newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא רוצים משטרה נחמדה, רוצים מדינה אחת דמוקרטית

תם עידן שתי המדינות, הדו-קיום וההסתפקות בזכויות מיעוט במדינה אתנוקרטית יהודית. עכשיו מתחילה תקופת ההתנגדות המשותפת של ערבים ויהודים. עד לייסודה של מדינה אחת דמוקרטית כחלופה לאפרטהייד של היום

מאת:

בערב שישי השארנו את הילדים אצל ההורים של אשתי בכפר ויצאנו להפגין. הפעם לא היה מקום לסידור הקבוע –  אחד יוצא להפגנה והשני שומר עם הילדים. כמונו, מאות זוגות צעירים חיפאים, הייטיקסטים, אמנים, אנשי תרבות, עובדי כפיים, עיתונאים, בעלי עסקים, סטודנטים וסטודנטיות. יצאנו כתף אל כתף לא כדי לממש את זכותנו "בדמוקרטיה הישראלית". יצאנו להפגין על אפה וחמתה של האתנוקרטיה הישראלית.

לכל המופתעים מהברוטליות של המשטרה, לכל אלו המפנים את אור הזרקורים אל האלימות המשטרתית כאילו היא הבעיה ולכל הח“כים והח“כיות, היהודים והערבים, שקוראים לחקור את אירועי יום שישי בחיפה, אנחנו אומרים לכם: לא תודה. אנחנו קוראים למשטרה להמשיך לנהוג באלימות, להמשיך לשבור רגליים, להמשיך להראות את פרצופה האמיתי של ישראל. הם חמושים באלות, אנחנו חמושים בציוצים; הם מוגנים בקסדות, אנחנו מוגנים בלייב-סטריים לעיני העולם; הם מונעים מגזענות, ואנחנו נושאים את דגל המוסר והחירות.

הקריאה הנאיבית לריסון המשטרה, כאילו היתה כח שמירת שלום של האו“ם, מורידה מסדר היום הציבורי את הדיון על רצח החפים מפשע בעזה. היא משחקת לטובת מכונת הפרופוגנדה הישראלית שתשמח שהדיון יסוב סביב זכותם הדמוקרטית של "ערביי ישראל" להפגין וסביב השאלה מהי אלימות משטרתית מידתית, ויתפקד כעלה התאנה "לדמוקרטיה הישראלית" במקום העיסוק ברצח החפים מפשע בעזה והקריאה להבאתם מי שידיהם מגואלות בדם לדין.

כ-300 מפגינים קוראים נגד הטבח בעזה. חיפה 18. במאי 2018. (צילום: נדין נאשף)

כ-300 מפגינים קוראים נגד הטבח בעזה. חיפה 18. במאי 2018. (צילום: נדין נאשף)

מיקוד הדיון באלימות השוטרים מקדם את האג‘נדה הישראלית. מדינה שממשיכה להחדיר סם הרדמה לעורק הראשי של מצפון החברה הישראלית ומזינה אותה במנות גדושות של פחד ואימה מפני הערבי, מפני הפלסטיני.

התקשורת הישראלית תאוות הרייטינג מנגנת על אותו המיתר. "אני חושב שרוב רובו של הציבור הישראלי מבין שלא היתה ברירה אחרת", קבע דני קושמרו בראיון עם שר הביטחון ליברמן וזאת בהקשר של מספר ההרוגים "הגדול" (להגדרתו) בעזה. המסר ברור ולא מפתיע, בעיני ליברמן, שהנהן למשמע קביעתו של קושמרו, ובעיני משטרת/צבא/ממשלת ישראל: ישראל אינה מדינה כשאר המדינות, היא ישות אתנוקרטית יהודית. הציבור אינו מורכב מאזרחי המדינה, הציבור מורכב מיהודים מפוחדים, הפועלים בכל החזיתות למונע מהערבים להשמידם מזה 70 שנה. בעיניהם אין כל הגיון בקול שונה, אין מקום אפילו להרהר במותם של לא יהודים. בעיניהם תחת שלטון הישות האתנית הזו אין מקום לכל זהות לאומית אחרת, לבטח לא זהות לאומית פלסטינית. לקביעה האחרונה הזו גם אנחנו מסכימים.

אנחנו צעירי הארץ הפלסטינים מסג‘עייה עד חיפה, מיפו עד רמאללה, הצעירים שמכרתם לנו חלומות על דו-קיום, חלומות אוסלו ושתי מדינות לשני העמים. במקום זה קיבלנו אלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים בענבי זעם, באוקטובר 2000, בחומת מגן, במלחמת לבנון השניה, בעופרת יצוקה, בעמוד ענן, בצוק איתן. קיבלנו את חומת הפרדה הגזענית, את מדיניות הריסת הבתים והיד הקלה על ההדק ועכשיו טבח נוסף בעזה. אנחנו לא רוצים משטרה מרוסנת, אנחנו מבקשים את סיום שלטון האפרטהייד והבאת כל מי שידם מגואלת בדם לדין.

ההפגנה של יום שישי בחיפה היא תוצר של תנועה טקטונית בנפשנו. תנועה המחוללת או מעוררת תפישת עולם חדשה-ישנה, שבמסגרתה הדרישה לשתי המדינות לשני העמים איננה קיימת עוד. מאסנו גם במאבק לשוויון זכויות "המיעוט הערבי" תחת חסות השלטון הישראלי בדרך למימוש פתרון שתי המדינות. שינוי זה מצביע על סוף עידן ה"דו-קיום" ותחילת תקופת התנגדות-משותפת וצעידה יחד של ערבים ויהודים. עד לייסודה של מדינה אחת דמוקרטית על כל שטח אדמת פלסטין ההיסטורית כחלופה לאפרטהייד של היום ולרעיונות שפג תוקפם.

ג'וזף אטרש הוא יזם ואקטיביסט. יו"ר תיאטרון אלמידאן, ויו"ר humanitycrew.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf