newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המאבק הלהט"בי – נלחמות על חיינו ולא משאירות אף קבוצה מודרת מאחור

מי שחושב שהמאבק של הקהילה הגאה הוא על "הקצפת" לא מבין מה זה לחיות בישראל כלהט"ב. אבל בשבוע שבו עבר חוק הלאום הגזעני, יש לנו גם המחוייבות להזכיר - עד שלא יהיה שוויון לכולם, לא יהיה שוויון לאיש

מאת:

לפני שבע שנים ושמונה ימים בדיוק פרצה מחאת האוהלים ושינתה את פני המאבק החברתי במדינה. מה שהתחיל כמחאה של צעירים על שכר דירה וקוטג' הפך למחאה נגד השיטה שמייצרת פערים חברתיים אדירים.

הטריגר המיידי למחאה הנוכחית של הקהילה הגאה הוא אמנם האפליה הבוטה של מי שאינם זוגות סטרייטים או אימהות יחידניות בחוק הפונדקאות. אבל חוסר ההכרה של החוק בזוגיות ובמשפחה הלהט״בית, או בכל זוגיות שאינה סטרייטית שאושרה על ידי ממסד דתי, הוא עניין יומיומי ומערכתי.

זו לא אפליה תיאורטית. בכל פעם שבה אנחנו הולכות לקופת חולים, מבקשת לעשות מנוי או מתבקשות לחשוף את הסטטוס המשפחתי שלנו – אנחנו מוטלות בספק. מבחינתנו, כמו גם בעיני משפחתנו, חברינו וכל הסביבה שלנו – אנחנו נשואות. הזוגיות שלנו מוסדה גם בטקס לעיני הקהילה. אבל בעיני המדינה אנחנו "יחידניות", "רווקות" ואין לנו שום אפשרות לבחור אחרת. זה גם לא עניין סימבולי בלבד. להכרה הזאת מתלוות זכויות שונות שניתנות לכל משפחה אחרת ונמנעות מאיתנו.

אנשים להטב"קים מופלים, מדוכאים, חווים הדרה בכל כך הרבה דרכים יומיומיות – במערכת המשפט, בלהט״בופוביה במערכת החינוך, באלימות יומיומית. המחאה שלנו היא על קודם כל על הזכות לחיות, הזכות לא לחוות אפליה בכל מפגש עם הממסד, הזכות להקים משפחה – מאיזה סוג שאנחנו רוצים.

המאבק הזה הוא על דמותה של מדינה שמבקשת לדחוק את כל המיעוטים שבה ולבסס את עליונות הרוב. פעילות קוויריות חוסמות את מצעד הגאווה בתל אביב בסולידריות עם עזה. יוני 2018. (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אף אחת לא נשארת מאחור

אבל לא "רק" אנחנו סובלות וסובלים מאפליה, ואת זה צריך לזכור כשכולנו יוצאות לרחוב בימים אלה. והשבוע הזה היה תזכורת כואבת במיוחד – שבוע בו עבר בכנסת חוק הלאום הגזעני, בו הוכרז על מניעת גישה מפלסטינים לעתור לבג״ץ בנושא הפקעת אדמות (העתירות יוגשו מעתה לבית המשפט בירושלים). שבוע בו הכנסת עשתה עוד צעד בניסיון נואש לסתום לשוברים שתיקה את הפה, כאשר אושר חוק שכל מטרתו היא למנוע מהארגון להיכנס לבתי הספר.

הסולידריות שהקהילה הגאה הצליחה לגייס השבוע היא מהממת, מפעימה. ויש לנו עכשיו הזדמנות לקחת את הצעד הבא קדימה – התפקיד שלנו לא יכול להצטמצם רק למחויבות לעצמנו כלהט"בים. גם כי כל אחד ואחת מאיתנו נושאת בתוכה מגוון של זהויות והשתייכויות קהילתיות נוספות, ובעיקר – הקהילה שלנו מייצגת ואמורה לייצג שאיפה רחבה לחופש ושוויון. להט"בים תמיד היו, וקריטי שכך נהיה, חוד החנית במאבק לשוויון זכויות מלא, לכולם.

במשך שנים רבות נאבקנו כדי להסביר לקהילת זכויות האדם שהמאבק למען זכויות ללהט״ב חייב להיות חלק ממנה. גם עכשיו עלינו להזכיר שהמאבק הגאה הוא חלק ממאבק גדול יותר לזכויות אדם. המאבק הגאה הוא אולי המקום שבו עבור חלקנו זה מתחיל, אבל אסור לו להיות המקום שבו זה נגמר. כי עד שלא יהיה שוויון לכולם – לא יהיה שוויון לאף אחד.

לכן גם כשאנחנו נאבקות על החיים ועל הזכויות שלנו אנחנו לא יכולות להשאיר מאחור נשים עניות, אנחנו לא יכולות להשאיר מאחור את הנכים שנאבקים וזוכים לפירורים, אנחנו לא יכולות להשאיר מאחור את הפליטים חסרי הזכויות שהמדינה מבקשת לגרש, או את תושבי דרום תל אביב שהממשלה מפקירה. בטח שלא את אזרחי ישראל הפלסטינים המופלים והמודרים שהמדינה קבעה השבוע רשמית שהם, השפה והתרבות שלהם במעמד נמוך משל היהודים, ואת המיליונים שחיים תחת כיבוש. כולל אלו מהם הלהט״בים שהצבא המוסרי שלנו סוחט במטרה שיפלילו אחרים. בכולנו המדינה רואה אויבים, או לפחות נטל שצריך לנטרל ולהעמיד במקומו.

המחאה החברתית ב -2011, שהתחילה גם היא בטריגר שרבים תפסו כ"לא מספיק" כ"מחאת ילדי השמנת", הוציאה מאות אלפים לרחובות בכל רחבי הארץ ובמובנים רבים האפקט שלה המשיך איתנו הלאה. אבל אז זה נגמר ב"ועדה", בעוד הבטחה שלא התממשה, על חשבון כולנו.

מפגיני שמאל מן הקהילה הלהט״בית ותומכיה מפגינים נגד רצח הצעירה שירה בנקי, בתל אביב, 8 אוגוסט, 2015. שירה נרצחה על ידי יהודי דתי במהלך מצעד הגאווה בירושלים. (אורן זיו / אקטיבסטילס)

היום אנחנו שובתות כי המאבק הזה הוא על החיים שלנו. המאבק הזה הוא על הכרה ועל החופש להיות מי שאנחנו. המאבק הזה הוא על דמותה של מדינה שמבקשת לדחוק את כל המיעוטים שבה ולבסס את עליונות הרוב.

מאבק על החיים

ההפגנה הראשונה של גל המחאה הנוכחי, ב-14 ביולי בקרית הממשלה, התקיימה בדיוק שבע שנים ליום שבו פרצה המחאה החברתית. האמירה על הבמה היתה ברורה – הפעם לא נסתפק בהבטחות חלולות מבית היוצר של ממשלת הימין שמשתמשת בנו כעלה תאנה. לא עוד "סלפי עם היפות שלי במצעד הגאווה" עם פוליטיקאים שיורקים לנו בפרצוף. לא עוד.

אסור לנו לתת לתמיכה הציבורית הסוחפת להשכיח את הקו הזה. אסור לנו להסתפק בהבטחות ריקות שמטרתן למוסס את גל המחאה או לצבור הון פוליטי על חשבוננו. אסור לנו לתת להם לסתום לנו את הפה על ידי הקמתה של ועדה שתזרוק לנו כמה פירורים רק כדי לחגוג את הנאורות המזויפת של ראש הממשלה שמצביע נגדנו – את הממשלה החשוכה הזאת צריך להפיל. בגלל ההומופוביה, בגלל הכיבוש, בגלל היחס לנכים, בגלל הגזענות, בגלל רמיסת כל מי שאינו מספיק יהודי עבור הממסד הרבני. והמשימה הזאת היא של כולנו.

ולמרות זאת, לאור דרישות וטענות השמאל נגד מחאת הסושי והנרגילות שלנו, קריטי להזכיר – מי שחושב שיש לנו ביד את הלחם והחמאה ואנחנו נאבקים פה על הקצפת, פשוט טועה.

לאחרונה, קיפלנו את הזנב וחזרנו לתל אביב אחרי שנה וחצי של מגורים מחוצה לה. רצינו לצאת מהביצה, והחלטנו לנסות את מזלנו בירושלים, אבל גילינו שזה לא כל כך פשוט. בעיקר אם אתן זוג לא סטרייטי, שאין לו ילדים. ועוד יותר – אם יש לכן ניראות קווירית. אחרי שהבנו שהבוצ'ית מבינינו כבר לא מרגישה בנוח ללכת עם החולצות המכופתרות שלה ברחוב הירושלמי בגלל המבטים וההערות, ארזנו את עצמנו ושבנו למקום מבטחים. אבל גם לבועה התל אביבית יש גבולות ברורים, כך גילינו כשהדגל שתלינו בחצר ביתנו החדש בשכונה בדרום תל אביב נמצא, רק שעות ספורות אחרי שתלינו אותו לכבוד חודש הגאווה, רמוס על הרצפה.

היום אנחנו שובתות כי המאבק הזה הוא על החיים שלנו. המאבק הזה הוא על הכרה ועל החופש להיות מי שאנחנו. המאבק הזה הוא על דמותה של מדינה שמבקשת לדחוק את כל המיעוטים שבה ולבסס את עליונות הרוב. בואו לעמוד לצידנו היום בהפגנות המחאה בפלורנטין, בכיכר רבין או בכל מקום בארץ. האבקו איתנו למען חברה צודקת לכולנו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf