"השליחות שלנו היא לתעד את מה שעושה לנו הכיבוש בחברון"

אנחנו ממתינים למתנדבת בצלם, סוזאן ג'אבר, בסלון ביתה בחברון. גיסתה החייכנית מקבלת אותנו ומתנצלת בשם סוזאן שמאחרת בכמה דקות. בעודנו מנהלים איתה שיחת חולין סתמית, פתאום היא פולטת את המשפט הבא: "יש לי ארבעה ילדים. הגדול שלי בן 15 וכבר הוצאתי אותו מבית הספר".

"למה?", אני מנסה לשאול בצורה הכי רגישה שאני יכול, כאילו שיש דרך רגישה לא להראות מופתע. היא עונה לי בחיוך, כמו שמסבירים לילד קטן.

"כדי להגיע לבית הספר שלו, הדרך היחידה היא דרך מחסום ג׳אבר, כאן, ליד קריית ארבע. לפני שבועיים חייל הרביץ לו במחסום וניסה לעצור אותו. לא אוכל לחיות אם יקרה משהו לילד שלי. אז הוצאתי אותו מהלימודים ועכשיו הוא לא צריך לעבור דרך המחסום. הוא עובד בעזרייה (ליד ירושלים. ר.י) ולא עובר דרך המחסום לבד".

בעקבות הסרט "נאילה והאינתיפאדה", המתעד את גבורתן של נשים פלסטיניות בימי האינתיפאדה הראשונה, יצאנו לחברון כדי לפגוש חלק מהגיבורות הנוכחיות של המאבק הפלסטיני: הצלמות שלא חוששות לסכן את חייהן כדי לתעד את פשעי הכיבוש.

הראשונה שאנו פוגשים היא סוזאן ג׳אבר. אישה מרשימה שתענוג לדבר איתה. צלמת חתונות מקצועית, ואחת מ-15 הצלמות המתנדבות בפרויקט המצלמות של "בצלם" בשכונת ג'אבר, שכונה קטנה הנמצאת בלב האפרטהייד החברוני, האזור שישראל מגדירה אותו בשם הסטרילי H2. ארבעים אלף פלסטינים, ללא חופש תנועה, מוקפים במחסומים בחיילים ובכ-800 מתנחלים.

הרחוב הראשי בשכונת ג׳אבר, המוביל לקרית ארבע, סגור מאז 2007 לתנועת כלי רכב פלסטינים. תושבי השכונה מעידים שהם סובלים מתקיפות של חיילים ומתנחלים כאחד. סוזאן וחברותיה הצליחו לתעד חלק מהתקיפות. על גג ביתה של סוזאן החליט הצבא לאחרונה להקים עמדת תצפית.

אחד הסרטונים שסוזאן צילמה:

אנחנו יושבים עם סוזאן בסלון. יחד איתנו יושבים גם רימה עיסא, מנהלת פרויקט המצלמות של "בצלם", מנאל אל-ג׳עברי, תחקירנית שנמצאת בקשר ישיר עם המתנדבות ועמית גילוץ, דובר הארגון. ב-2007 התחיל "בצלם" לחלק מצלמות לפלסטינים בגדה, להכשיר אותם ולהפוך אותם לסוג של עיתונאים אזרחיים. כמה ימים אחרי שביקרתי בחברון, נאם מנכ"ל "בצלם" חגי אלעד בעצרת הביטחון של האו"ם. הנאום בניו יורק הוא המשך של המאבק בחברון.

סוזאן מצלמת את האהבה – ואת הכיבוש

"אני מתעדת את מה שקורה אצלנו כבר שבע שנים", אומרת ג׳אבר. היא חיה בחברון כבר עשרים שנה. במקור, המשפחה שלה בכלל מעין כרם. המשפחה גורשה ב-1948 לבית ג'אלה. אחרי שהתחתנה, היא עברה לחברון. "ראית מה זה?", היא אומרת, "מבית ג׳אלה לאחד המקומות המסוכנים בחברון. גם אצל ההורים שלי יש כיבוש, אבל לפחות אין להם מתנחלים על הראש".

היא נזכרת בתחילת הדרך. "התחלתי לפני תשע שנים, אז נכנסתי למקצוע והתחלתי לצלם שמחות, בעיקר חתונות. צילמתי גם התקפות של מתנחלים אצלנו בשכונה. כשהמתנחלים היו מתקיפים, הייתי מתקשרת למשטרה הפלסטינית, והם תמיד אמרו שהם לא יכולים לעשות כלום. אז הבנתי שאין מי שיגן עלינו. די מהר הבנתי את כוחה של המצלמה. כשאני יורדת איתה לרחוב, היא מרתיעה את החיילים והמתנחלים. כשהתחלתי לתעד אותם, הצבא התחיל לעשות חשבון יותר ולא מצטרף להתקפות של המתנחלים". שנתיים מאוחר יותר פנתה אליה מנאל, תחקירנית בצלם, והציעה לה להצטרף לפרויקט המצלמות.

סרטון של סוזאן ג'אבר המתעד השחתת רכוש על ידי מתנחלים:

"בזמן האחרון, בעיקר בשבתות ובחגים יהודים, חיילים עולים אלינו לגג ולא נותנים לאף אחד אחר לעלות", מספרת ג'אבר, "אז יש הכי הרבה מתנחלים ברחוב. יש לי דודי מים על הגג (חלק גדול מתושבי הגדה מחזיק דודים כאלה כדי להתמודד עם הפסקות המים התכופות. ר.י), ושמנו לב שחיילים התחילו לזרוק פנימה זבל. לפני כמה חודשים, הבן שלי הביא לי מים מאחד הדודים. טעמתי וירקתי אותם כי היה להם טעם מזוהם. עד היום, למרות שניקינו את הדודים ונעלנו את הפתחים שלהם, אני נגעלת ולא מצליחה לשתות מהם".

זה כי את "צפונית" מבית ג׳אלה. 

הבדיחה הגרועה שלי מצליחה להצחיק את סוזאן. העובדה כי קיים מדרג של כיבוש – מהכיבוש היותר נסבל כמו בבית ג'אלה עד הבלתי האפשרי כמו בחברון –  מדכאת. "שמע, למי לא פניתי לגבי הגג. למנגנוני הביטחון הפלסטינים, לצלב האדום. כולם אמרו שידיהם כבולות. פניתי גם למינהל האזרחי. חיילים עולים אלי לגג ופעם אפילו חייל הרים את נשקו על הבן שלי בן ה-17. זו השגרה שלנו".

אפרופו שגרה. מה קורה אם קורה משהו בשכונה או אצלך בבית ואת באמצע חתונה עכשיו?

"הילדים שלה מתלוננים אצלי!" צוחקת מנאל התחקירנית. "כשקורה משהו, הם אומרים: 'אמא בחתונה עכשיו ואנחנו מוקפים במתנחלים'. וואלה יופי׳".

"תאר לעצמך, לעזוב חתן וכלה ביום המאושר בחייהם?", אומרת סוזאן. "כמובן שאני חושבת על הבית כשאני בעבודה. כשאני חוזרת בלילה, עם ציוד התאורה, הסאונד והמצלמות, המונית הפלסטינית מורידה אותי ליד מחסום ג'עברי. ואז אני חייבת לסחוב את הציוד על הגב, כל הדרך עד הבית, לפעמים אפילו בשתי נגלות".

זה שני עולמות שונים לגמרי. לצלם צבא ומתנחלים ביום ואז בלילה לצלם שמחות.

"אני מצלמת את הדבר הכי יפה שיש – אהבה, וגם את הדבר הכי מכוער שיש – כיבוש".

החיילים רוצים להשתעשע

מנאל אל-ג'עברי לוקחת אותנו אל המתנדבת הבאה. מתחילת היום, מנאל להוטה לשתף ולא מצליחה להישאר בשקט גם כשאחרים מדברים. רימה עיסא, המנהלת שלה, צוחקת עליה ואומרת לה "תני לאחרים לדבר!", אבל מנאל בשלה. היא עברה כל כך הרבה יותר מעצרים ממה שהיא יכולה לזכור, והיא רק בת 35. ניכר שהיא רוצה לפרוק את מה שיש לה על הלב. אחד הסיפורים היה ממש מטריד.

"במעצר הלפני אחרון שלי, עצרו אותי חיילים במחסום ׳סף סלים׳. הם ידעו מי אני וידעו שאני מ'בצלם', אז רצו להשתעשע. ביקשו ממני שאוריד את הז'קט, סירבתי. סירבתי גם לבדיקה גופנית. אחת החיילות תפסה לי את היד ודחפה אותי. התחלתי לצעוק. החיילים חששו ממהומה ולקחו אותי לקומה השנייה במחסום, לחדר עם חלונות זכוכית גדולים. החיילת שוב ביקשה שאתפשט, ואז ראיתי חיילים עומדים למטה ומסתכלים. סירבתי להיות המופע שלהם. לקחו אותי לתחנת המשטרה. שוב הכניסו אותי לחדר, ושתי שוטרות שוב דרשו שאתפשט. ואז קלטתי שאחת מהן נכנסה עם מצלמה ומצלמת. התחלתי לצעוק שוב. הטלפון שלי היה אתי, אז התקשרתי למשרד ואמרתי שתוקפים אותי. שוטרים נכנסו לחדר ושלפו לי את הטלפון מהיד. הם דרשו ממני לא לדבר על הנושא. אמרתי שאני רוצה להתלונן. אבל הם סירבו לקבל את התלונה. אז הקצין פשוט דחף אותי לקיר. הרביץ לי. לקחו אותי לחקירה. היו לי בתיק 1,200 שקל. ראיתי איך השוטר מתלבט אם לקחת את הכסף או לא. בסוף הם לקחו את הכסף כערבות ושחררו אותי".

"כל פעם עולה לי לפחות אלף שקל לשחרר את הגברת הזאת!", צוחקת רימה.

דובר הרבה על התיעוד של המתנדבות והמתנדבים בשטחים. לולא התיעוד של הוצאתו להורג של עבד שריף בחברון, אף אחד לא היה יודע מי זה בכלל אלאור אזריה. אבל היבט נוסף של הפרויקט נוגע לחייהן האישיים של הנשים. והוא חיובי מאוד.

בכניסה לביתה של אריג' ג׳עברי, הסמוך לביתה של סוזאן, אנחנו רואים שני ילדים קטנים, אולי בני שלוש או ארבע. אני מברך אותם לשלום, הם לא עונים. אני מחייך אליהם ומנסה לשחק איתם, והם פשוט בוהים בי. "אין לך מה לנסות. כבר בגיל הזה, הילדים פה בטראומות בגלל כל מה שקורה. הם פשוט קופאים, בוהים בך ולא מגיבים", אומרת לי רימה.

סיפורה של אריג', 36, מעורר השראה. לפני כחודש נהרג בן דודתה, ואיל ג׳עברי, על ידי חיילים. לפני כארבעה חודשים נהרג מחוץ לביתם עוד קרוב משפחה שלה: רמי סבארנה – חיילים ירו בו כשעבד ברחוב עם מחפרון. מנאל דורשת בשלומה של אריג', ומביעה דאגה מכך שירדה במשקל. למרות שניכר כי אריג' מוטרדת ובדיכאון, עיניה ניצתות ברגע שאני מבקש ממנה לדבר על פרויקט התיעוד.

"אני מצלמת את מה שקורה מ-2007, אז קיבלתי מצלמה מ'בצלם'. בהתחלה, הייתי מצלמת רק מהחלון. הייתי מפחדת לרדת למטה לרחוב. לאט לאט התחלתי לאזור יותר ויותר אומץ. אני זוכרת איך בחודשים הראשונים הייתי יוצאת החוצה עם מצלמה, ולא רק החיילים היו מופתעים, אלא גם הגברים בשכונה. הייתה התנגדות גדולה אצלם, אמרו לי שמסוכן להיות בחוץ כשקורה משהו עם הצבא או המתנחלים. לא הקשבתי להם ונשארתי נאמנה למה שאני מאמינה בו".

איך נשארים נאמנים למה שמאמינים בו כשהסביבה שלך לא תומכת במה שאת עושה?

"הדרייב שלי היה להראות לכל אלה בחברה שלי שאמרו לי לא לצלם, שיום אחד הם יצטרכו אותי. וזה קרה מהר מאוד. המצלמה נתנה לי אישיות חזקה. הרבה חומרים שצילמתי שימשו כדי לזכות פלסטינים מאשמות שונות ושקריות של הכיבוש. משום שתיעדתי הם לא יכולים לשקר".

לאריג' יש חמישה ילדים. בן זוגה עובד כצבעי ברמאללה, שם הוא שוהה במהלך השבוע. לפעמים הוא נשאר שבועיים מחוץ לבית כדי לפרנס את משפחתו, אריג' נשארת לבד, דואגת  גם לילדים וגם לתעד את מה שקורה בשכונה. היא הוציאה מהלימודים את שני הבנים הגדולים שלה, בני 16 ו-18. "שניהם היו מצטיינים עם ממוצעים של 94-95. אבל המצוקה הכלכלית קשה, וככה הם יהיו מוכנים יותר מהר לחיים. כדי שילמדו, צריך להביא שכר לימוד שאין לנו, ולא מובטח להם שימצאו עבודה טובה אחר כך. איך אני אחתן אותם? אז לפחות שיתחילו מוקדם לעבוד".

ליד ביתה של אריג' שוכנת התנחלות בשם "בית השלום". בית קומות פלסטיני הקרוי בפי המקומיים "בניין רג׳בי". ההתנחלות עומדת באמצע הדרך בין ביתה של אריג' לבין בית הוריה. כשהיא עוברת ברחוב בדרך להוריה, מתנחלים מתנכלים לה בדרך שגרה, זורקים בקבוקי שתן עליה ועל ילדיה. הוריה המבוגרים חוששים לעבור ברחוב, ולכן היא זו שצריכה לבקר אותם. "קשה מאוד להזמין אנשים אלינו. אם מתקלקל משהו בבית, אין סיכוי שאיש מקצוע יבוא לתקן כי כל חברון מפחדת להגיע לשכונה הזו", היא אומרת.

לאחרונה, קבוצה של כארבעים נשים בשכונה החליטה להתאגד ובחרה באריג' שתוביל אותן. "אני מתאמת פה בין כל הנשים, מנסה לארגן הדרכות ולתמוך בהן. לפני תקופה קצרה קיבלנו תקציב קטן מהסהר האדום, אז ארגנתי להן הדרכת עזרה ראשונה. קיבלנו המון צמר כתרומה, אז ארגנתי עבודה לנשים שיתחילו לארוג כדי שיוכלו להתפרנס קצת בעצמן".

את חושבת שמה שאת עושה מעורר השראה בנשים אחרות בשכונה?

אריג' מחייכת במבוכה. מנאל עונה במקומה "בטח!", רימה מסתכלת על מנאל ואומרת לה "מה יהיה איתך?", כולנו צוחקים. אריג' מישירה אלי מבט ועונה ברצינות: ״אם לא הייתי מצלמת, הייתי מצלמת. כלומר, לא קיים תסריט בעולם שבו לא אתעד את מה שהם עושים לנו. אני מאמינה בלב שלם במה שאני עושה. זו השליחות שלי בעולם הזה".

הבנות שלי יהיו יותר אמיצות ממני

את הדרך למתנדבת הבאה אני עושה ברגשות מעורבים. מצד אחד, קשה שלא לחוש בעצב של אריג' ג'עברי, מצד שני, אני חייב להודות לה על האופטימיות שאישיותה החזקה נתנה לי.

אנחנו ממשיכים לביתה של סוהיר פאח'ורי. מכל המתנדבות שפגשנו, ביתה של סוהיר הוא הכי קרוב לעיר העתיקה. צמוד. הבית מוקף בגדר שהקים הצבא. לפעמים החיילים מחליטים לנעול את הגדר ולהשאיר את בני המשפחה כלואים בבית במשך ימים שלמים או שהם לא נותנים להם לחזור.

"כבר שלוש שנים אני מצלמת. למען האמת, לא רציתי לעשות את זה", אומרת סוהיר. "בעלי דחף אותי לזה. הוא מאוד מאמין בתיעוד של מה שעושים לנו. כל פעם שהייתי נשברת ואומרת שאני רוצה להפסיק לצלם, הוא היה משכנע אותי להמשיך".

התיעוד של סוהיר סייע לספר את הסיפור של האזור שסביב רחוב אל שוהאדא ולתעד את ההגבלות החדשות שהוטלו בשנים האחרונות על הפלסטינים. לאורך כל הראיון, סוהיר מצטנעת ומסרבת להודות בתפקיד שהיא ממלאת, חרף ההפצרות של מנאל ורימה. היא גרה בבית עם בן זוגה ושבעת ילדיהם. הגדולה לומדת באוניברסיטה. אחת הבנות הקטנות יותר יושבת איתנו בראיון. הבת מספרת שהיא "חולמת להיות עיתונאית", כמו אמא שלה. סוהיר מביטה בה ומחייכת. "כולם סביבי מאמינים במה שאני עושה, נראה לי שאפילו יותר ממני. אולי זה בגלל שנמאס לי לחיות כאן". אף שסוהיר אומרת שלעתים קרובות היא חושבת להפסיק לצלם לעתים תכופות, היא נדלקת מגאווה ברגע שהיא מדברת על הבת שלה. "היא תגדל להיות הרבה יותר אמיצה ממני. הבנות שלי לא מפחדות".

ישראל ממשיכה במדיניות שלה בחברון. ממש בימים האחרונים היא הודיעה על כוונה להקים שכונה יהודית חדשה במרכז חברון בעלות של 22 מיליון שקל. אבל גם באחד המקומות הכי מדכאים בפלסטין, ביום אחד של שמיעת סיפורים מנשים שלא חוששות להשתמש במצלמתן כדי להגן על משפחותיהן ושכונותיהן, הצלחנו למצוא מעט אופטימיות. הקליקו כאן כדי לראות חלק מהעבודה שהן עושות.