newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הורה התגברות: הימין יוזם והשמאל ממשיך להיות מופתע

את קריאות התדהמה הפבלוביות של השמאל להחלטה לקדם את הצעת חוק ההתגברות על בג"ץ אפשר היה לכתוב מראש. בלי חזון אמיתי, כל מה שנותר לשמאל הוא התנגדות וססמאות ריקות מתוכן

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה היום (ראשון) לקדם את הצעת החוק של חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' וניסן סלומיאנסקי מהבית היהודי הקובעת כי הכנסת תוכל לחוקק מחדש, ברוב של 61 חברי כנסת, חוק שנפסל על ידי בג"ץ. למרות שהנושא מדובר כבר זמן ארוך, השמאל בחר להתמודד עם הסיטואציה בדרך היחידה שהוא סיגל לעצמו בשנות שלטונו של נתניהו – תדהמה, וזעקות שבר וקינה על אבדן הדמוקרטיה.

שוב ושוב חוזרות קריאות "זאב זאב". רק שהזאב כבר כאן מזמן, ומרוב קריאות נראה שרבים מדי בשמאל לא שמו לב שהוא חלף על פניהם. מצד אחד מדברים במונחים סופניים על המדינה ומצד שני בכל פעם נשמטת להם הלסת כשעוד הצעת חוק עוברת שלב. בשביל כמות האכזבות הזאת, צריך לחשוב מראש שיש פה דמוקרטיה. צריך להאמין בה אמונה כמעט דתית כדי לא לראות את המציאות, כדי להתעלם מכל מה שלא דמוקרטי ולהיאחז במעט שכן.

אין בי רצון לזלזל בסערת הרגשות, בתחושות ובפחדים. אני שותפה להם. אין ספק שיש פה מהלך שעלול להתיר את הרסן ולהוביל לפגיעה משמעותית, בעיקר כי נראה שעצם הקיום של בג"ץ מהווה גורם ממתן מראש ליוזמות מרחיקות לכת. אבל אנחנו כבר מזמן לא בתחילתו של המדרון החלקלק. בחינה אמיתית של ההיסטוריה מגלה כי בג"ץ הוא לא ממש מגן על זכויות האדם בישראל אלא בעיקר מהווה חותמת שמאפשרת את העמדת הפנים שישראל היא מדינה מתוקנת. "התכשיט של הדמוקרטיה הישראלית", כינה אתמול פרופ' אלן דרשוביץ' את בג"ץ, כשהסביר מדוע הוא מתנגד לחוק שעלול לפגוע בתדמית של ישראל בעולם.

מתירים כל רסן. נתניהו ובנט (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אבל אני לא רוצה לדבר על בג"ץ, אלא על העמדה המופתעת תמידית הזאת של השמאל, ועל הייאוש שהיא מסמלת. קודם כל מדובר בעמדה פסיבית לחלוטין. עמדה שתמיד מגיבה, שנתונה למצבי הרוח של נתניהו וחבר מרעיו. היא מחייבת אותנו להתנהלות חירום מתמשכת, היא גורמת לנו לבזבז אנרגיות ובעיקר – אינה מאפשרת יצירה של אלטרנטיבה אלא רק התנגדות. ככל שעובר הזמן ועוברים החוקים, ההתנגדות הזאת מאבדת לחלוטין את התוכן שלה. היא הופכת לאוטומטית עד כדי שאני יכולה לכתוב היום בעצמי כמעט כל תגובה של כל גורם שמאל בסביבה. וגם אתם ואתן.

העובדה שהתגובות של השמאל הן כמעט פבלוביות מציבה את נתניהו בעמדת כוח תמידית. אם אתה יודע לצפות מראש את כל המהלכים של היריבים שלך, כנראה שתמיד תנצח במשחק. כל ילד יודע את זה. וכמו שאומרת אחת מקלישאות הכדורגל, מי שלא יוזם – סופג גולים. וביבי מבקיע לנו בצרורות כבר קרוב לעשור.

בנוסף, עמדת הזעזוע מכל הפרה של הסדר הנאות המדומיין, מכל חייל שנתפס צוהל במצלמה, כפי שכתבתי כאן רק לפני כחודש, הופכת את כל האירועים לאנקדוטליים. היא מתירה אצל כולם את התחושה שכולם בסדר פרט לתפוח רקוב או שניים. כי אם אירוע מסוים הוא כל כך מזעזע, אז בטח הנורמה היא אחרת. הזעזוע המקומי הזה משאיר את האחריות ברמת הש"ג, ומגן על המערכת והגורמים הבכירים בה. הוא מנציח תפיסה שיש הוראות טובות ונכונות והבעיה היחידה היא שמישהו הפר אותן. לכן לעולם לא מגיעים לבחינה של השיטה כולה.

כך, אירוע כמו ההרג באום אל חיראן נידון מראש להיבחן רק ברמת השוטרים שירו בשטח, ולעולם לא בחקירה של מי שנתן להם את ההוראות ואת התדריך, וחלילה לא של השר האחראי. כך נדבר במשך שנתיים על המעשה של אלאור אזריה, ולא על מי ששלח אותו לשם מלכתחילה.

חברי כנסת בהפגנת המחנה הציוני בתמיכה בבג"ץ ונגד חוק ההתגברות. (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

חברי כנסת בהפגנת המחנה הציוני בתמיכה בבג"ץ ונגד חוק ההתגברות. (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הבעיה הגדולה היא שכל אלו יוצרים יאוש וחוסר אונים. הייאוש הוא אסטרטגיה פוליטית גרועה שלא מובילה לשום מקום. כי אם אין תקווה – אז מה הטעם בכלל להמשיך לפעול? ומי בכלל רוצה להצטרף לרעיון כושל?

ואז, אפילו כשתושבי עזה יוזמים סופסוף את ה-מהלך, עליו חלמו כל כך הרבה שמאלנים שאמרו לעצמם או לאחרים: "לו רק הם היו עוזבים הכל ופשוט צועדים לגדר באופן בלתי אלים – זה היה משנה הכל" – אז מה עשינו כולנו השמאלנים כשזה קרה? במקום להגיע לצד השני של הגבול בהמונינו בקריאה להפיל את המצור, עסקנו בניסוח תגובות הולמות למצב.

אני חושבת שהגיע הזמן שנפסיק לפחד מהמציאות ונתחיל להתמודד איתה, כמו שהיא, בכנות ובאומץ. שנתחיל להתרגל לכך שאלו פני הדברים. רק כשנפסיק להתעסק כל יום בתגובה אחרת לנתניהו ולימין הקיצוני, ונתחיל להתעסק יותר בעצמנו ובמה שאנחנו מציעים, אולי נצליח להציע משהו חדש. משהו שבאמת אפשר ושווה להילחם למענו ולא שאריות של עבר מדומיין לפיו פעם היה פה יותר טוב.

במקום לחשוב מה אנחנו לא רוצים, ולמה אנחנו מתנגדים, אנחנו חייבים לחשוב מה כן. לאן אנחנו רוצים להגיע. מה החזון שאנחנו מציעים לחיים פה. בלי סיסמאות ריקות מתוכן של "שתי מדינות", או "מדינה אחת". מה התקווה שאנחנו מציעים לכל היושבים בין הים לירדן. איך נראה המשטר שאנחנו מבקשים להגיע אליו, איך תראה מערכת המשפט, מערכת הרווחה. איך יראו פה החיים. כל עוד אין לנו חזון להציע- הימין, השנאה והגזענות ינצחו.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שוטרים עוצרים פעיל בח'אן אל אחמר, 5.7.18. המחאות ימשיכו בסוף השבוע (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

להתארגן ולפעול מבלי להקריב את עצמנו, או אחד את השנייה. שוטרים עוצרים פעיל בח'אן אל אחמר, 5.7.18. המחאות ימשיכו בסוף השבוע (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

השמאל והאתוס ההרסני של ההקרבה העצמית

רק אחרי שנשחקתי עד דק בפעילות פוליטית הבנתי שתנועות שמוכנות להיאבק לא חייבות לקדש אתוס של הקרבה. במקומו הן צריכות ליצור סביבה שדואגת לכל מי שרוצה לקחת חלק במאבק, מוקירה את אלו שמסכנים את עצמם ודואגת להם לאחר מכן

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf