פרס ישראל לרון בן ישי: העיתונות כהמשך המלחמה בדרכים אחרות

בנימוקי ועדת פרס ישראל, שהעניקה השנה את הפרס בתחום התקשורת לעיתונאי הוותיק רון בן ישי, נאמר בין היתר כי הפרס מוענק לו "על סיקור ביטחוני, צבאי ובינלאומי מעמיק ואמין, תוך גילוי אומץ לב, במשך עשרות שנים".

ההודעות האלה נוטות להיות מטבען לקוניות, וחושפות רק טפח מהמוטיבציות והסיבות המרכזיות לבחירת חתני וכלות הפרס היוקרתי, ובעיקר המסר הציבורי שמשדרת הבחירה. כך בנימוקי הוועדה שהעניקה בשנה שעברה לאבי מפעל ההתנחלות בסילוואן, דויד בארי, את פרס ישראל על מפעל חיים, "בגין תרומתו למדינה, בכינון המפעל היחיד שלו שהיה למפעל לאומי – עיר דוד". ההודעה הזו היא אנדרסטייטמנט גרוטסקי באשר למידה שבה מפעלו של בארי אכן הפך להיות מפעל לאומי במשך השנים.

אני לא רוצה לעסוק בשאלה אם הפרס מגיע או לא מגיע לבן ישי, ובכל מקרה השתייכות למועדון הגברים האשכנזים שדויד בארי חבר בו איננה כבוד גדול בעיני. אני כן רוצה לעסוק במה שהבחירה הזו מלמדת על מקומן של התקשורת והעיתונות בישראל, כיצד הן נתפסות וכיצד הן תופסות את עצמן.

> הצבא משקר נגד משפחת תמימי, העיתונאים משתפים פעולה

יורים וכותבים

עם פרסום דבר הזכייה של בן ישי, פרסם שר החינוך נפתלי בנט, שבישר לבן ישי על זכייתו, את ההודעה הבאה: "בישרתי זה עתה לרון בן ישי שהוא חתן פרס ישראל לתקשורת. הוא 'כתבנו לענייני מערכות ישראל'. כצנחן ואחר כך כעיתונאי השתתף בכל המערכות בחזית, ממלחמת ששת הימים ועד לבנון השנייה, ואף זכה בצל״ש על גבורתו בחילוץ פצועים. עיתונאי ביטחוני מעולה, שאוהב את עמו ואת ארצו. מזל טוב רון!"

בן ישי עצמו אמר בעקבות הפרסום: "השר ריגש אותי, כי אנשים שהיו בשדה הקרב ונלחמו, כמו לדוגמה במלחמת לבנון השנייה  כשהיינו זה לצד זה, עשרות מטרים האחד מהשני – חשים קרבה על אף שדעותינו הפוליטיות לא דומות. בדבר הזה אין בינינו הבדל ואני גאה בזה. אני גאה שצמחתי להיות עיתונאי משורות הלוחמים, ולא כמוצנח. באתי מהשטח ונשארתי בשטח. הרקע הצבאי שלי בגולני ובצנחנים כ'חירי בירי' השפיע רבות על העבודה העיתונאית שלי".

מהדברים האלה מתקבלת פרפרזה משונה למדי על הכרזתו של פון קלאוזביץ כי המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות: העיתונות היא המשך המלחמה בדרכים אחרות. עבור בנט, כמו גם עבור בן ישי עצמו, הנ"ל הוא קודם כל לוחם וצנחן, ורק אחר כך עיתונאי. עבודתו העיתונאית, מבחינת שניהם, היא המשך טבעי של הלוחמה בשטח, ולא רק שאינה מנותקת ממנה אלא ניזונה ממנה באופן ישיר. אפשר לתהות מדוע מצא לנכון בנט להזכיר את הצל"ש לו זכה בן ישי על חילוץ הפצועים ובמה הדבר מעיד על סגולותיו כעיתונאי, עליהן אמור לקבל את הפרס היוקרתי. את התשובה מספק במידה רבה בן ישי עצמו: לא רק שהוא לא רואה כל צורך לעשות הבחנה בין שני הכובעים – לוחם ועיתונאי – אלא הוא מתגאה בכך שלא "הוצנח" לתפקיד וכי הוא מגיע מרקע צבאי עשיר. במובן הזה, בן ישי לא השתתף במלחמות "כצנחן ואחר כך כעיתונאי", כפי שטוען בנט, אלא כצנחן-עיתונאי.

> המדריך לערבים שרוצים לכבוש את התקשורת בעברית

נאמנות היא חובה, השאלה היא למי

טשטוש הגבולות הזה איננו מקרי, כמובן. לנפתלי בנט אין כל עניין שעיתונאים יפשטו את מדי צה"ל באופן תודעתי כשהם מגיעים לסקר זירת מלחמה, הוא חייב שהם יזכרו בכל רגע "לאיזה צד" הם שייכים במערכה ויפעלו בהתאם. לא במקרה הוא מחמיא לבן ישי שהוא "אוהב את עמו ואת ארצו", ולא במקרה הוא מתעקש על הביטוי "כתבנו לענייני מערכות ישראל", דברי קילוסין שכולם לקוחים מהז'רגון הפטריוטי. הוא מזכיר לבן ישי ולציבור למי הנאמנות האמיתית של עיתונאי שטח בישראל אמורה להיות נתונה. בן ישי, עולה מתגובתו, לא חולק מהותית על ההבנה הזו.

בן ישי איננו העיתונאי היחיד שרואה את עצמו קודם כל כפטריוט/לוחם ורק אחר כך כעיתונאי. ינון מגל עשה מזה קמפיין שלם בימי מלחמת צוק איתן על עזה. שאלת הנאמנות היא אכן שאלת יסוד מהותית בהבנת תפקידו של עיתונאי. השאלה הזו הופכת להיות מורכבת יותר אצל עיתונאים שמסקרים נושאי צבא וביטחון. השיח הישראלי בעניין הזה הוא דיכוטומי באופן אלים כמעט, מסמן באופן חותך את הגבול בין "אנחנו" ל"הם". ככל, התקשורת הישראלית נוטה לאמץ את הדיכוטומיה הזו ולהוכיח נאמנות מרצון ל"אנחנו" אליו היא כביכול משתייכת. לכן עיתונאים רציניים בעיני עצמם יצטטו כל שקר הזוי של דובר צה"ל, של המשטרה ושל הרשויות כשזה מגיע לפלסטינים. לא רק בן ישי; מרבית התקשורת הישראלית יוצאת לזירה כשהיא לבושה במדי צבא מנטליים.

אין בכך לומר שעיתונאי צריך להתנהל ללא תחושת נאמנות – להיפך; עיתונות טובה לא יכולה להתקיים ללא תחושת נאמנות עמוקה לציבור הקוראים. הבעיה היא שהשיח הדיכוטומי הזה מייצר זיהוי בין האינטרס של הציבור לדעת את האמת – גם אם אינה נעימה לאוזניו – לבין פטריוטיות מזוייפת שהיא למעשה נאמנות לשלטון, לממשלה ולמדיניות שלה ולא לטובת הציבור. אחד התפקידים החשובים ביותר של התקשורת הוא להוות החוצץ שמונע את הזיהוי המסוכן בין הציבור לשלטון, שהוא מהסממנים הלא דמוקרטיים המובהקים ביותר. בהעדרו, אין להתפלא על החשיפות הנשנות של המעורבות – אם באופן אקטיבי ובין אם בשתיקה – של חלקים רבים כל כך מהתקשורת הישראלית בפרשות השחיתות הצצות לפתחנו חדשות לבקרים. כי ברגע שלובשים את המדים המדומיינים האלה לפני שאוחזים בעט, הנאמנות לאינטרס הציבורי נזרקת למושב האחורי של הג'יפ.

> עם ללא ערכים נאבק בהנהגה ללא מוסר