newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

היום שבו ניצחנו

סיפור קצר לימינו אנו

מאת:

אני אגיד לך בדיוק מתי זה קרה: לקראת אמצע הדקה ה-77.

אנחנו בעשרה שחקנים, אפס-אפס, ואנחנו תוקפים. שלום האגדה הזה אמר לשחקנים מיד בהרחקה: בשום מצב אין בונקר. מוגרבי עולה מצד שמאל, עובר שחקן הגנה שלהם ומתקדם ימינה. מסירה קצרה לגורגי, חזרה למוגרבי, ימינה לבוחבוט, ובוחבוט מסתובב על המקום ושולח כדור מדויק פנימה – אל מוחמד. זהו. עכשיו זה קורה. מוחמד קולט את הכדור עם הגב לשער, מקפיץ על רגל אחת, ככה בקטנה, פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית – ופתאום העולם כולו מוריד הילוך, אני אומר לך, הכל זז כל כך לאט, הקהל שקט כמו בהלוויה – מוחמד מקפיץ פעם רביעית, מסתובב שמאלה, קולט את הכדור ברגל ימין ובועט אותו גבוה גבוה – הכדור באוויר – הסטוריה שלמה עומדת במתח – גורגי ושלושה שחקנים שלהם עולים לאוויר, גורגי מגיע ראשון, והוא נוגח את הכדור לעבר השער – לא, לא ממש לעבר השער, קצת ימינה, בחזרה אל מוחמד – והנה הוא, מוחמד שלנו, הציפור מסכנין, הנה הוא פורש כנפיים, ומסתובב לאחור, גבוה באוויר, ומתמתח כולו ואז מתקפל והרגל נצמדת לכדור – ואז, מה אפשר להגיד, כל העולם כולו צפה בשידור חי במספרת היפה ביותר שמישהו אי פעם הביא לעולם. איפה זידאן, איפה רונלדו, איפה רוני? מספרת שלא תיאמן. הכל זז כל כך לאט. הכל כל כך שקט, אף אחד לא צועק. ופתאום – הכדור ברשת. אתה קולט? אחת-אפס. לישראל.

אנחנו בדקה ה-78.

הגרמנים רצים בהיסטריה אל קו האמצע. עכשיו שלום מסמן: יאללה בונקר. 12 דקות עוברות כמו נצח. וגם השלוש דקות שהשופט הוסיף – וזהו. שריקת הסיום. אנחנו מביטים זה בזה, מנענעים את ראשינו לאט לאט, שמאלה ימינה, כמו הבובות האלה על הדשבורד. אף אחד לא מאמין. אף אחד לא מעז להגיד את זה בקול רם. שלום הבטיח ושלום קיים. לקחנו את המונדיאל.

* * *

מה אני אגיד לך? כל העידן שעבר משריקת הסיום ועד יומיים אחר כך מוקלט אצלי כל כך מעורפל שאני בקושי זוכר משהו. ישבנו עוד קצת, בוהים במסך, ראינו את השחקנים שלנו ניגשים אל הגרמנים, אחד אחד, לוחצים ידיים, נותנים חיבוק, מנסים לנחם, ואחר כך יוצאים לסיבוב הניצחון שלהם, רצים בקבוצה, בשקט בשקט, ואז נעצרים לחיבוק ארוך ארוך עם שלום, שחיכה להם על הקווים, כי מאמנים לא עולים למגרש. שבועיים אחר כך, כשסוף סוף נפגשנו, הוא סיפר שביקש מהשחקנים לעטוף אותו מכל הכיוונים, כדי שלא יראו אותו אחר כך בתמונות. הסיפור בכלל לא שלו. ראינו אותם עולים לבמה. ראינו את מוחמד מניף את הגביע. הכל היה כל כך לא אמיתי. ואחר כך, פשוט יצאנו החוצה. היה ערב נעים, רוח קלה נשבה מכיוון הים. כולם כבר היו בחוץ, צועדים כמו חולי ירח. כל הארץ היתה ככה. נחלים נחלים של עיניים חולמות וחיבוקים ארוכים, שתוקים. כל השדרות, כל הכיכרות. בטלוויזיה התחילו להוציא צוותי שידור לכל המרכזים, מסכנין ועד אשדוד, והשדרנים עמדו מול המצלמות, מחזיקים את המיקרופונים ומאחוריהם המונים המונים מביטים לשמיים ואין להם מה לומר. אחד אחד חזרו בלית ברירה על אותן המילים: כפי שאתם רואים מאחורי, כולם חוגגים כאן בשתיקה, בדיוק כמו ששלום ביקש. נשתוק גם אנחנו, וניתן לדברים לדבר בעד עצמם.

זהו, נהיה שקט. אחרי אלפיים שנות גלות, ואחרי איזה מאה וחמישים שנה של טרטור גנרטורים ליד החלון, ואחרי כל מה שעבר עלינו בחמש עשרה שנה האחרונות – פתאום נהיה שקט.

אוהדים מעודדים את נבחרת ישראל בכדורגל, מוקדמות היורו 2016 (יונתן זינדל / פלאש90)

אוהדים מעודדים את נבחרת ישראל בכדורגל, מוקדמות היורו 2016 (יונתן זינדל / פלאש90)

היה ברור לכולם שמחכים לשלום. לא יודע איך, כל העסק התארגן מעצמו. הביאו מזרנים, שמיכות, אוהלים, שירותים ציבוריים, כל המסעדות התחילו להוציא מגשים גדולים, מה שנשאר. ככה התיישבנו, פה ושם מישהו עם גיטרה. מישהו בראשון הביא לכיכר העירייה רשימה שמית של כל ניצולי השואה שעדיין חיים, עם כתובות. היו 17 בכל הארץ. כולם בני יותר ממאה. תוך שעה התייצבו חבר'ה בכל בתי האבות ובישרו לכולם באופן אישי שזהו, סוף סוף ניצחנו את גרמניה. לדעתי זה היה הדבר היחיד שקרה. חוץ מזה, פשוט ישבנו. הם לא אהבו את זה, זה היה לגמרי ברור, אבל בפעם הראשונה מזה שנים לא היה שום דבר שיכלו לעשות. אתה יכול לפזר הפגנה של כמה אלפים עם זרנוקי מים, גם רימוני עשן עובדים יפה, אבל אתה לא יכול לפזר מיליונים שיושבים ברחובות ומחכים למאמן הנבחרת הלאומית שלנו, שלנו, הנבחרת הלאומית שלנו שכרגע זכתה במונדיאל. זה מה ששלום הבין. זה מה שהוא הבטיח.

אחרי יומיים הם נחתו בנתב"ג. אנחנו לא ניסינו אפילו להגיע לשם. לא היה שום סיכוי להתקרב. חזרנו הביתה ופתחנו טלוויזיה. השחקנים יצאו אחד אחד מפתח המטוס, ונופפו בשקט לקהל העצום שמילא את השדה. כל העסק הרגיש כמו חיוך מתוק. ואז, כשכולם כבר בחוץ, לאורך כל המדרגות, הופיע שלום בפתח – ואני נזכרתי פתאום בפעם הראשונה שראיתי אותו, כשהתאספנו כולנו בדירה של מאיה כדי להבין לאן לוקחים את כל העסק הזה במצב החדש שנוצר. ישבנו, עמדנו, דיברנו, צעקנו, הדלקנו סיגריה בסיגריה, ואז הופיע בדלת מין בחור צעיר כזה שאי אפשר לתאר. התחושות שלי מצאו לעצמן ברגע ההוא את המילה דחוס. בחיים לא ראיתי בן אדם כל כך דחוס. הוא התקרב אלינו בשקט, ולמרות שכולנו סערנו כמו סופת ברקים (חצי שעה לפני זה הגיעו השכנים, בפעם המי יודע כמה, וביקשו קצת שקט, אם אפשר, זה כבר שלושה חודשים ככה ואי אפשר לחיות), כולם השתתקו במכה אחת. אי אפשר היה להוריד ממנו מן העיניים. איש קטן, רזה מאד, עם הראש שכבר הקריח ודבלולי השיער שנשארו פה ושם ומעולם לא ראו מסרק, והצליעה הזו, רגל ימין שמתקפלת בכל צעד אחורה כאילו אין שם ברך, והעיניים האלה, אלוהים אדירים, עיני השקד הענקיות האלה, שהיו נטועות בפניו כאילו מישהו שם למעלה התרשל בהרכבה, עין שמאל מקבילה לגבה הימנית, רחוקה מגשר האף, עין ימין הרבה יותר למטה, קרובה יותר למרכז הפנים, מונחת שם במין אלכסון בלתי אפשרי – ושני המבטים שנשקפו משתי העיניים האלה, כאילו אומרים, כל אחד בשפה שלו, מה אתם צועקים כל כך? הנה הגעתי. אפשר להירגע?

ועכשיו, הנה הוא בפתח המטוס, צולע שני צעדים קדימה, מייצב לעצמו עמידה ומחייך. זה החיוך הזה, שכולנו ידעו בדיוק מה הוא אומר, איך האיש הזה מתרגם בתוכו כאב שאין לו שיעור לאושר צרוף. ואז הוא פרש שתי ידיים למעלה וקדימה, באצבעות פתוחות, והניע את כפות הידיים קדימה ואחורה כאילו הוא מבקש להשתיק את הקהל כדי לומר משהו. פעם, לפני שנים, היתה לתנועה הזו משמעות אחרת. פעם באמת היה צריך קודם כל להשתיק, אחר כך לדבר. בשנה האחרונה זה כבר הפך למין סימן היכר של מציאות חדשה.

אתה יודע איך שלום מדבר. אי אפשר לחקות את זה. קודם כל הידיים מתחילות לזוז, כאילו מבקשות ללוות את הדיבור, ואז קולטות פתאום שאין דיבור, בינתיים אין, צריך לנוע עוד ועוד, לדחוף את המילים החוצה, מתוך כל מה שדחוס אל כל מה שאוויר. ההבעה המיוסרת הזו שמשתלטת על הפנים, שלא יודעת איך לומר, ואז ההקלה, ועוד חיוך, והידיים נרגעות, והנה זה בא, לאט לאט, מונטוני, במין ריכוז כזה שלא רואים בשום מקום:

"אני תמיד חשבתי … אתם יודעים … כדורגל משחקים 90 דקות … ובסוף גרמניה מנצחת."

ועכשיו הפסקה, ושוב תנועות הידיים והכאב הזה בפנים …

"אז משהו פה לא מסתדר לי …."

ושוב הפסקה …

"תראו, איזה מישהו … לא חשוב עכשיו … פעם הוא סיפר לי סיפור …"

ושוב כמה שניות של שקט …

"שהוא היה חקלאי … כבשים וזה … עד גיל שבע לא דיבר."

עכשיו כבר אפשר לראות שהוא מתחמם.

"תכל'ס, אחר כך הלך לצנחנים … היו במסע … ומגיעים לאיזה שדה של פלסטינים … ככה … חיטה … כרוב … לא יודע … וזה המפקד שלהם … סמל … קצין … הוא לוקח אותם ישר דרך השדה …"

ועכשיו כבר הקול שלו חזק יותר, מצפצף יותר, המילים משתרשרות מהר יותר.

"יש פה מישהו שעוד מכיר את המילה ישר? … שמעתם את המילה הזאתי פעם? … והמילה הזאתי, דרך, תקשיבו לה … אתם יודעים מה זה אומר ישר דרך? … ישר דרך זה אומר שדורכים על הכרוב … מרסקים אותו … כותשים אותו … יורקים עליו … מחרבנים עליו … כל העבודה שהשקיע איזה אחמד מסכן …"

עכשיו הוא כבר מותש לגמרי. הוא מתכופף אל הברך, מעסה אותה איזה זמן, נושם. ואז, כשהוא מתחיל מחדש, המילים מצפצפות צלולות כמו אגם בשוויץ.

"בגלל זה אני אומר לכם תמיד … כדורגל זה החיים … אין שום הבדל. תטריח את עצמך … תלך מסביב לשדה … תכבד את הכרוב, תכבד אותו על מה שהוא ועל מה שהוא לא, תכבד אותו כמו שהוא מכבד אותך – ובסופו של דבר תנצח. תרסק את הכרוב, ובסוף הוא ירסק אותך".

"חברות וחברים, הנה מה שעומד לקרות … החל מרגע זה. החלטנו על זה ביחד, כל האנשים הטובים האלה כאן מסביבי … לקחנו את המונדיאל, עכשיו הגיע הזמן לנצח במשחק של החיים."

"כי תבינו, באמת, אתם צריכים להבין … יצאנו למגרש, שיחקנו כדורגל, כבשנו שערים וכבשנו שערים … כמה שערים כבשנו … אבל בחדר ההלבשה שלנו נשארה כזו טינופת … אתם יודעים יפה מאד … הגיע הזמן לנקות, חברות וחברים … די לכיבוש … הגיע הזמן לנקות …"

ותוך כדי זה כולם עומדים כל כך בשקט, אף אחד לא באמת מבין מה קורה. יש מין ריח כזה של סכנה באוויר, שאפשר להריח גם דרך הטלוויזיה. טלי ואני מביטים זה בזו ופתאום שנינו מחייכים מין חיוך קטן כזה, חיוך מהסוג של שהחיינו וקיימנו, זה לא ייאמן, זה פשוט עובד לו כמו שעון. הכל לפי התוכנית.

זהו. משם זה התקדם בקצב מטורף. שלום והשחקנים חילקו משימות, אירגנו צוותים, צוותי עבודה וצוותי תכנון וצוותי הסעות וצוותי תקשורת וצוותים מקומיים, ותוך יומיים עמדו מאות אלפי אנשים, בשקט בשקט, סביב משרדי הממשלה וסביב הכנסת וסביב בית המשפט העליון וסביב הרבנות הראשית וסביב שני הבתים של הצמד חמד. פשוט מצור. אין יוצא ואין בא. כולם קיבלו שלוש ארוחות, ממש לא משהו, הסנדוויצי'ים הגיעו רטובים לגמרי, אבל באמת שלא ראיתי אף אחד מתלונן. עוד שלושה ימים, וזה נגמר. אצל דנילו על הגג נחת מסוק ולקח אותו לנתב"ג, ובפעם הבאה ששמענו עליו התברר שקיבל מקלט מדיני בקולומביה, אצל החברים שלו שכבר עשרים שנה קונים ממנו נשק. רוזנשטיין התחבא בבגאז' של אשתו כשלקחה את הילדים לבית הספר, ברח לבית של אחותו בקריית ארבע, והתבצר שם עם איזה עשרים מטורללים. זהו. הסיפור נגמר. צה"ל ניהל את העסק במשך החודשיים הבאים, עד הבחירות, ובדיוק לפני שנתיים ושלושה חודשים שלום עמד על הבמה, ושאל – "תגידו … לא, באמת … יש פה משהו שאני לא מבין … מה כולם אומרים לי לקחתי את הבחירות האלה בהליכה … חברות וחברים, לקחתי את הבחירות האלה בצליעה … יאללה לעבודה".

את כל מה שקרה מכאן והלאה אתה כבר יודע, חיכית יפה יפה עד תוצאות האמת לפני שיצאת מהחור שלך בברלין וחזרת לארץ. שבועיים אחרי שנכנס לתפקיד עברה בכנסת ההחלטה לפנות את קריית ארבע באופן מיידי. קודם כל. לפני שבכלל נכנסים למשא-ומתן. שלום הרי תמיד אמר שיש משחקים שחייבים להתחיל בבליץ. רוזנשטיין יצא משם באזיקים. ואחר כך, משא-ומתן, שחרור שבויים, הסכם, נסיגה, צימצום תקציב הביטחון, ביטול כלל ההוצאה, סכומי כסף אדירים לחינוך ולדיור ולאוכלוסיות מוחלשות, וגם פיתרון לפליטים וגם שיקום דרום תל אביב, ואוניברסיטה בחינם, ושכר מינימום כמו שצריך, וזכויות עובדים, ותחושה טובה כזו, שהולכת ומצטברת, של פוליטיקה שקטה, הגונה, עניינית, ואיזה גל כזה של שחרור יצירתי כמו במדריד אחרי שפרנקו הלך, וכמויות של תיירים שאי אפשר להאמין, וכולכם חוזרים ארצה, והשנה, מה אני אגיד לך, זה באמת לא ייאמן, השנה תליתי דגל ישראל על המרפסת ביום העצמאות. ככה זה כשיש שלום.

* * * .

אני מצליח לתפוס את שלום מעט מאד בימים האלה. שתי דקות בטלפון פעם בכמה חודשים. הבנאדם עובד כמו משוגע, כמו שעבד תמיד. בשיחות הקצרות האלה הוא חוזר כל פעם ומספר לי, כי למי הוא יספר אם לא לי, שהוא משתגע מגעגועים לכדורגל. עוד קדנציה אחת, והוא חוזר לאמן, ורק קבוצות ילדים, כמו בהתחלה. זה מה שהוא עשה אז, כשנפגשנו בפעם הראשונה אצל מאיה. הוא היה בן 23, ומי שהסתובב אז סביב הליגה לילדים כבר הבין שמדובר בתופעה שלא רואים כל יום. אני כמובן לא ידעתי על זה כלום. קודם כל היה ברור לגמרי שהוא מחשב-על מהלך. הוא הכיר כל שחקן בכל קבוצה יריבה, את כל המערכים של כל קבוצה, את הטקטיקות והתרגילים, את כל נקודות החוזקה שלהם ואת כל החולשות. הכל היה בשבילו כמו ספר פתוח. והוא היה מנהל את המשחקים במין שקט כזה, מרוכז בתוך עצמו, וכל מהלך שלו היה גאונות צרופה. כולם יודעים היום שהגיבור הגדול שלו זה מיכלס, אלא מי, אבל גם מיכלס עצמו לא היה מאמין שאפשר לשחק טוטאל פוטבול כמו שהילדים של שלום שיחקו. סיפרו לי שהיה איזה משחק נגד קבוצת ילדים מחדרה, שהוא העביר בו את הקבוצה מ-4-4-2 ל-5-4-1, ואז, שלוש דקות אחר כך, ל2-3-5. ככה הוא המשיך לשחק עד גמר המונדיאל. אחד הקשרים יורד לעמדת הגנה, ושתי דקות אחר כך כובש גול כחלוץ יחיד. אין היום בית ספר לכדורגל בעולם שלא לומדים בו את התרגילים שלו.

אבל זה לא באמת העניין. זו רק תוספת. העניין הוא שכל השחקנים שלו, בלי יוצא מהכלל, נכנסו ל-zone ברגע שעלו למגרש ויצאו ממנו רק כשירדו. בתקופה ההיא הוא עוד לא דיבר פוליטיקה, את זה הוא התחיל לעשות רק ב-2018, אחרי הערב ההוא שישבנו ביחד בפאב והכל השתנה. אבל חמשת העקרונות כבר היו שם, מההתחלה, אחד לאחד. קודם כל ולפני הכל, "עולים למגרש עם חיוך" – איזה כיף לנו שמשחקים כדורגל. עולים לשחק נגד קבוצה חלשה יותר: איזה כיף, ננצח בקלות. עולים לשחק נגד קבוצה חזקה יותר: איזה כיף, נקבל שיעור נפלא. עולים לשחק נגד קבוצה שוות-כוח: איזה כיף, יהיה מאבק אדיר. שנית, "מי שמשחק זו הקבוצה" – אין דבר כזה שחקן כדורגל. יש רק שחקן בקבוצת כדורגל. הוא היה מושיב את הילדים שלו מול הטלוויזיה, לצפות במשחקים של קבוצות הבוגרים, כדי להראות להם את כל הרגעים האלה שכל כך תיעב, את העמידה הנרקיסיסטית הזו בלי חולצה סטייל רונאלדו אחרי כיבוש שער, את התחרות הזו של מי יבקיע יותר, את המרדף אחרי הכסף והסוכנים והמכוניות והתספורות והג'ל והחליפות והחברות הדוגמניות – והכל כדי לחזור ולומר, בסוג הזה של הכעס השקט שמקפיא אותך: "אני אראה מישהו מכם מחקה משהו מזה, והוא מחוץ לקבוצה". העקרון השלישי, "בכדורגל נותנים כבוד". אתה זוכר את הרגע הזה בחצי גמר מול הספרדים, כשמנסיטו דפק את הגול המדהים ההוא מארבעים מטר. שלום וכל הקבוצה עמדו ומחאו לו כפיים עם כל הקהל. עקרון מספר ארבע: "אלוהים לא מתעניין בכדורגל". תאמינו באיזה אלוהים שאתם רוצים, או אל תאמינו בכלל, אבל כשאתם כובשים גול אני לא רוצה לראות את המבט הזה לשמיים עם הידיים שעולות למעלה במחוות תודה. "אתם יודעים כמה משחקי כדורגל מתנהלים בו זמנית בכל העולם", הוא היה שואל, "נראה לכם שיש לו זמן לעקוב?"

והעקרון החמישי, העקרון החשוב מכולם: "בכדורגל יש חוק". בשבילו זה היה הסמל של כל מה שרקוב בעולם: אתה דורך לבנאדם על הקרסול ואז מסתובב אל השופט עם ההבעה התמימה הזו, כמו איזה שחקן תיאטרון דרג ג', מה פתאום, אני? אני לא עשיתי כלום; אתה מחליק על הדשא ותופס את הרגל ומפיק הצגה שלמה של כאבי תופת; ויותר מכל, עצם המחשבה שמישהו יכול להתייחס לכרטיס צהוב כאופציה טקטית, אני אעשה עבירה ואחטוף כרטיס אבל אין ברירה – זה פשוט הרג אותו. השחקנים שלו לא התחזו, לא עשו עבירות מכוונות, והודו מיד כשעשו עבירה בשוגג. יותר מכל דבר אחר, זה מה שאיפשר להם לשחק את הכדורגל ששיחקו. היתה שם עוצמה שנבעה ממסירות וחברות ואהבה ויושר שאי אפשר היה לעמוד בפניה. לאורך השנים, זה גם הביא אוהדים בכמויות חסרות תקדים. כבר כשאימן בבוגרים, ולקח עם הפועל קטמון את ליגת העל, דיברו עליו כאגדה מהלכת. אז הוא כבר דיבר פוליטיקה, ועוד איך דיבר, וככל שהמצב התדרדר הוא פשוט אמר דברים קשים יותר, בטון קשה יותר, אבל כל מה שאמר נבע תמיד, ובאופן ישיר, מחמשת העקרונות. "כדורגל זה החיים". ובדיוק כמו שהוא ידע מראש, אנשים התרגלו לזה, בהתחלה כי אם הוא גאון כדורגל אבל בנאדם משוגע, מה אפשר לעשות, ואחר כך התחילו לחשוב, אם הוא כזה גאון כדורגל אולי כדאי לשמוע מה הוא אומר, ובדיוק כמו שהוא ידע מראש, אי אפשר היה לסתום לו את הפה, גם הרבה אחרי שאנחנו כבר היינו נכנסים למעצר אחרי כל התבטאות שלא עמדה בקריטריונים של ועדת כהן-כשר. הוא פשוט היה גדול מדי ומנצח מדי ונקי מדי וכל כך משוגע, כל כך חסר פחד, שהם לא יכלו לעשות כלום.

אז למה אני מספר לך את כל זה? כי בסופו של דבר, אתה אומר איזה משפט, סתם ככה, בכלל במשמעות הפוכה, ובסוף המילים שלך משנות את העולם. יומיים אחרי שהכרנו אצל מאיה, כשהתכנסנו שוב בבית העם ברוטשילד, הוא שוב הופיע והפעם עם ערימה שלמה של ניירות, תרשימי זרימה, מערכי פעולה, מה שאתה לא רוצה. היתה לו מין תכנית כזו, לקחת את האנרגיה שעוד נמצאת ברחוב, למרות טרכטנברג, למרות ההכרזה האיומה הזו של שמולי שזהו מתפרקים, למרות משחקי האגו האידיוטיים של השביעיה, ולבנות ממנה מערכת משולבת של כוח אזרחי שתשנה את חוקי המשחק בכל מקום במדינה הזו. בשלב מסויים הוא קיבל את רשות הדיבור, וגם אם הגמגומים שלו התקבלו בסובלנות ראויה לציון, היה ברור שאין לו באמת עם מי לדבר. החבר'ה בבית העם כל כך רצו לחלום, כל כך פחדו מהפעלת כוח, כל כך נרתעו מתכנון לטווח ארוך, שאחרי שהוא סיים עברו מיד לדבר על הדבר האחד שהעסיק אותם באמת: למה רק דפני וסתיו מופיעות בתקשורת?

שלום במחאת 2011 (אילוסטרציה: יותם רונן / אקטיבסטיילס)

שלום במחאת 2011 (אילוסטרציה: יותם רונן / אקטיבסטיילס)

אני ועוד כמה חברים נגשנו אליו אחר כך ואמרנו לו שאנחנו איתו. בוא נראה מה עושים. לקח לנו כמה חודשים להבין שזה לא יקרה. הצלחנו להקים כמה עמותות שעשו אחר כך עבודה אזרחית יפה במשך שנים, אבל התכנית הגדולה של שלום חזרה למגירה. היה ברור שצריך בשבילה הרבה יותר אנשים, ואנשים מסוג אחר – פרקטיים יותר, לוחמניים יותר, רציונליים יותר. כל אחד מאיתנו חזר לעולם שלו, אבל אנחנו, הוא ואני, נשארנו בקשר רציף במשך שנים. אני פשוט הייתי מוקסם ממנו לגמרי, והוא העריך את ההזדמנות להחליף דעות עם מישהו שכבר השתתף בהפגנות נגד הכיבוש לפני שהוא נולד. עכשיו כבר עקבתי מקרוב אחרי מעללי הכדורגל שלו, ופעם בחודש בערך הייתי הולך לראות משחק ואחר כך היינו יושבים לבירה ומדברים על איך המקום הזה הולך ומתדרדר ועל מה אולי עוד אפשר לעשות.

אז זהו, במאי 2018 נפגשנו בפעם המי יודע כמה, כמו תמיד, באותו מקום. הכל היה אותו דבר, חוץ מהעובדה שאני הגעתי לפגישה בנאדם אחר. אני, שכולם תמיד קראו לי טימי האופטימי, הגעתי אל שלום מיואש לגמרי. זה היה רגש חדש, רגש שלא הכרתי, אבל כל ישותי הבהירה לי שעם כל מה שרצינו, עם כל מה שעשינו, העסק נגמר. המציאות הוכיחה את יתרונה על פני התקווה. זה היה יומיים או שלושה אחרי שצה"ל הרג איזה שישים פלסטינים מעבר לגדר בעזה, ובאותו הזמן אלפי אנשים רקדו עם נטע ברזילי בכיכר רבין. לא כעסתי עליהם בכלל, היה באמת יופי של שיר ונטע עצמה היתה אלופת העולם, והיה ברור לי לגמרי שלא משנה מה המצב, אנשים חייבים משהו שמאפשר שימחה. אחרת מתים. אבל דווקא מתוך ההכרה הזו הופיע פתאום הייאוש. פשוט הבנתי שאין מה לעשות, כי אין עם מי לעשות. אתה יודע, זו עוד היתה תקופה רגועה, בטח יחסית למה שעברנו אחר כך. את הצמד חמד עוד בכלל לא הכרנו. גיבורי התקופה היו ביבי נתניהו ומירי רגב ובצלאל סמוטריץ' ואם תרצו והצל ובנט ואיילת שקד, והם, עם כל הכבוד, לא באמת הפילו עלי ייאוש. מה שגמר אותי היה איך שאנחנו נראים. אנחנו. הצד שלנו. כל כך עלוב. כל כך אימפוטנטי. עם המחנה הציוני המפגר הזה, והאבי גבאי הזה שכל כולו התחנפויות כנועות למצביעים של יאיר לפיד, ועם המר"צ הזו, כל כך מנותקת, כל כך מיופייפת, כל כך עסוקה בעצמה, ועם הרשימה המשותפת הזו, שלוקח לה שנים לקיים רוטציה שנקבעה בהסכם והיא לא רוצה ולא מצליחה להיפרד מהחיבה שלה לאסד ולסיסמאות שאולי היו רלוונטיות במלחמת האזרחים בספרד אבל כבר מזמן נשמעות כמו בדיחה עצובה כל כך שאין מילים. ואנחנו, כל אנשי העמותות באשר הן, שעובדים כל כך קשה ומתחנפים על הברכיים לכל יהודי בעל הון שאנחנו מוצאים מתחת לאיזה שטיח שאולי, אולי הוא יתרום לנו איזה סכום כדי שנוכל להמשיך להיאבק לעוד חצי שנה, אולי עוד שנה, לעשות עוד איזה משהו קטן באיזו שכונה, להגיש עוד איזו בקשה לחופש מידע כדי לדעת קצת יותר ממה שקרה עם הצוללות ההן בגרמניה, ועוד מעט כבר הברז ייסגר ולא יהיה כסף וזהו, סוגרים את הבסטה.

דיברתי ודיברתי, ושלום רק הסתכל עלי בעיניים כבות. לשמוע את זה ממני, לזה הוא לא ציפה. אחר כך שתקנו שעה ארוכה, כל אחד מרוכז בבירה שלו. בטלוויזיה מעל הבר היתה איזו כתבה על ההכנות לרוסיה 2018. נזכרתי בשלוש-אפס שחטפנו במוקדמות מאלבניה, ואחר כך האחד-אפס ממקדוניה.

הרמתי עיניים ואמרתי: "הסיכוי שיזוז פה משהו הוא כמו הסיכוי שניקח את המונדיאל".

שלום הפנה אלי בשקט את שני מבטיו, הסתכל עלי שעה ארוכה, ואז אמר: "טימי …"

"מה שלום, מה?"

"אני חושב שעלית על משהו".

ד"ר דניאל דור הוא בלשן וחוקר תקשורת, ממייסדי "המשמר החברתי", יו"ר לשעבר של עמותת "קשב"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf