newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המפגינים הפלסטינים איתגרו את תל אביב – ואת עצמם

כמעט כל התקשורת הישראלית מתעסקת בהנפת דגלי פלסטין על ידי המפגינים הערבים בהפגנה נגד חוק הלאום. אבל אף אחד לא חושב בכלל על הקושי שלהם להפגין בלב תל אביב, לצד יהודים ציוניים

מאת:

נולדתי בתל אביב, וכל חיי כמעט גרתי ליד כיכר מלכי ישראל, שעדיין קשה לי לקרוא לה בשמה הנוכחי כיכר רבין. ראיתי הרבה מאוד הפגנות בכיכר שהפכה למֶכָּה של ההפגנות בישראל. הפגנה כמו שהיתה אתמול – לא ראיתי. היו אולי הפגנות שמאל גדולות יותר, ייתכן שהיו אפילו הפגנות שהשתתפו בהם יותר אזרחים ערבים, אבל מעולם – עד כמה שאני זוכר – לא נערכה בתל אביב הפגנת רבבות אותה הובילו אזרחים ערבים, שערבית היתה השפה השלטת. תל אביב, העיר העברית הראשונה, מעולם לא היתה ערבית כל כך.

זה אפילו לא רק היה עניין של מספרים. זו היתה האמירה. המפגינים – רובם צעירים, דור שלישי לנכבה, כפי שרבים מהם זיהו את עצמם – באו לאתגר את התל אביביות היהודית, הלבנה אם תרצו. אני לא יודע אם זו היתה הכוונה, אבל זו בהחלט היתה התוצאה. זה התבטא קודם כל בדגלים הפלסטינים שהופיעו מיד בכיכר, ברגע שהאנשים התחילו להתאסף. זה המשיך בתפילה מוסלמית באמצע הכיכר, שמארחת בדרך כלל את יריד ארבעת המינים ואירחה לאחרונה אירוע של חב"ד. וזה עבר לסיסמאות בערבית, בלי שהמפגינים הרגישו צורך לתרגם את עצמם גם לעברית לטובת המפגינים היהודים. גם כשאותם מפגינים צעקו לרגע סיסמה בעברית, "העם רוצה להפיל את החוק", ה-ע' הערבית במלה 'עָם' נשמעה שונה מאוד ממה שרגילים לשמוע בתל אביב. לפתע גם הערבים הפכו להיות חלק מ"העם" התל אביבי. עד כדי כך שאחד הרוכלים בדרך לכיכר המוזיאון, יהודי על פי המבטא שלו, גילה לפתע את הערביוּת שלו והתחיל לפתות את המפגינים בצעקות "בּוּזה, בּוּזה".

הדגלים הפלסטינים היו, כמובן, מוקד האיתגור המרכזי. סביב הנפתם התפתחו ויכוחים לוהטים, אם כי ענייניים, עד כמה שראיתי, בין מפגינים יהודים ומפגינים פלסטינים. אני כותב את המלה 'פלסטינים' כי אני מורגל ככה פוליטית, אבל זו לדעתי היתה בדיוק נקודת האיתגור. המפגינים היהודים, שבאו מלאי רצון טוב להפגין נגד חוק שלדבריהם מבייש אותם, התקשו להבין שהמפגינים שעומדים מולם, בטח אותם מפגינים שנשאו את דגלי פלסטין, לא מגדירים את עצמם כ"ערביי ישראל" או כ"ערבים ישראלים" או שלל הגדרות שמי שהתחנך במערכת החינוך דוברת העברית בישראל רגיל בהם, אלא כפלסטינים. ולכן, הדגל שלהם הוא הדגל הפלסטיני.

הטיעון של היהודים, אלה שכמובן באו להפגנה, היה פשוט. אנחנו בעדכם, בעד שיוויון זכויות לערבים, ונגד חוק הלאום – הם אמרו – אבל המאבק הוא מאבק ישראלי, נגד ממשלה ישראלית. מה אתם מביאים לנו פתאום דגל של מדינה זרה, של ישות זרה, דגל של אש"ף? היה קשה להם להבין שהדגל הזה משמש כדגל של זהות, שאינה תלויה דווקא במדינה, ובוודאי שאינו קשור ברשות הפלסטינית. ואולי היה להם קשה עוד יותר להבין שהמאבק של הפלסטינים בישראל נגד חוק הלאום הוא לא רק מאבק אזרחי, הוא לא רק מאבק לשוויון זכויות, הוא גם – ואולי בראש ובראשונה – מאבק לאומי, ובזה הוא מתאגר איתגור עמוק את המושג של מדינת ישראל כמדינה יהודית. ההכרה הזו לא פשוטה לאנשי שמאל יהודי שאינם מצביעים של הרשימה המשותפת. גם למצביעי מרצ היא לא מובנת מאליה. בוודאי כשהאתגר מוטח בפניהם בלב תל אביב, לא ברחובות נצרת.

האתגר הלא מדובר

אבל נדמה לי שהמפגינים הפלסטינים לא איתגרו רק את התל אביבים. הם איתגרו גם את עצמם. עצם העובדה שהם באו להפגין בעיר שהיא לא העיר שלהם, שהם הניפו את הדגלים הפלסטינים בלב תל אביב – היתה בעיני ביטוי לרצון לשוחח עם הקהל היהודי. אותם ויכוחים עם מפגינים יהודים, עם "השמאל הציוני" – ביטוי המשמש כמלת גנאי אצל פלסטינים רבים, בוודאי הצעירים שבהם – היו חלק מהדיאלוג הזה, שבדרך כלל כמעט ולא מתנהל. קבוצה של צעירים הלכה וצעקה סיסמאות בזכות "וִיחדָה וָטָנִיה", אחדות לאומית, פלסטינית כמובן, אבל הם נצעקו בתוך הפגנה שחצי ממשתתפיה היו יהודים. האם "האחדות הלאומית" הזו כוללת גם את היהודים שבאו להפגנה? האם הצעירים האלה רואים את עצמם בתוך מאבק משותף נגד חוק הלאום יחד עם יהודים שרואים את עצמם ציונים, או שלכל הפחות רוצים שישראל תישאר הבית הלאומי של העם היהודי? לא בטוח שזו שאלה שהם עצמם נתנו לה תשובה.

קשה עוד לדעת מה יהיו התוצאות של האתגר הכפול הזה. האם הדגלים הפלסטינים והערביוּת הלא-מתנחמדת של המפגינים הפלסטינים תדחוף את המפגינים היהודים הלא-משוכנעים מראש – ואת היהודים מהמרכז-שמאל שבאו להפגנה של הדרוזים בשבוע שעבר ולא באו להפגנה אתמול – הרחק מהמאבק נגד חוק הלאום בפרט, והרחק משותפות פוליטית עם המיעוט הפלסטיני בכלל? ואולי האתגר הזה יביא לתוצאה הפוכה ויקרב חלקים יותר נרחבים בשמאל הישראלי להכרה שכדי להיאבק בשלטון הימין אין ברירה אלא לעשות קואליציה פוליטית עם המיעוט הפלסטיני, גם אם "המחיר" שיש לשלם הוא הכרה בכך שיש כאן מיעוט לאומי שלא מקבל את כללי המדינה היהודית. ומהצד הפלסטיני, האם העובדה שהם צעדו בלב תל אביב תגביר את התחושה שהם לבד, שלמעט כמה אלפי יהודים אין להם פרטנר. או אולי יקרה הדבר ההפוך והמפגינים הפלסטינים ירגישו צורך לחשוב כיצד יוצרים קואליציה עם כוחות ליברליים וכוחות שמאל בישראל על בסיס חדש, שיכלול גם כמה ויתורים, כולל שותפות אד-הוקית עם תנועות יהודיות שרואות במדינת הלאום היהודית ערך יסוד.

התחושה האישית שלי, ואני אומר את זה בזהירות, היא שאתמול נוצר בסיס לקואליציה פוליטית שעד היום לא נראתה אפשרית, בטח לא בהיקף רחב. אבל גם אי אפשר להתעלם מכך שעם כל תחושת העוצמה של ההפגנה אתמול, הגיעו אליה בסך הכל שלושים אלף איש, ולא מאתיים או מאה אלף. וגם אי אפשר להתעלם מהפערים שעדיין נשארו גדולים מאוד. בין המפגינים ובין עצמם, ובין המפגינים ובין שאר החברה היהודית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf