איך אפשר להרוג 16 פלסטינים ולהטיל את האחריות על חמאס?

תחום הלוחמה הפסיכולוגית של צה"ל עבד כנראה שעות נוספות בימים שלפני ההפגנה כשמולו שני קהלי יעד עיקריים: התושבים בעזה הנצורה מחד, ואזרחי ישראל היהודים שרק מחפשים סיבות לא לראות ולא לשמוע מאידך. אחד האמצעים שהתגלו כיעילים ביותר כדי לאפשר את ההרג ולהכשיר אותו מראש היו מסרים בערבית שהועברו לעזתים, אבל היו מיועדים לישראלים לפחות באותה המידה.

הסרטון בערבית שהכינו בצה"ל לתושבי עזה מתחיל כך: "צעדת מחאה? הפגנות עממיות? פרובוקציה!" ("مسيرة احتجاج؟ مظاهرات شعبية؟ استفزاز!"). לאחר מכן, נראה איש החמאס איסמעיל רדואן מדבר על "צעדת השיבה" ואז נראה על המסך הסלוגן הצה"לי המרכזי "לא שיבה – אלא אנרכיה" (בערבית זה חרוז: "מִיש עַוֱודַה – פאודה!" "مش عودة – فوضى"). הסלוגן המזלזל הזה נבחר כדי לפרק את האותנטיות של ההפגנות ואת העובדה שמאחוריהם עומד ציבור שמרגיש מחויב לסוגיות הפלסטיניות הבוערות – מיום האדמה, דרך השיבה, ועד הפסקת המצור וסיום הכיבוש.

סרטון המתפ"ש: "לא שיבה, פאודה"

לאחר מכן, ולפי כללי השב"כ והמלחמה הפסיכולוגית הישראלית הטבועה בכל צופה של פאודה, מוטלת האחריות על הפלסטינים: הסרטון קורא לאזרחי עזה לצאת נגד ההנהגה שלהם, שהיא כידוע אם כל חטאת והאחראית למצבם של הפלסטינים – "הנהגה שבמקום להתמקד בסוגיות האבטלה, המים, החשמל ומערכת הביוב בעזה, קוראת להם לצאת ולסכן את חייהם". הסלוגנים בסרטון ממשיכים אז לזרום, כשברקע מוסיקה דרמטית ומסרי הסברה ישראלית בערבית: "זו לא הפגנה עממית! ולא הפגנת מחאה! זו פרובוקציה!".

אותו המסר יצא גם מחשבון הטוויטר של שר הביטחון אביגדור ליברמן, ובערבית כמובן:

الى سكان قطاع غزة :
قيادة حماس تغامر في حياتكم. كل من يقترب من الجدار يعرض حياته للخطر. انصحكم مواصلة حياتكم العادية والطبيعية وعدم المشاركة في الاستفزاز.

— אביגדור ליברמן (@AvigdorLiberman) 30 במרץ 2018

(ובעברית: אל תושבי עזה: הנהגת חמאס מסכנת את חייכם. כל מי שיתקרב אל הגדר יעמיד את עצמו בסכנה. אני ממליץ לכם להמשיך את חייכם הרגילים והנורמליים ולא להשתתף בפרובוקציה).

ואם צריך צלע שלישית, הרי שהמסרים האלו של צה"ל ושר הביטחון בערבית היו דומים עד מאוד ל"איגרת" (בעברית ובערבית) שהפנה בן דרור ימיני בידיעות אחרונות למפגינים בעזה ("חמאס אשם, לא ישראל"  – "حماس هي المذنبة وليس اسرائيل"). גם שם המשיך ימיני את מסרי ההסברה הישראלית וקבע כי "אתם צועדים למשבר. אבל לא בגלל ישראל. בגלל שלטון חמאס. החמאס יודע להשקיע – אבל רק בתעשיית המוות".

השיח הישראלי הביטחוני-הסברתי מדבר לאחרונה יותר ויותר בערבית, ולא קשה להסביר מדוע. הטכניקה הזו מאפשרת להרוג שתי ציפורים במכה אחת: היא  מצליחה ביעילות רבה לשמש כהסברה פנימה, שכן הדברים מתורגמים לעברית וגורמים לנו להרגיש הרבה יותר טוב כי ניסינו להזהיר, אמרנו מראש שזו לא אחריותנו, אז זו כנראה לא האחריות שלנו, ובמילים אחרות: הכשרנו את הלבבות להרג שעומד לבוא, ושייצא מהרובים של ישראל, אבל יקרה רק בגלל חמאס ובגלל הפלסטינים ובגלל העזתים, לא בגלל ישראל.

ובהמשך לכך, הטכניקה הזו משמשת גם כלוחמה פסיכולוגית החוצה, זאת לפחות מבחינת התקווה הישראלית שהפלסטינים ייצאו נגד ההנהגה שלהם, תוך אימוץ נקודת המבט הישראלית לפיה בלי חמאס לא היה כיבוש, ובלי חמאס לא היה מצור, ובלי חמאס כבר היה מושג פתרון צודק לסוגיית הפליטים.

> "עד סוף 2018 עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם"

נדמה אם כן שרוחב השיח הישראלי זהה למרחק בין ידיעות אחרונות לשר הביטחון. כך או כך, הוא בעיקר גרם לכולנו לחזור שוב ושוב לאותן המנטרות, שנועדו בסופו של יום לתת ליהודי המדינה תחושה טובה של מוסריות. עקרון חשוב בתהליך מחיקת הפלסטינים, מחיקת הפנים שלהם והסיפור שלהם, כזה שיכול להכשיר את הלבבות ולמרק את המצפון למדינה שהורגת 16 מפגינים, בתוך רצועת חיים צרה תחת מצור, וחייבת להמשיך בנונשלנטיות בחופשת החג.

"לא שיבה – אלא פאודה" כזלזול ישראלי בפלסטינים

יש המון מה לומר על הקמפיין התעמולתי הזה של צה"ל ומשרד הביטחון ובן דרור ימיני ואחרים בהסברה הישראלית, אשר "צפה" את האלימות בהפגנה ושימש תירוץ להכשרת ההרג מבעוד מועד. בעיקר חשוב להדגיש בהקשר זה את השיח ההגמוני בישראל, שלצבא ולהנהגה ולמערכת הביטחון ולתקשורת יש בוודאי חלק חשוב בעיצובו, ולפיו עזה היא פשוט כבר לא הבעיה שלנו. במילים אחרות: הבעיה של עזה התחילה ונגמרה בהתנחלויות, ומרגע שישראל פינתה את ההתנחלויות כל הבעיות של עזה נפתרו.

זהו שיח שקרי, שמתעלם בכוונה תחילה מהעובדה שהפלסטינים שחיים בעזה הם חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני, ושהבעיות שהחלו בשנת 1948 (70% מתושבי רצועת עזה הם פליטים שהתגוררו בשטחי ישראל של היום לפני המלחמה), או נובעות מהכיבוש שהחל ב-1967, או קשורות למצור הימי והאווירי שמטילה ישראל על עזה, ולמצור היבשתי שמוטל על עזה בהסכמה ותיאום בין ישראל ומצרים –  כל הבעיות האלו קשורות בראש ובראשונה לישראל. הן חלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני הבלתי פתור, וכל עוד הסכסוך יימשך, השקר לפיו "יצאנו מעזה", ועכשיו הם כבר לא הבעיה שלנו, הוא גם מקומם, וגם מעוור.

בהמשך לכך, בסלוגן "לא שיבה – אלא פאודה", יש זלזול רב בהיסטוריה ובעמדה הפוליטית הפלסטינית, ויש בו גם עדות לחוסר היכולת (ומובן מאליו: גם חוסר הרצון) של ישראל לראות את הפלסטינים ברצועת עזה כבני אדם. לראות אותם באמת, בלי העזרה של הפרופגנדה הישראלית. לראות אותם כאנשים שהחיים שלהם כפליטים הם לא בדיחה, ולא מזימה, ולא שקר, ולא המצאה. הם באמת בני אדם. והם באמת חיים תחת מצור. והם באמת חלק מהעם הפלסטיני. והם באמת ברובם פליטים שבמהלך מלחמת 1948 גורשו/ברחו מבתיהם, ושאחרי המלחמה לא הורשו לחזור אליהם. ויותר מכל – הבעיה הפוליטית שלהם, למרות כל הסיפורים שנספר לעצמנו, היא עדיין הבעיה שלנו.

> אנשים יוצאים להפגין וחוזרים בתכריכים. לנו אסור לשתוק

לפיכך, וכדי לתת פנים לשמות, ובעיקר כדי להפוך את המנטרה הצה"לית של "לא שיבה אלא פאודה" על ראשה, אביא כאן את שמות 16 ההרוגים אתמול בעזה. מבלי שיש לי המידע בנוגע להיכן נהרג כל אחד מהם, והאם הוא הניף דגל, או פוסטר, או אבן, או נשק, ומבלי שאדע בדיוק מאיזה ענף של המשפחה הגיע הבן אדם הספציפי, אנסה להיאחז בשם משפחתו כדי לאתר את המוצא של המשפחה. כל זאת כדי להדגיש את העובדה הפשוטה שהאנשים שם, שאנחנו לא רואים ולא שומעים, גם אם הם תומכים בחמאס וגם אם בפתח וגם אם גיבורים וגם אם פחדנים, חכמים או טיפשים, הם היו ונשארו, לפחות עד סיום הסכסוך, חלק מהסכסוך הישראלי-הפלסטיני; היו ונותרו חלק מהבעיה הפוליטית, שמוטלת בראש ובראשונה לפתחנו, לא לפתחה של חמאס:

עבד אלקאדר מרדא אלחוואג'רי, בן ה-42, היה בן למשפחה שבמקורה התגוררה בכפר בריר בדרום הארץ, שעל חורבותיו הוקם קיבוץ ברור חיל.

נאג'י אבו חג'יר היה בן למשפחה בדואית, חלק משבט חנאג'רה, שהיווה את אחד משבעת המטות בהם התגוררו הבדואים של הנגב ("ערביי באר שבע") לפני שנת 1948.

אמין מנצור אבו מעמר, בן ה-22, היה גם הוא בן למשפחה בדואית, חלק משבט אל-ג'נאביב שחי בחלקו עדיין בארץ. בני השבט הועברו בתקופת הממשל הצבאי מאיזור עבדת בו חיו לפני 1948 לאיזור תל ערד בו הם מתגוררים היום.

מחמוד סעדי רחמי, בן ה-33 הוא בן למשפחה עזתית במקורה.

ווחיד נצראללה אבו סמור, בן ה-27, היה בן למשפחה מהכפר כַּרַתִיַא שבאיזור נחל לכיש, שנהרס ב-1948 ושעל אדמותיו הוקמו היישובים רווחה, קוממיות ושחר.

מחמד נעים אבו עמרו, בן ה-27, היה בן למשפחה מהכפר אל-ח'דיתא, שהיה ממוקם במחוז לוד באיזור בן שמן, ושעל אדמותיו החקלאיות הוקם הכפר חדיד.

אחמד אבראהים עאשור עודה, הנער בן ה-16, הוא בן למשפחת עודה שמקור אחד של המשפחה בנצרת ואחר בכפר ג'פנה.

ג'האד אחמד פרינה, בן ה-34, הוא בן למשפחת פליטים מהעיירה חמאמה שבאיזור אשדוד, שעל חורבותיה הוקמו קיבוץ ניצנים ומושב בית עזרא.

מוחמד כמאל אל-נג'אר הוא בן למשפחה עזתית במקורה.

סארי ווליד אבו עודה, הוא בן למשפחת פליטים שהתגוררה לפני 1948 בעיירה חמאמה שבאיזור אשדוד.

עבד אלפתאח עבד אלנבי, בן ה-18, היה בן למשפחה מהעיירה אל-פאלוג'ה, ששמה השתמר ב"צומת פלוגות" ושעל אדמותיה הוקמה העיר קריית גת.

אבראהים צלאח אבו שער, בן ה-22, היה בן למשפחה שהתגוררה בכפר אל-מג'דל, שעליו הוקמה העיר אשקלון.

באדר פאיק אלצבאר הוא בן למשפחה עזתית במקורה.

חמדאן אסמאעיל אבו עמשה, היה בן למשפחה שהתגוררה בעיירה סמך, ששכנה דרום מזרחית לטבריה. על חורבותיה הוקם המרכז האזורי צמח.

ג'יהאד זהיר אבו ג'אמוס, בן ה-30, היה בן למשפחת פליטים שמוצאה בכפר בית דג'ן דרומית מזרחית ליפו, שהיום מוכר בשם בית דגן.

עומר ווחיד סמור, בן ה-30, הוא בן למשפחה מהכפר הפלסטיני נַעַלִיַא, שעליו הוקמה שכונת האגמים באשקלון.

> מסר ממארגני צעדות השיבה בעזה: "רוצים לחיות בשלום עם הישראלים"