newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הכיבוש לובש פראדה: נעליים בהשראה פלסטינית בשירות ההסברה

מעצבת מת"א יצאה למימון המונים לקולקציית נעליים שהיא מייצרת בחברון. במתאם הפעולות בשטחים ראו, התלהבו והפיקו לה סרטון. פוליטיקה לא מעניינת אותי, אומרת המעצבת, רוצה לתת לנשים בחברון עבודה

מאת:

מתאם הפעולות בשטחים (מתפ"ש) יזם, צילם והפיק סרטון תדמית של מעצבת ישראלית המייצרת קולקציה של נעליים במפעל בחברון ב"השראת ריקמות פלסטיניות". מטרת הפרויקט, לדברי המעצבת המצולמת בסרטון, היא להביא "אהבה במקום שנאה", כי כשנשים פלסטיניות יתפרנסו בכבוד "הטרור נכנס פחות הביתה".

במרכז הפרויקט עומדת גל שוקרון, מעצבת הפועלת בתל אביב. בסרטון שהופק על ידי המתפ"ש ומופיע בדף הפייסבוק שלו בלוויית הלוגו של המתפ"ש, היא מספרת שהרעיון עלה לה כשעילעלה בגיליון של "טיים אאוט רמאללה". "אחת הכתבות היתה על מעצבות אופנה ורוקמות פלסטיניות", היא אומרת בסרטון, "ראיתי משהו שנראה כמו שפת סתרים וגיליתי שלכל מוטיב יש משמעות. לכל עיר יש מערכת מוטיבים משלה. מישהי שרצתה תינוקת, רָקמה בובה בגב השמלה. מישהי רצתה עושר, רָקמה שעורה. תהיתי: אני אשה מודרנית, ב-2018, מה אני מאחלת לעצמי היום? בדיוק אותו דבר. אז החלטתי: הנה זו הקולקציה שלי".

בראיון ל"שיחה מקומית" מספרת שוקרון שהדרך לייצור הנעליים היתה קלה מהצפוי. היא השיגה טלפון של יצרן נעליים בחברון, שוחחה אתו ודי מהר נחתה במפעל נעליים בחברון, בלי תיאום עם הצבא, רק עם בעל המפעל. "המפגש הראשוני עם המפעל בחברון היה חוויה מטלטלת", אומרת שוקרון, "אף פעם לא ביקרתי באף אחד משטחי הרשות, ופגשתי שם אנשים מהממים. אני אומרת לחברים שכל פעם שאני צריכה חו"ל קצר, אני קופצת לחברון. החוויה המטורפת הזו לא היתה מתרחשת, אם לא הייתי נפגשת עם האנשים".

במפעל בחברון עבדו רק גברים. "זה לא נראה לי הגיוני שגברים ייצרו את הנעלים שלי, ביקשתי שיעסיקו שם נשים", היא מספרת. זה אכן מה שקרה. היא ייצרה שם את הקולקציה שלה, בָּרָכֶּה – "קולקציה של ברכות, משאלות, בריאות", כפי שהיא אומרת בסרטון – על פי המוטיבים שראתה בריקמה הפלסטינית. שוקרון מודעת להאשמות בדבר "גניבה" תרבותית, מימי "משכית" והריקמות של הנשים התימניות ועד הריקמות של הנשים הפלסטיניות. "לא לקחתי את הריקמות עצמן", היא אומרת, "לקחתי מהן השראה, נהגתי בזהירות".

החזון של שוקרון יותר רחב מסתם קולקציה. היא רוצה להקים מפעל נעליים שיעסיק "מאה נשים" ויעבדו בו פלסטיניות ויהודיות. המפעל צריך יהיה להיות מוקם בשטח C, כדי שכולם יוכלו להגיע. בחזון שלה, ליד המפעל יוקם מרכז הכשרה שבו יוכלו הנשים הפלסטיניות "ללמוד עברית ואנגלית וכללים בסיסיים בכלכלה".

לפני כחודשיים, יצאה שוקרון לקמפיין של מימון המונים לטובת הקולקציה והפרויקט. אז גם יצרו אתה קשר מהמתפ"ש. "הם מאוד מעודדים שיתופי פעולה בין ישראלים ופלסטינים", אומרת שוקרון. במתפ"ש הציעו לה לעשות "כתבה" על הפרויקט להעלות אותה בדף הפייסבוק שלהם. "הם עשו את הראיונות, הם הפיקו, הם צילמו, הם עשו הכול", אומרת שוקרון.

פועלות פלסטיניות במפעל בחברון. המטרה: להקים מפעל נעליים חדש (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

פועלות פלסטיניות במפעל בחברון. המטרה: להקים מפעל נעליים חדש (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

המסרים בסרטון, חייבים לומר, הם בהתאם. "אני מאוד מאמינה שכשאשה מתפרנסת בכבוד בעצמה, היא יכולה להביא הביתה את החינוך הטוב, ובמקום שנאה – אהבה", אומרת שוקרון בסרטון, "כשכל אלה מתקיימים, בעיני הטרור נכנס פחות הביתה, יש פחות בורות… פגשתי פלסטינים מדהימים, אנושיים, שרק צמאים לשיתוף פעולה ורק צמאים למסחר ותעשייה גם בלי כותרת. יצירה משותפת, זו הדרך". נתניהו לא היה יכול לומר זאת טוב יותר. השלום הכלכלי במהדורה של אופנה תל אביבית.

את מודעת לכך שבעיני הפלסטינים, המתפ"ש מייצג את הכיבוש. לא הפריע לך להשתתף בסרטון שהוא מפיק?

"קיבלתי הרבה תגובות מפלסטינים שראו את הסרטון באתר של המתפ"ש. זו היתה הדרך היחידה שלהם לראות אותו בערבית. אמרו לי: רק תגידי לנו מתי את יכולה להביא לנו פרויקט".

ובכל זאת, ברגע שזה באתר של המתפ"ש, את לא יכולה להתעלם מההקשר הפוליטי. הרי בעיניהם, מה שאת קוראת 'טרור' הוא תוצאה של הכיבוש?

"הפוליטיקה לא מעניינת אותי, מעולם לא עניינה. אין לי מסר פוליטי. אני פוגשת בני אדם. אם הייתי נכנסת לפוליטיקה, לא היה פרויקט. אני לא אעשה שלום. אבל הקול השקט חייב להיות מושמע שוב, אפשר לעשות שלום דרך מסחר. אני חיה בתל אביב, שאלו אותי על זה. אמרתי להם: זה לא מפריע לי. אני רוצה לתת לנשים האלה עבודה".

את מספרת על תגובות שקיבלת מחברים שלך בשמאל. קיבלת תגובות גם מהצד השני, מצד ימין?

"בטח. אמרו לי שאין עם פלסטיני, התגובות הרגילות. גם שאלו אותי למה אני לא דואגת קודם כל לעניות עירך, לספק להן פרנסה. אמרתי להם שלנשים האלה יש אפס הזדמנות".

ובכל זאת, את מבינה שהסרטון שלך משמש כדי לעשות יחסי ציבור לכיבוש?

"אני לא רואה את זה ככה. אני אראה לך את המסנג'ר שלי מלא בתגובות מפלסטינים".

קשה לקחת משוקרון את האמונה שלה בקשר אנושי עם הפלסטינים. "רק היכרות אישית, אחד על אחד, לבוא אלינו, אנחנו נבוא אליכם, כוס קפה", כפי שהיא אומרת בסרטון. אבל גם קשה לא להשתאות איך 25 שנה אחרי אוסלו, ישראל, באמצעות המתפ"ש במקרה זה, ממשיכה לשווק את האמונה שייתכן "שלום כלכלי", מנותק מזכויות פוליטיות, מנותק מכיבוש. הפעם "השלום הכלכלי" הזה בא בדמות קולקציית נעליים.

במתפ"ש לא ענו לשאלה האם הם נוהגים ליזום ולהפיק סרטוני קידום של יצרנים ישראלים פרטים הפועלים בגדה המערבית. להלן תגובת המתפ"ש כפי שנמסרה ל"שיחה מקומית": "עמוד הפייסבוק ״אלמונסק״ (المنسق) הוקם במטרה לקיים שיח ישיר עם הציבור הפלסטיני ללא מתווכים חיצוניים. עמוד הפייסבוק נועד להשפיע על השיח הציבורי הפלסטיני ולייצר תמונת מצב בראייה ישראלית לאירועים השוטפים המשפיעים על התושב הפלסטיני. כמו כן, עמוד הפייסבוק ״אלמונסק״ מציג שיתופי פעולה בתחומים שונים בין ישראלים לפלסטינים, כפי שהוצגה אתמול פעילותה של מעצבת נעליים ישראלית שנעליה מיוצרות בחברון ומעוצבות בהשראת נשים פלסטיניות, ובכך היא מסייעת לקידום הכלכלה הפלסטינית ביהודה ושומרון."

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf