הפלסטינים בעזה מתים לחיות

אתמול בשעה 15:45, כשמניין ההרוגים בעזה כבר עמד על 38 פלסטינים שנורו מאש חיה של חיילי צה"ל ומספר הפצועים עמד על כאלף איש, הכול היה מוכן לפתיחה החגיגית של השגרירות האמריקאית בירושלים. יצחק הרצוג, יושב-ראש האופוזיציה, היה בדרכו לכסא השמור לו ביציע המכובדים, כשנעצר לרגע כדי לתת ראיון לרשת ב'. המראיין, אריה גולן, הבחין כנראה בארשת פנים חמוצה משהו של הרצוג, והחליט לפתוח את הראיון בהערה לא רגילה: "שלום לך יו"ר האופוזיציה, אתה לא נראה שמח". הרצוג מיהר להסביר: "אני חושב שזה אירוע חשוב מאוד, אירוע מרגש מאוד והיסטורית נכון מאוד… אבל אני לא נראה שמח – כי… כי חם פה קצת".

אפילו המראיין התבלבל. הוא ניסה לברר אם לא החדשות מעזה ואלפי הנפגעים האזרחים מאש ישראלית הן שגרמו לשמחת השגרירוּת של הרצוג להימהל בעצב, אבל בתגובה הוא קיבל את התשובה הזחוחה הרגילה בדבר היותם של האירועים "חמורים" אבל באותה הנשימה – בדבר אשמתם המוחלטת של הפלסטינים למצבם וזיכויה המלא של ישראל. נשבע לכם, לרגע, אפילו המראיין התבלבל.

אי אפשר להסביר את התשובה הכנה של הרצוג – על השמש הירושלמית שהזיעה את חליפתו והפרה את שמחתו – מלבד הביטול הישראלי המוחלט לערך חיי האדם של הפלסטינים החיים בעזה. עבור הרצוג, כמו גם עבור נתניהו, כמו גם עבור נשיא ארה"ב, אתמול לא קרה בעזה שום דבר מיוחד. לפחות לא שום דבר שנוגע לישראל, ולא שום דבר שצריך להקדיש לו מחשבה.

סתם עוד יום: לא כזה שמצריך שינוי יסודי של מדיניות ישראל בנוגע למצור הנמשך כבר 12 שנה; לא כזה שמצריך חשבון נפש – בנוגע לצבא המוסרי בעולם שיורה באש חיה ופוגע ביותר מאלף איש; לא כזה שמצריך בחינה יסודית של אפשרות חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים; ובטח לא שום דבר שמצריך ביטול של חגיגת המונים עם אלפי צוהלים בכיכר רבין. מקסימום זה היה יום שלאחריו צריכה לבדוק ישראל את איכות אבק השריפה שבמחסניה, למלא את מצבורי הגז המדמיע שברשותה, להעביר עריכה לשונית אחרונה למסרי הפרופגנדה בערבית, ולשנן באוזני חייליה ואזרחיה את ההצדקה שבירי באזרחים לא חמושים החיים בתוך הכלא הגדול, הצפוף, הצמא והמחניק בעולם.

"להרוג בהם כמה שיותר"

הרצוג היה כמובן עדין. עבור רבים בישראל האירועים בעזה היו סיבה לשמחה אמיתית. "איזה כיף, רוצים 100,000" הגיב טוקבקיסט 201 בוואינט; "איזה יום שמח" החרה אחריו טוקבקיסט 168; "איזה כיף לעשות ריפרש, כל פעם נוספים עוד שני חזירים", חתם טוקבקיסט 149.  "מחר לחסל 57,000" הציע טוקבקיסט 155 באתר הארץ משפורסם כי מניין ההרוגים ברצועה עלה ל-57. "להרוג בהם מה שיותר, הם חיות אדם", פרשן טוקבקיסט 167 באותו האתר, בעוד אחת ממאות תגובות שפורסמו אתמול באתרי התקשורת הישראלית ושצריכים לגרום לכל אדם לתהות איך בסופו של דבר דווקא המשוררת דארין טאטור היא זו שיושבת במעצר כבר שנתיים וחצי על עידוד לאלימות, בגין שורה בתוך שיר שפרסה בעמוד הפייסבוק שלה ושנקרא על ידי 38 איש.

כך או כך, מבחני התוצאה – לרבות העיוורון הישראלי, תפיסת המציאות המעוותת, היעדר האנושיות ומחיקת הקונטקסט הכללי – מצביעים על ניצחון אדיר לנתניהו. למעשה, כששמים בסל אחד את תגובת שרי הממשלה, הטוקבקיסטים והאופוזיציה הלוחמת בראשותו של בוז'י הרצוג למאורעות עזה ופתיחת השגרירות, ניתן לומר שנתניהו הצליח להשיג הישג כמעט בלתי נתפס: את הקואליציה הוא השאיר בכיס שלו תוך שהוא מצייר את עצמו כמבוגר האחראי (אחראי יותר מבנט, ויותר משקד, ויותר מרגב ויותר מליברמן); את האופוזיציה המדומה (הרצוג-גבאי-לפיד) הוא הפך לחלק מהקואליציה שלא שונה במאומה מנתניהו ומקסימום מתלוננת על החום, ואת האופוזיציה הפוליטית למדיניותו (מרצ והרשימה המשותפת) הוא הפך ללא-לגיטימית, בוגדנית, תומכת טרור, מוקעת מחמת המיאוס וכזו שדווקא נגד המחאות שלה נגד הרג אזרחים צריכה להיפתח חקירה.

תוסיפו לזה ממשל אמריקאי שמעתיק את מסרי ההסברה הישראלית ויורה אותם במהירות, ומדינות ערב – בהובלת המנהיגות "האמיצות" מצרים וסעודיה שמעדיפות את ישראל וארה"ב, את נתניהו, תפילת שהחיינו, כומר בפטיסטי וג'ארד קושנר על פני הפלסטינים, הסטטוס-קוו בירושלים, המאבק בכיבוש ו-58 צעירים ערבים הרוגים – ותקבלו סיטואציה בה ההתעלמות הישראלית מהמוות בעזה, ותחושת אי הנוחות שנבעה בעיקר מגל החום של בוז'י הרצוג, היא נורמלית, כמעט מתבקשת.

לרוב הישראלים – כמו גם לממשל האמריקאי – נוח להתחיל לבחון את הסכסוך בעזה עם הגעת המפגין הראשון אל גדר המערכת. נוח להם שלא להזכיר שעזה תחת מצור, ונוח להם להאשים רק את החמאס בהתבוססות העזתים במצבם הבלתי אנושי – כמובן בלי להזכיר ניסיונות של התנועה (האחרון ממש לפני מספר ימים) להציע לישראל הודנה כזו או אחרת.

לרוב הישראלים – כמו גם לממשל האמריקאי – אין שום בעיה עם 58 צעירים פלסטינים בשנות העשרים לחייהם שנהרגו בתוך 12 שעות, ובעוד כמעט 2,000 פצועים. אלה סתם מספרים. מספרים שלא נמצאים באחריות ישראל, כי הם הרי נורו בגלל שהביאו זאת על עצמם, והרי המוות שלהם אינו קשור כלל למצור הימי והאווירי שמטילה ישראל על הרצועה, או למצור היבשתי שמטילות ישראל ומצרים על הרצועה, או למצב הכלכלי האיום שם שנובע מהמצור, או בחוסר הרצון הקיצוני של ישראל לשנות את המצב.

"אנחנו כאן והם שם" ו"אנחנו מעזה יצאנו" הם כדורי כאב הראש האולטימטיביים ל"סכנה" שמפחידה כל כך את ההנהגה הישראלית – שמא תחדור לדיון הצעה בדבר האחריות והיכולת של ישראל להביא לשינוי המצב ברצועה, או מחשבה על הצורך האקוטי בשינוי מדיניות המצור הישראלית, או אפילו הרהור על יוזמה של החדרת צינור אוויר אל בני האדם שחיים שם. אל בני אדם שמאותתים לנו ולעולם בכל צורה – גם תוך התקרבות אל גדר המערכת שמסכנת את חייהם –שהם קיימים ושהם משוועים לחיים של חירות, עבודה, וחופש תנועה וצדק. ושבייאוש האדיר שלהם הם מקווים שאם העולם לא שם אליהם לב אליהם כשהם חיים, אולי לפחות נתייחס אליהם כשהם מתים.