בחיפה ועזה: "בני המיעוטים" מוכיחים שהם לא מיעוט

כשהייתי ילד, שמעתי יותר מילות גנאי על ערבים מאשר מילות שבח. תמיד אמרו עלינו שאנחנו בלגניסטים, והאשכנזים המציאו את המושג "עבודה ערבית" כדי לתאר פעולה בעלת איכות ירודה ונטולת חוכמה. ההדים של התיאורים הללו ממשיכים להתגלגל עד היום, אך נראה שהם באים יותר מלמעלה ומחלחלים למטה, מהראש אל שאר האיברים. כך למשל משתדל מר נתניהו ראש הממשלה לתאר אותנו כאנשים לא-רציונליים, שלא ניחנו ביכולת חשיבה מפותחת. מהניסיון האחרון לשכנע את כולנו שזהו החמאס ששולח את אנשיו "להתאבד" על הגדר בתהלוכות השיבה, ועד להתבטאות הקיצונית שלו ש"הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפי", כמו עדר, משפט המחץ שהביא אותו לראשות הממשלה.

כשהייתי ילד, אבא שלי היה מכור לחדשות, ואני שאלתי אותו הרבה שאלות, אך הוא חסך בתיאורים למרות שידע הכול. כשגדלתי גיליתי את שתי מילות הגנאי החזקות ביותר שחסך ממני, שהפכו מעין קללה שכתבו לי וכתבתי בכל מסמך: "בן מיעוט".

אפשר לומר שאנחנו הערבים הפלסטיניים עם מעונה ומשוסע, שנפלנו קורבן לשיח "הפרד ומשול" רב שנים. מאז ומתמיד התייחסו אלינו כאל כמיעוט, שבעצם מכיל בתוכו קבוצות מיעוט קטנות יותר המפולגות על בסיס גורמים דתיים, גיאוגרפיים ומשפחתיים, חלק מקבוצות המיעוט האלה הצליחו לשמר את זהותן הפלסטינית וחלק החליטו לוותר עליה כי היא כבר לא משתלמת בעידן המדינה הישראלית. כך נופץ, באופן אידיאולוגי ,העם הפלסטיני הגדול להרבה קבוצות קטנות ושבריריות. בתוך הקבוצות החברתיות הצרות הללו, אנשים לבטח נהנו מרמה גבוהה יותר של הזדהות ושייכות, אך הבעיה היא שלקבוצות הקטנות האלה יש מעט מאוד כוח – אם בכלל – ונגישות כמעט אפסית למשאבים ולזכויות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מפגינים בחיפה נגד הרג המפגינים בעזה ואלימות המשטרה בעיר (צילום: מאיר ועקנין/פלש90)

עם השנים אימצנו את הרעיון שאנחנו אכן מיעוט, אך זוהי הגדרה שכלל לא שייכת אלינו. הפירוק שלנו שלל מאתנו את היכולת להבין את מצבינו ואת מצוקותינו בצורה קוהרנטית ודבקנו בתפקיד הקורבן הפסיבי. נכון, המאמץ שאמור להשקיע מיעוט לאומי כדי לזכות בשוויון אזרחי הינו מעייף מאין כמוהו ורוב האנשים מחליטים לוותר עליו מלכתחילה, אבל מי בכלל אמר שאנחנו בני מיעוט? אנחנו שווים בגודלנו לקבוצת "הרוב" היהודי, בעצם עולים עליו.

אז מה אם נבנתה חומה שהוציאה מהסטטיסטיקה ארבעה וחצי מיליון מבני עמנו ודחקה אותם מעבר לגדר? אותנו זה לא מעניין! אנחנו עם גדול שחלקו חי על אדמה זו לא מעניין אותנו שיש כמה קבוצות בחברה הפלסטינית שהוציאו את עצמן מהאג'נדה הלאומית, כי היום אנו מבינים שזהו משחק פוליטי שמטרתנו לדחוק אותנו לשולי החברה כשמקומנו הוא במרכז. לכן, אני לא בן מיעוט, אתה לא בן מיעוט, ואנחנו לעולם לא נהיה בני מיעוטים.

אומנם מצבנו הנוכחי אינו נראה טוב, כי עם השנים הפכנו לסלט של דרוזים, נוצרים, מוסלמים, בדואים, שבטים, עדות, חמולות, משפחות, ערים וכפרים ועוד קבוצות שייכות. אבל אנחנו נולדנו כאן, הורינו נולדו כאן, סבותינו נולדו כאן מדורי דורות. יש לנו שפה אחת ואנחנו חולקים מאפיינים תרבותיים דומים עד מאוד. לא הגענו מרוסיה, לא עלינו ממרוקו ולא מפולניה. גדלנו כאן, אנחנו תוצאה טבעית של התפתחות אנושית חברתית וכלכלית, ולא הגענו במבצעי ייבוא המוניים. ויש לנו שפה אחת [كلنا منحكي عربي – כולנו מדברים ערבית].

ייתכן שתואר "בני המיעוטים" מעניק לנו הטבות פה ושם, אבל השיח הזה משסע ומחליש אותנו. היום כולנו חייבים להבין שאנחנו לא "עוד" מיעוט. עלינו להיפרד מהסיוט של היותנו "בני מיעוטים" כי אנחנו לא. אנחנו גם לא רוצים שידברו אלינו בהתנשאות, כי למען האמת אף אחד לא עושה לנו טובה. בסופו של דבר, אנחנו אזרחים טובים מאוד, ולדעתי האישית אף יותר מדי נדיבים כלפי הממשלות שרומסות אותנו אחת אחרי השנייה, יחד עם עוד אוכלוסיות מוחלשות בחברה עד עצם היום הזה.

ראוי להפנים שהמושג "בני מיעוט" הוא עניין תפיסתי לחלוטין ולא יותר מאשר מניפולציה של פוליטיקאים, שבאופן שיטתי מעוניינים לנטרל אותנו. הרי נוח יותר לנהל קבוצות קטנות וחלשות, וקשה יותר כשיש אחדות כמו זאת הנצפית בהפגנות ההזדהות שמתקיימות בימים האחרונים בו זמנית בעזה ובחיפה. דוגמא מצוינת למניפולציית המיעוט ניתן למצוא בתגובתו של מר יונה יהב ראש עיריית חיפה, שלטענתו רוב המפגינים אינם מהעיר חיפה. מה זה משנה בכלל מאיפה הם?

אף על פי שלמדנו בבית הספר על המונח "הפרד ומשול", מעולם הצלחנו להיפטר ממנו, ואנחנו עדיין כלואים בו. אבל עכשיו יש רוח חדשה. כיום אנו פוגשים בני נוער מפוכחים יותר שבאים ללמד את הדורות הקודמים משהו חדש על הזכות לחיים טובים יותר, ללא פשרות וללא כניעה. ההפגנות שהתקיימו בחיפה בשבועיים האחרונים, במקביל לתהלוכות השיבה שבעזה, נותנות תוקף לרעיון שאנחנו בעלי כוח, לא עוד מיעוט אלא עם אחד שלם, ושבגדה המערבית ובעזה לא חי עם שונה. אנחנו עשויים מאותה הרקמה. אולי בעבר שמחנו שאנחנו חיים במדינת ישראל "הנאורה והמפותחת", ו"הם" – מי שחי בגדה ובעזה –  "מסכנים". היו זמנים ש״אנחנו״ אפילו קראנו להם ״ברברים״, והם קראו לנו ״משת"פים״. אך זהו בדיוק אדון "הפרד ומשול"

שנים רבות נעשה מאמץ להוציא את הנכבה הפלסטינית מתוך השיח הציבורי. למרות שהיא עניינו של כל אחד מאתנו, לא רק בגלל האספקטים ההיסטוריים שלה אלא העתידיים. הנכבה היא קטסטרופה מתמשכת, חיה, קיימת ובועטת, ושאין להתכחש לה. חוסר יכולתנו  להגדיר את הזהות שלנו, להחליט איך יתחנכו הילדים שלנו, לשפר את התשתיות בערים ובכפרים שלנו, לבנות ולהתרחב, לקבל מהמדינה משאבים וזכויות  – כל אלה הם רק חלק "מנכבה" הולכת ומתמשכת. עכשיו צריך להשתמש בשיח "הנכבה" כמנוף לחינוך האזרחי ובעיקר לאקטיביזם חברתי למען עיצוב פני העתיד

השינוי של העתיד כנראה יבוא מלמטה, מאתנו. מהשקרים ומהמניפולציות של אנשי השלטון לא תבוא הישועה.  "הם" שיכנעו  אותנו שמצבנו טוב, ושאם נסתכל על סוריה, נראה שמצבינו אפילו מצוין. אבל ישראל חיה בסכיזופרניה. מספיק היה לראות את  הזכייה באירוויזיון של נטע ברזילי והחגיגות בכיכר רבין בזמן בעזה נהרגו ששים בני אדם, ילדים, נשים ועיתונאים שבאו לגדר כי כבר אין להם ממה להתקיים

בפעם הבאה שינסו לגרום לחשוב שמצבנו טוב יותר, אל לנו ליפול לתוך הסכיזופרניה הפוליטית הזאת שמטרתה לשבור את רוחנו, כי אין הבדל בין העבר להווה, בין כאן ושם, . בצד החיפאי יתקיימו היום שתי הפגנות כאות הזדהות עם הסבל שגורם המצור על עזה, שתי הפגנות הקוראות לבני אדם באשר הם לחשוב לעומק על מה שקורה בעזה ולהבין שחרף הרצון לפרק אותנו, גורלנו משותף. ובצד העזתי החליטו לקרוא לתהלוכת השיבה "דרישת שלום לחיפה". היום, יד עזתית תשוט עם גלי הים התיכון, תעקוף את חופי תל אביב המודרניים, ותפגוש באמצע הדרך יד חיפאית צעירה ואמיצה, והן תאחזה אחת בשנייה בחזקה. אז היום, כאשר עזה תזעק לחיפה, וחיפה תזעק לעזה, אפשר להבין שאנחנו עם אחד גדול ושיש רוח חדשה. כי עם כל הכאב על המתרחש בעזה ובחיפה, למדנו לקח חשוב: אנחנו לא בני מיעוט.

בשיר מנסור הוא אמן, עסוק בתחום הטיפול הפסיכותרפויטי ופעיל חברתי