newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השמאל מפספס את הפוטנציאל של המצביעים דוברי הרוסית

יום לפני הבחירות השמאל שוב ייזכר שהוא שכח את ציבור דוברי הרוסית, ואז יתלונן ש"נורא קשה להגיע אליו". השלום יכול להתחיל בדוברי הרוסית, עכשיו השמאל צריך להחליט אם הוא רוצה לעבוד

מאת:

אחת לכמה חודשים אני מקבלת את הפניה החוזרת: "בואי להיות חלק מוועדת היגוי, חשיבה או צוות מומחים לפרויקט חדש שקשור לדוברי הרוסית". פעם אחר פעם אני מגיעה, לתוך חדר מעורר קלסטרופוביה, תוהה האם רק בחדרים שכאלה ניתן לקיים שיח על הטאבו הגדול בשמאל – קהל דוברי הרוסית. המנחה לעולם לא יהיה דובר השפה. הוא שירת בצבא עם יורי ואלכס או שעבד עם אולגה ואנה בחברת היי טק, ולפעמים הרוסייה היחידה שהוא מכיר היא עובדת הניקיון שלו. דבר אחד הוא יודע בבירור: נורא קשה לו לגייס את "הציבור הזה".

הטקטיקה תמיד זהה: מפילים אחריות וכמות עבודה של עשור שהיתה צריכה להיעשות על ידי מאות אנשים על אדם אחד; זה, מגייס חדר של חמישים אנשים לפגישה עם הפוליטיקאי התורן. הפוליטיקאי מסביר ארוכות מאיפה הוא הגיע ולאן הוא הולך. היושבים בקהל מכחכחים בגרון, חצי מהם נאלצים להקשיב באדיקות לכל הברה כי העברית לא הפכה לקלה יותר עבורם אחרי עשרים וחמש שנים, והחצי השני נע באי נוחות בכיסאו כי ברור לו שמדובר בנאום שחוזר על עצמו, ואין בו שום חידוש, בטח לא עבורם. כשהפוליטיקאי מתחיל לענות על שאלת השאלות – למה עכשיו? – הוא משתנק מעוצמות התסכול שעולות מהקהל, ולכולם ברור שעוד רגע הוא יניח לזה לעוד כמה שנים, וחוזר חלילה.

לאחר מספר שעות דיונים והסברים הסוף תמיד יהיה זהה: תחושת מועקה בקרב חמישים המשתתפים דוברי הרוסית שהמשפט "לפחות יצא לנו לשתות קפה ביחד" לא באמת מסתירה. נתראה בסיבוב הבא.

אנחנו השינוי

קוראים לנו "הציבור שקשה להגיע אליו". מדובר בתיאור שמעיד על עצלנות מחשבתית וחוסר ראיה אסטרטגית, שכן הזמן והאקלים הפוליטי יצרו פוטנציאל חסר תקדים. דוברי הרוסית מהווים 17 אחוזים מהאוכלוסייה המוגדרת כיהודית בארץ. דור 1.5 שנוצר במחאה החברתית של 2011, יצר שיח שהתגלגל לקבוצות פייסבוק, וואטסאפ, עמותות וקבוצות פעילות שונות ברחבי הארץ. מהעוצמה הזאת אפשר להתעלם רק אם טומנים את הראש עמוק בחול, והרוב אכן מצליחים בכך.

זו לא חייבת להיות האופציה היחידה. כנס של תומכי ישראל ביתנו. (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

זו לא חייבת להיות האופציה היחידה. כנס של תומכי ישראל ביתנו. (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

קלף הזהב של דוברי הרוסית הוא שאינם מוקצים על ידי שום מחנה. קבוצה שמהללים אותה על הפטריוטיות והציונות שלה, שרואה את עצמה חלק אינטגרלי מהמדינה, ובעלת התמצאות בענייני ביטחון. השמאל עסוק בהאבקות עם גורמים דתיים-משיחיים שהסיבה להתנגדותם לפתרון שתי המדינות היא העדפת ארץ ישראל השלמה על פני מדינה יהודית ודמוקרטית, והנה – כנווה מדבר – יש כאן קבוצה של כמיליון איש ואישה שיש לה שאלות קשות הקשורות לפרספקטיבה האסטרטגית הישראלית, אך גם יודעת שהמדינה נותנת יחס מועדף, לרבות תקציבי, להתנחלויות ושההיפרדות מהפלסטינים נחוצה לשמירות צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. הנתונים מגבים זאת: בסקרים פנימיים שנערכו לאחרונה וטרם פורסמו עולה כי מרבית דוברי הרוסית בישראל חושבים שישראל חייבת ליזום תהליך מדיני, ורוב עצום מתוכם מעוניינים בהפרדות מהפלסטינים.

עוצמת הקריאה של השמאל לדוברי הרוסית משתנה עם לוח הזמנים הפוליטי: יותר לקראת הבחירות, בכלל לא במהלך הקדנציה. בדוברי הרוסית נזכרים רק בדקה התשעים. אבל אם מארגני המחאות, הארגונים החברתיים והפוליטיים, ומפלגות האופוזיציה חפצי חיים, לדוברי הרוסית חייב להיות מקום ליד השולחן כל הזמן. פוטנציאל שינוי הכיוון של המדינה טמון באוכלוסייה הזאת, שהפרופיל הסוציו אקונומי שלה מקביל ברובו למצביעי המרכז שמאל אך דפוסי ההצבעה שלהם עדיין שונים. עשייה פוליטית מתוכננת היטב יכולה לייצר מהפך, אולם היא חייבת לכלול ויתור על אגו ושיתוף בקבלת ההחלטות, ולא רק ברגע האחרון.

הבחירה להדיר אותנו מסדר היום, ולהיזכר לקראת הבחירות שזה "קשה להגיע אלינו" מעוררת בי זעם. בפוליטיקה כמו ביחסים – בלי השקעת זמן ומאמץ, תישאר לבד. אם נפסיק לפחד מעבודה קשה ההיסטוריה עוד עשויה לספר סיפור אחר: הסיפור על מיליון העולים שהצילו את ישראל מהתרסקות, הביאו למהפך פוליטי שיצר מפנה מדיני-ביטחוני, ושמרו על ישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי. של כולנו, גם של דוברי הרוסית.

זויה פושניקוב היא מנהלת הפרויקטים של יוזמת ז'נבה ופעילה פוליטית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf