newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הנכבה איננה רק טיהור אתני, היא דה-הומניזציה של עם

הכרה בנכבה אינה רק הכרה בעובדות או אפילו הסכמה לדון בזכות השיבה. היא בעיקר הבנה של הקשר ההדוק בין האידאולוגיה הציונית ומדינת ישראל למעשים הללו בעבר ובהווה

מאת:

איתן ברונשטיין בספרו "נכבה בעברית" מגלה כי המונח נכבה שגור היום בחברה היהודית הישראלית יותר מאשר אי פעם. ואכן ספרו מלא בהפניות לשימושים השונים (כולל בעולם הספורט!) במונח הנכבה. הוא גם מצא שיש גידול במספר הישראלים המוכנים לדון ואולי אף לקבל את זכות השיבה הפלסטינית. הארגון שאיתן הקים, 'זוכרות', תרם רבות להחדרת המונח לשיח הישראלי. זו היא התפתחות חיובית אבל מזערית ביחס למהפך האידיאולוגי והתפישתי שהחברה הישראלית היהודית, על מנהיגיה ואזרחיה, צריכה לעבור בדרך לפיוס עם העם הפלסטיני ותנועת השחרור הלאומית שלו.

שבעים שנה אחרי הנכבה חשוב להזכיר ראשית במה מדובר. החל ממרץ 1948, ובמשך תשעה חודשים, כוחות הצבא של היישוב, ומה-15 במאי היה זה צה"ל, עסקו במלאכת טיהור אתני של היישוב הפלסטיני שבסופו נמחקו מעל פני האדמה מחצית מכפריה של פלסטין וגורשה רובה של האוכלוסייה העירונית. במקום הכפרים נבנו קיבוצים, מושבים ועיירות פיתוח ועל חלקם ניטעו יערות קרן הקיימת לישראל. רכושם של הפלסטינים נבזז, חלק גדול של כספם הולאם ומאות אלפים מהם בילו את חורף 1948 במחנות האוהלים שהפכו לימים למחנות הפליטים.

בנוסף לכך, כדאי להזכיר את המונח "אל-נכבה אל-מוסתמרה", הנכבה המתמשכת. כל פרק נוסף בהיסטוריה הפלסטינית מאז 1948 הביא עמו טיהורים אתניים נוספים. בזמן הממשל הצבאי (1966-1948) גורשו עשרות כפרים ומאז כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, המשיכה ישראל לעיתים באופן מסיבי, לעיתים באופן פרטני, לגרש פלסטינים. הנכבה המתמשכת היא גם הרס הבתים, המאסרים ללא משפט, ההתקפות על רצועת עזה והדיכוי היום יומי של הפלסטינים באשר הם. על כן על גבול רצועת עזה מתערבבת הפגנה כנגד המצור עם זו הדורשת שיבה.

פליטים פלסטינים בנכבה, 1948.

לא רק סיפור של גירוש. פליטים פלסטינים בנכבה, 1948.

הכרה בנכבה היא אינה רק בעובדות האלה או אפילו הסכמה לדון בזכות השיבה. היא בעיקר הבנה של הקשר ההדוק בין האידאולוגיה הציונית, אופיים של המפעל הציוני ושל מדינת ישראל, למעשים הללו בעבר ובהווה. רק כך נוכל לדון בסיבות לאסון הפלסטיני המתמשך ולמקומנו אנו כחברה יהודית באסון הזה. אינני מתכוון לניתוח פשטני שקובע שכדי להקים את מדינת ישראל, לצערנו יאמרו הליברלים שבקרבנו, היה צריך לסלק פלסטינים ולמנוע מהם את זכותם לעצמאות והגדרה עצמית. פשטנית לא פחות הקביעה שהפלסטינים יכלו לקבל מדינה ב-1947 אבל בטיפשותם דחו את "המתנה" הזו.

הנכבה התרחשה לא בגלל שיהודים רצו לבוא לארץ מקלט ואולי אפילו סברו שהם שבים לארץ אבות. הנכבה גם לא התרחשה בגלל הדחייה הפלסטינית של החלטת החלוקה. הנכבה התרחשה בגלל אופיו האידיאולוגי של המפעל הציוני. שילוב של לאומיות רומנטית, הקובעת השתייכות ללאום על פי קשר דם או דת, עם קולוניאליזם התיישבותי הרואה ביליד את המכשול העיקרי להצלחת ההתנחלות בארץ החדשה. שתי הפריזמות הללו התבטאו מאז ראשית הציונות בדה-הומניזציה של הפלסטינים. במקרה הטוב הם זרים שמקומם אינו בארץ, ובמקרה הגרוע הם מסתננים וכובשים שהשתלטו במרמה על המולדת.

זן כזה של לאומיות רומנטית, כפי שראינו במזרח אירופה אשר בה צמחה האידיאולוגיה הציונית, מביא מחד להישגים מרשימים במאבק לשחרור ומאידך למעשי אלימות וזוועה כלפי כל מי שלא נכלל בלאום החדש. זן כזה של קולוניאליזם התיישבותי הביא לג'נוסייד בצפון אמריקה ולמשטר אפרטהייד בדרום אפריקה.

הנכבה מתמשכת משום שהפלסטינים מתנגדים. וכל התנגדות שכזו, בעיקר אם היא אלימה, מבצרת את חוסר הנכונות - אפילו של אלה הלוקים בחוסר נוחות מוסרית - לאתגר את הנחות היסוד של התנועה הציונית.

כמו במקרים האחרים של לאומיות וקולוניאליזם יש תמיד בודדים ולעיתים אף תנועות בקרב המתיישבים אשר חרדים מן האלימות ונאבקים בדה-הומניזציה. המקרה של הציונות לימד אותנו שמאז הקמתן של "ברית שלום", מפ"ם ודרך הופעתן של תנועות כמו מרצ ו"שלום עכשיו", עמדות שכאלה היו חסרות אונים מול הקונצנזוס האידיאולוגי, בעיקר משום שלא העזו לערער על העמדות הבסיסיות שבעטיין התרחשה הנכבה ב-1948 והנכבה המתמשכת מאז.

הנכבה מתמשכת משום שהפלסטינים מתנגדים. וכל התנגדות שכזו, בעיקר אם היא אלימה, מבצרת את חוסר הנכונות – אפילו של אלה הלוקים בחוסר נוחות מוסרית – לאתגר את הנחות היסוד של התנועה הציונית.  הנכבה ממשיכה גם משום שבקרב הפלסטינים, בעיקר תושבי הגדה המערבית, התגבשה הנחה שפתרון שתי המדינות יגביל את האלימות הישראלית ויגן עלייהם בעזרת הקמתה של מדינה עצמאית. לא בכדי, עד היום לא קמה מדינה כזו, וגם לא תקום. המפעל הציוני, שהוא דמות מראה של הנכבה המתמשכת, יכול לוותר על שטח מזערי (כמו רצועת עזה) אבל לא על חלקים שהלאומיות הרומנטית הישראלית רואה כארץ אבות.

המפעל הציוני בישראל, שבעים שנה לאחר הקמתו, מנוהל על ידי פוליטיקאים שסבורים שהאוכלוסייה הפלסטינית הילידית שנותרה בארץ נהנית מזכויות יתר שמאפשרות לה חופש פעולה רב מדי כנגד מדינת ישראל. על כן הכנסת עסוקה בחקיקת אפרטהייד מאז שנת 2000, הרשות המבצעת מגבילה תוך הפרת חוקי המדינה את הפעילות הפוליטית של הפלסטינים בישראל, והצבא ורשויות הביטחון בזים לחוק הבינלאומי ולמוסר העולמי בדבקותם בהכחדת כל ניסיון פלסטיני להיאבק בכיבוש ובדיכוי (אפילו אם מדובר בילדים או בנערה בת 16 שמנסה לשמור על ביתה בגדה המערבית).

הנכבה התרחשה לא בגלל שיהודים רצו לבוא לארץ מקלט ואולי אפילו סברו שהם שבים לארץ אבות. הנכבה גם לא התרחשה בגלל הדחייה הפלסטינית של החלטת החלוקה. הנכבה התרחשה בגלל אופיו האידיאולוגי של המפעל הציוני. טקס יום הנכבה באוניברסיטת תל-אביב (צילום באדיבות תא חד"ש באוניברסיטת תל-אביב)

ההסבר הישראלי הליברלי למדיניות הנכבה המתמשכת היא שזו היא הגנה עצמית, זו גם הגרסה הנמכרת בחו"ל. רובם של העוסקים במלאכת הדיכוי (דור שלישי בגדה המערבית ורביעי בישראל עצמה) אפילו לא טורחים להסביר ואף לא "לוקים" בשמץ של חמלה אנושית לסבל שהם גורמים.

כהיסטוריון, עדיין יש בי תקווה שעיון מחדש בשורשי העניין יעזור להתחיל מסע נפשי ומוסרי שכזה שבלעדיו הסכמי גבול, פירוז או חלוקת הארץ לא יהוו בסיס איתן לסיום האלימות כלפי הפלסטינים (וסכסוך מתמשך וקיומי עם עמי האזור, גם אם ממשלותיהם בחלקן השלימו עם הנכבה המתמשכת).

אסיים במקום שאליו הייתי רוצה להתחיל את המסע הזה, בגליל בשנת 1948. הימים הם ימי מבצע "חירם" שבסופו נכבש הגליל כולו ומחצית מתושביו גורשו על ידי צה"ל. משה כרמל שפיקד על הפעולות הללו (אשר כללו מעשי זוועה אשר הובילו מנהיג ציונים להשוות את מעשי צה"ל לנאצים, כפי שתיעד זאת בני מוריס) כתב בספרו "מערכות הצפון" את רשמיו, יום אחרי השלמת הטיהור האתני בצפון.

מי שקורא את תיאור הזוועה שחוו תושבי הגליל הפלסטיניים יחשוב לרגע שמדובר בדיווח של נציג הצלב האדום או פעיל זכויות אדם. "נשים, ילדים, תינוקות, חמורים – הכל זז. תוך דממה ויגונים צפונה. מבלי הבט לצדדים. אישה אינה מוצאת את בעלה וילד אינו מוצא את אביו. רבים הדרכים והשבילים, הוואדיות; הכל הולך, בורח ואין יודע נפשו ואין יודע מטרת הליכתו". הוא מספר "פגשתי נער בן שמונה הולך צפונה ומוליך לפניו שני חמורים, אמו ואביו נהרגו בקרב ואמו אבדה ממנו" ומוסיף "פתע ראיתי בצד הדרך גבר גבה קומה, כפוף, מגרד בידיו באדמה הקשה והסלעים. עצרתי. הבחנתי שקערורית קלה בקרקע שנחפרה בידיים, בציפורניים, תחת לעץ הזית, האיש השכיב בה גויית תינוק".

זה היה האויב שכרמל הביס וגרש ולרגע היתה בו חמלה. אבל רק לרגע ולא מספיק. מדוע? הנה ההסבר מאותו קטע: "לפתע הבחנתי בנער בן שש-עשרה, יושב בשולי הכביש, ערום כביום היוולדו ומחייך למכונית החולפת (מוזר בעירומו לא הבחנתי בין איזה עם הוא ולא ראיתי בו אלא ילוד אישה; יצור אנושי)".

הדה-הומניזציה שהביאה לטיהור האתני של הגליל, של פלסטין ולזו המתמשכת, לרגע חולף, נעצרה ומיד המשיכה. כאשר היא לא תהווה מרכיב כה מרכזי בחשיבה הישראלית היהודית על הפלסטינים אולי יהיה סיכוי לפיוס ושלום בארץ הזו.

פרופסור אילן פפה, המרכז ללימודי פלסטין, אוניברסיטת אקסטר, מחבר הספר "הטיהור האתני של פלסטין".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf