newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם הדרה היא סוג של אלימות נגד נשים

אלימות פיזית נגד נשים נובעת מתחושת בעלות של גברים על גופן וחייהם. אבל גם החלטה לא להזמין נשים לפאנל בטלוויזיה או למפגש יזמי הייטק נובעת מאותה תחושת עליונות. עד שהיא לא תבוטל, גם האלימות לא תיעלם

מאת:

עבור מאות אלפי נשים בישראל, הבית – המקום שאמור להעניק תחושת מוגנות, שלווה ושייכות – הוא למעשה מעין גיהינום. עבור המספר העצום והבלתי נתפס הזה של נשים משלל מקומות ורקעים, הבית הוא המרחב שבו הן חשות הכי לא מוגנות. בשבילן הבית מסמן את המקום, שבו הן נתונות לאלימות פיזית מצד בן זוגן. עבורן זוהי הסביבה הסמויה לאחרים, שבה האדם שבחרו לחיות אתו מפגין תחושת בעלות על גופן, המתבטאת בין השאר במכות שהן סופגות בכל פעם שהוא חש כעס.

בצורתה הרדיקלית ביותר, התנהלות ברוטלית זאת מסתיימת ברצח. אנגווץ וואסה ועליזה שפק, שנרצחו לאחרונה על ידי בני זוגן, בקרבת מקום וזמן אחת לשנייה, מצטרפות לסטטיסטיקה מצמררת של עשרים נשים שנרצחו בישראל מתחילת השנה. עשרים נשים שתחושות הבעלות, השליטה והרכושנות המוחלטת עליהן שחש האיש שנישאו לו הובילה לגזל של חייהן בידיו.

אלימות כלפי נשים, המתבטאת בצורתה הקיצונית ברציחתן (femicide), היא פשע שנאה מגדרי. בכל שנה נרצחות בעולם כ-60 אלף נשים. 35 אחוז ממקרי הרצח של נשים בעולם הם אלו שבהם אישה נרצחת על ידי בן זוגה או בן זוגה לשעבר. במבט היסטורי, רצח נשים הוא חלק מהתנהלות אלימה כלפי נשים במגוון נרחב של תרבויות, המתקיימת לאורך השנים וכוללת רצח תינוקות, ציד מכשפות, רצח על רקע "כבוד המשפחה" ורצח על רקע "רומנטי".

בשעה שממד האלימות הכרוך במעשים נפשעים שכאלו כנגד נשים ברור ואין חולק עליו. אנו נוטים להתייחס באופן שונה לחלוטין להדרתן של נשים מהמרחב הציבורי. אומנם, בזכות פועלן של נשים רבות, ובסיוע הרשתות החברתיות, הביקורת על תופעת ההדרה צוברת תאוצה וזוכה לנראות גדולה יותר לאחרונה. כך לדוגמה כמאה נשים מתחומי ההייטק, המדע והיזמות הגיעו לאחרונה לאירוע מחאה בכיכר רבין כתגובת-נגד לאקט המקומם והמדיר של הדרת נשים מהמפגש של ענף ההייטק עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. אלא שההדרה עצמה לא נתפסה כאקט שיכול להיות מוגדר תחת המונח "אלימות",

מחאה נגד אלימות כלפי נשים. הדרת נשים היא רוצח שקט (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

מחאה נגד אלימות כלפי נשים. הדרת נשים היא רוצח שקט (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

כך נוצר מצב שהתקפות פיזיות נגד נשים או אירועים המתרחשים בעיקר במרחבים פרטיים וסמויים מהעין הציבורית, כמו אונס והטרדות מיניות, נתפסות כגילוי של אלימות ואילו ההדרה – הנעשית בגלוי ולעין כל – אינה נתפסת כאלימות כלל ועיקר. במבט ראשון, ההסבר לכך נראה ברור ומובן מאליו. ראשית, אלימות נתפס בדרך כלל כאקט פיזי פוגעני ואילו ההדרה אינה מייצרת פגיעה גופנית, ומכאן שגם לא מעורבים בה כלי נשק כמו סכין, אקדח או אפילו אגרוף. שנית, בעוד מקרי אלימות כנגד נשים מתרחשים פעמים רבות במסתור הפרטי, לעיתים הביתי, שם כוחן של אינסטנציות החוק ונורמות השוויון פחות ברור, הדרה היא אקט גלוי, לעתים אף ממוסד ומכובד, המתרחש לעין כל במרחב הציבורי, החורט על דגלו דמוקרטיה ושוויון. שלישית, באלימות דמותו של התוקף ידועה, ואילו בהדרה הדבר אינו תמיד ברור ושקוף ובדרך כלל גם לא מדובר באדם אחד. גם אם ידועים שמות הדמויות המעורבות, על פי רוב מדובר באנשים נורמטיביים ואף כאלו שהם בעלי שם, תארים והכרה. רביעית, אלימות כנגד נשים מערבת נפגעת, אולם לאקט המדיר אין, על פי רוב, קורבן ספציפי. אין אישה מסוימת שהיא הנפגעת המרכזית של הפעולה המדירה. ולבסוף, ואולי בעיקר, הדרה אינה מעשה יזום של פגיעה. לא מדובר בפעולת עשייה אלא באי-עשייה: אי-הזמנה, אי-שיתוף, אי-הכללה.

למעשה, ברוב המקרים, ההדרה מתרחשת – לפחות כביכול – מאליה; סוג של העדפה שאפשר לתרץ ולהסביר אותה (לא היו מפסיק נשים ראויות לפרס השנה), חוסר פניות של נשים (הזמנו כמה נשים, אבל אף אחת לא הייתה פנויה) או אילוצים כאלו ואחרים (איננו מכירים נשים מומחיות בתחום זה). מכאן שהנטייה היא לראות בהדרה תופעה נסיבתית, ההופכת ללא נעימה ברגע שהיא נחשפת לביקורות, אבל משהו שאפשר לחיות איתו. כמו היזמים שהגיעו לכנס עם מרקל שלא נכחה בו אף אישה נוספת, או פנלים בנושאי ביטחון בערוצי החדשות שבהם אין ולו פרשנית מדינית אחת, או פרס אמ"י למפעל חיים המוענק השנה לתשעה יוצרים, שביניהם ציפי שביט היא האישה היחידה.

תופעת ההדרה היא פחות קטלנית וברוטלית מרצח או אלימות פיזית כלפי נשים. אלא שחשוב להבין אותה כאקט אלים וחמור המתבצע על רקע מגדרי. כפי שמציינת חנה ארנדט, על ידי דיבור ופעולה אנחנו מביאים את עצמנו לעולם. המרחב הציבורי נועד לאפשר לנו לבטא את עצמנו ולקחת חלק בחיים הציבוריים. תופעת ההדרה מונעת מנשים להשמיע את קולן. גם כאשר השוויון מוגדר על פי חוק והמרחב שבו מתקיים השיח הציבורי הוא דמוקרטי, ההדרה אינה מאפשרת מקום, קול והכרה לנשים. היא פוגעת ביכולת שלנו לקחת חלק במתרחש במרחב החברתי והפוליטי והופכת את העיקרון הדמוקרטי לעיקרון מדומה.

למעשה, ניתן לראות בהדרה פועל יוצא של אותה תחושת רכושנות המתבטאות באלימות פיזית כלפי נשים. בשעה שהאלימות כלפי נשים במרחבים פרטיים מתבטאת בעיקר במעשי הטרדה, אונס, מכות ועד רצח, במרחבים ציבוריים ביטויה העיקרי הוא הדרה: פחות נשים בפנלים, פחות זמן דיבור, פחות הכרה, פחות התייחסות. מדובר בביטוי נוסף לתפיסת עולם פטריארכלית ולתחושת הבעלות של גברים רבים על נשים; זהו אקט של אלימות שקטה. של סימון בעלות על המרחב הציבורי כגברי, לא על ידי מעשה, אלא על ידי הימנעות. הפעלת הכוח המתבטאת ביכולת לשמר הגמוניה.

תוצריה של ההדרה חמורים מאוד. היא אינה מאפשרת לנשים לחוש שייכות ומכאן גם לזכות בקול, נראות ויכולת השפעה. זוהי הכחדה סימבולית המובילה לבידוד. היא פוגמת בתחושת הערך העצמי וביכולת להרגיש שייך למערך החברתי הרוחש סביב. היא מייצרת היסטוריה, שנשים נשארות בשוליה, נוכחות-נעדרות ומצויות בשולי הקנון. יותר מכך: הדרה היא מנגנון המחזק את עצמו. היא אינה מאפשרת לנשים לחוש ראויות שכן אינן נחשפות למנהיגות שיכולות לשמש עבורן כמודל לחיקוי ולהשראה בתחומי עשייתן. ככול שנראה פחות נשים בתקשורת ובעמדות מפתח, נאמין פחות בעצמנו ונחוש פחות בנוח לקחת חלק במרחב סביבנו.

במובן העמוק של הדברים, מתוך הבנה שהגשמה עצמית מתרחשת בתוך מערך חברתי המאפשר את החיים הציבוריים, הדרה היא רוצח שקט ומתוחכם. מְקַרְבֵּן שהוא רק דמות צל. קורבן שאין לה קול ואין לה פנים. אבל אפשר לקרוא לה כולנו.

ההדרה מלמדת אותנו שפעולה נגד אלימות כלפי נשים אינה יכולה להתרחש רק באמצעות גורמי חוק ואכיפה כמו מערכת בתי המשפט והמשטרה, או רק מתוך הסתמכות על חקיקה שוויונית וחיים במדינה דמוקרטית. קיומה מצביע על כך שכדי לשנות את המצב, נדרש שינוי רדיקלי במשמעות המוקנית החל מהגיל הרך לנשיות ולגבריות. כאשר הבניית הזהות הגברית הרווחת תפסיק להתבסס על תחושות זכאות ובעלות ביחס לנשים – האלימות תמוגר.

שלומית ליר היא חוקרת נשים וטכנולוגיה. פוסט-דוקטורנטית במרכז ללימודי ישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf