newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קשה לכבוש שערים כשעסוקים בכיבוש של עם אחר

טרור העפיפונים, טרור האש, טרור המפגינים, טרור המציתים, טרור הספורט – ישראל יכולה להמשיך בתעמולה הרגילה, אבל ביטול המשחק מצד נבחרת ארגנטינה מוכיח שהעולם כבר לא מוכן להעלים עין מהדורסנות הישראלית והתיאבון הגובר שלה לכיבוש

מאת:

ברור לכם שאני האחרונה שתעז לפרשן את ההחלטה של השחקנים מארגנטינה לבטל את משחק הכדורגל עם ישראל, כן?

הרי בימי רמדאן האחרונים האלה אני עסוקה בעיקר בהכנת כדורי בשר וכדורי תמרים לעוגות החג המסורתיות, המעמולים. כרגע אני לא ממש רואה את ההבדל בין דגל ישראל לדגל ארגנטינה, מבחינתי הפסים לאורך או לרוחב של כחול ולבן נכנסים לאותה מכונת כביסה מלוכלכת עם חומרי ניקוי וחיטוי. ובכל זאת לא יכולתי להתעלם מרגעי הנחת שסיפקה לי ההודעה על ביטול המשחק.

צפיתי משועשעת בתכניות החדשות בעברית והניסיון העלוב של התקשורת בבוקר יום רביעי לטשטש את הכאב שגרמה סטירת הלחי המהדהדת הזו, באמצעות אמירות כמו "מסי עצלן ועייף מלטוס ארבע שעות הלוך חזור", או "המשחק יתיש השחקנים לפני המונדיאל ואף אחד לא רוצה שיאשימו את ישראל בכישלון שלהם שם". לקראת הצהריים הפרשנים קבעו שהשחקנים בעצם "פחדו", כי הם קיבלו איומים מפעילי החרם.

עוד ועוד כאלה חומרי הרדמה ציוניים קולקטיבים, הכל במטרה אחת – שהישראלי הממוצע יסכם את התקרית המביכה הזו בעזרת הדיפלומטיה היהודית המפולפלת, המתמצה במשפט הקסום והיעיל ש"העולם שונא אותנו". האנטישמיות לא נחה ולא נותנת ליהודים ליהנות במדינה שלהם. המוח היהודי חס וחלילה לא יעז לחשוב על הסיבה האמתית להפגנות בברצלונה נגד השחקן המבריק. הרי אם יגידו את האמת, הראש הישראלי עוד יצטרך להתמודד עם הפיל שהישראלים מסרבים להכיר בו ומעלימים אותו בכל הזדמנות. בעולם קוראים לזה "כיבוש", רבותי.

צוהר תקדימי שמאפשר לסרב לבוא לישראל ולנקוט בעמדה הומנית ודמוקרטית שמתיישרת עם הערכים אוניברסליים של זכויות אדם, שישראל מצפצפת עליהם במעשיה בשטח נגד הפלסטינים. בנימין ושרה נתניהו עם כוכב נבחרת ארגנטינה ליונל מסי (צילום: פלאש90)

ניסיונות החייאה בגופת הביקור הגוסס

החשש הקיומי היה שאוהדי המשחק העממי הזה ישמעו פרשנות שקשורה למציאות העגומה אודות תדמיתה של ישראל בעולם, ומחשבותיהם של קוני הכרטיסים התמימים יתגלגלו אל מעבר לגדר ההפרדה עם עזה שקברה מעל 117 מפגינים לא חמושים בשבועות האחרונים, כאשר כל העולם בכה את דמם ורק בישראל צהלו משמחת הצעצוע של נטע ברזילאי.

ואז באה מירי רגב, עם השפן הנדוש שנשלף בכל פעם מכובע הכיבוש: הטרור. הטרור שהפעילו רג׳וב ותומכי החרם על השחקנים גרם לביטול. היא אפילו השוותה את זה לרצח הספורטאים במינכן, לא פחות. עופר עיני, יו״ר התאחדות הכדוררגל בישראל, הצהיר גם הוא שזה טרור באמצעות הספורט, וראה בהצהרות ג׳בריל רג׳וב חציית קו אדום והסתה לרצח.

בכלל, שימוש היתר של מנהיגי ישראל במילה הזו עלה על גדותיו בשבועות האחרונים ואיבד את התהודה והאימה שפעם גרמה השחלת המילה ״טרור״ לנאומים פוליטיים לוהטים. טרור העפיפונים, טרור האש, טרור המפגינים, טרור המציתים, טרור הספורט, טרור החרם, טרור הצמיגים, וכמובן טרור החמאס העתיק והחביב. תאי המוח רוויי הטרור התחילו להתרגל ולזלזל בנרטיב המטרטר "טרור" על כל דבר שקשור לכיבוש.

בכל המשחק המתגלגל הזה, ראש הממשלה התעורר מאוחרת מדי ובהול מדי. הוא הבין ששרת הספורט שלו איבדה שליטה, תפרה כבר את שמלת "ירושלים של כדור", תכננה מאחורי גבו תמונה עם מסי מנשק את קודש הקודשים, הכותל. "מי צריך הסברה טובה יותר", אמרה רגב לפני הביטול ברדיו. במסיבת העיתונאים אחרי הודעת הביטול, לעומת זאת, היא קבעה שירושלים בכלל לא קשורה, העברת השגרירות זה לא העניין וגם לא חגיגות השבעים, כל זה לא קשור בכלל להחלטת הנבחרת לבטל את המשחק.

נתניהו ניסה להציל את המצב ולבצע החייאה בגופת הביקור הגוסס, ללא הצלחה. גם ההצעה להטיס את המשחק חזרה לחדר המיון ברמב״ם, שם מיטב הרופאים הערבים ינסו להחיותו, כשלו. פעילי החרם הסבירו לנתניהו שמלחה זה כפר פלסטיני ליד ירושלים שנהרס, וחיפה זו עיר פלסטינית שכמעט נהרסה והיום היא מעורבת ועודנה מתמודדת על זהותה העתידית, שהפליטים מחיפה עדיין לא רשאים לחזור אליה וירושלים מאוחדת רק לפי טראמפ וכמה מנהיגים מטורפים. נשיא ארגנטינה אמר לעמיתו הישראלי "אני לא יכול לעזור לך ביבי. סורי חביבי". כך יצא שפלסטין הבקיעה את שער הניצחון במשחק ידידותי שלא התקיים בין ארגנטינה וישראל.

תפרה כבר את שמלת "ירושלים של כדור". מירי רגב (צילום: הדס פארוש/פלאש90)

הכרטיס האדום בדרך?

לא משנה מה יהיה עתיד הקונפליקט, את המערכה הזו בזירה הבינלאומית הפלסטינים ניצחו. השיח שנוצר סביב הביטול והפרשנות שניתנה להחלטה הזו שפכו אור על חלקת אלוהים הזאת שבה העם הפלסטיני עדיין נאבק למען חירותו בכל זירה ומגרש, מול המצלמות ואפילו בחדרי ההלבשה.

אני מציעה לכל זוג עיניים יהודיות להרכיב משקפיים ולראות את המציאות המטושטשת והמעוותת שהממשלה וזרועותיה מנסים לשקף לכם, מציאות שבה מיליוני פלסטינים סובלים מאסו במשטר הצבא על אדמותיהם, בסגר ובמתקפות על עזה, במדיניות ההתנחלויות שביתרה את הכפרים שלהם ועקרה את עציהם. העולם רואה את זה, מבין ומתחיל להתעייף מהמדיניות הישראלית הבלתי מרוסנת הזו.

אני אגב לא חושבת ששחקני הנבחרת הארגנטינית הם פרו פלסטינים מושבעים; הרי הייתה הסכמה מוקדמת לערוך את המשחק. שרת התרבות פשוט גילתה שהם לא מחוייבים לציונות הכוחנית והגזענית של ישראל 2018. לבקש מהם לבוא לשחק במגרש סמי עופר, לקבל קצת כסף ולטוס חזרה זאת עסקה שונה מאוד מלהביא אותם בכוח לאצטדיון טדי, לגרור אותם לכותל, לעבור דרך יד ושם ולהיות מוקפים ברגב, בנט, ואולי גם אורן חזן. מסי איננו אנטישמי. פרו פלסטיני? אני בספק. אבל הוא לבטח לא החמור ששרת התרבות תעשה עליו סיבוב בעיר העתיקה.

מה שחדש פה הוא שישראל יצרה לעצמה את המציאות הזו, ולא הפלסטינים. ישראל מתחה את החבל יתר על המידה, היא מצטיירת כמדינה שמשלמת כסף כדי לקבל תשומת לב והכרה עולמית

האופוריה של הממשלה הזאת, בחסות ממשל טראמפ, גרמה ועוד תגרום להפעלת לחץ מיותר ובלתי סביר על אמנים, ספורטאים, סופרים וחוקרים שקולטים די מהר כי הזמנה להגיע לישראל היא למעשה בקשה להישבע נאמנות טוטלית לישראל הכובשת. היא גורמת לידוענים כמו נטלי פורטמן, שקירה ולורד להתרחק כמה שאפשר מהביצה הסרוחה הזו. אף אחד לא ממש רוצה את הנגע הזה בביוגרפיה האישית שלו, גם במחיר של האשמה פוטנציאלית באנטישמיות או כניעה לטרור מדומה.

הביטול הזה, להערכתי, פתח חלון לכל המתלבטים בשאלה מה לעשות עם ישראל, ואיך להתנהג מולה כאשר מצד אחד הכיבוש עדיין נמשך, ומצד שני באמת לא רוצים להעניש את האוהדים הישראלים קולקטיבית, אלו שרוצים בסך הכל לראות מופע ספורט או אומנות ברמה עולמית והם בעצמם שרויים מעל אוזניהם במי התעמולה הממשלתית, הפחד מהחרם והחשש מהאנטישמיות.

לדעתי נפתח פה צוהר תקדימי שמאפשר לסרב לבוא לישראל ולנקוט בעמדה הומנית ודמוקרטית שמתיישרת עם הערכים אוניברסליים של זכויות אדם, שישראל מצפצפת עליהם במעשיה בשטח נגד הפלסטינים. מה שחדש פה הוא שישראל יצרה לעצמה את המציאות הזו, ולא הפלסטינים. ישראל מתחה את החבל יתר על המידה, היא מצטיירת כמדינה שמשלמת כסף כדי לקבל תשומת לב והכרה עולמית. היא לא הסתפקה במנה אחת של כיבוש ב-1948 והמשיכה בכיבוש ודיכוי מיליונים. השבוע, אחרי היסוס גדול, יצא הכרטיס הצהוב. השאלה כעת היא מתי נראה את האדום.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf