד היום הערוץ הזה לא התנצל בפני תלמידי הדו-לשוני.

להזדעזע מערוץ 20, שאין לו כל יומרה להיות משהו מעבר למה שהוא בדיוק, זה קל. קל מדי. אי אפשר לבוא חשבון רק עם היד שהציתה את הגפרור; היום יותר מתמיד מעניין אותי לדבר על מי ששפך את הדלק, ומי שמאפשר את תיאטרון "הצדק" הדו-ראשי הזה שבו המקל יהיה תמיד מנת חלקו של הפלסטיני, אבל למחבל יהודי לא יהיה נעים אפילו להודיע שהוא גזען.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf