newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המדריך לערבים שרוצים לכבוש את התקשורת בעברית

האם יש דרך גם לרצות את כולם – ערבים ויהודים, גם להצליח לייצג את כל העם הפלסטיני, והכל בשלוש הדקות שהתקשורת הישראלית מוכנה להקצות לנו מידי פעם?

מאת:

האם להתראיין לכלי התקשורת בעברית או לא? זוהי הדילמה הנצחית איתה מתמודדות דמויות פוליטיות וחברתיות בולטות בחברה הערבית. מידי פעם ניתן לחזות במומחים רהוטים ואמיצים שנפלו בכוורת הארסית הזאת המגויסת כולה בעת משברים, וגם בשגרה, באופן מגמתי כדי לשרת את האתוס הציוני. תקשורת הפועלת לפי לו"ז מתקפות הצבא, ועושה למעשה את מה שמתבקש מהממשל אבל לא מהרשות הרביעית במשטר שמכנה עצמו דמוקרטי.

לפני שבועיים פורסם בעיתון "מקור ראשון" ראיון עם ג׳ידא רינאווי זועבי, מייסדת ומנהלת "מרכז אינג`אז לקידום השלטון המקומי בחברה הערבית", שמועמדת כעת למשרת ניהול הרשות לפיתוח כלכלי בחברה הערבית. ראיון העומק שהעניקה לאיש הימין יהודה יפרח, שבחר לשרבב שלל אמירות פרובוקטיביות תוך כדי כתבה, נתפס בחברה הפלסטינית כבעייתי במיוחד. רינאווי זועבי הצטיירה בו כאישה שבזה לבני עמה, גברים בעיקר וראשי רשויות ופעילים פוליטיים ממפלגת בל"ד. בשיחה איתה סיפרה לי שאת סיפור הנכבה והפליטות שלה, כמו גם את שלל הדוגמאות שחלקה על ההישגים והשינויים ברשויות המקומיות הערביות, בחרו להשמיט בעיתון שמתעב כל זכר לפלסטין. הנרטיב שבנה יפרח היה ברור: ישראל בנתה אותך, ובני עמך מדכאים אותך.

כאשת ציבור, ששכחה לרגע שבעיני העיתונאי עם האג'נדה הפוליטית היא רק פלסטינית, רינאווי זועבי ניצלה את הבמה והעזה לבקר את ראשי הרשויות בשלטון המקומי הפלסטיני. למי אין ביקורת על הרשות המקומית? ערבים ויהודים – זה מאחד את האזרחים. אבל אישה ערבייה ופעילה נועזת שמטיחה ביקורת קשה, בתוך ראיון נוקב? זה היה קצת יותר מדי לאגו של ראשי הרשויות בשלטון המקומי ערב הבחירות. אלו מיהרו להשיב במתקפה בתקשורת הערבית, להוציא גינויים ולפרסם תצהירים להוטים שלא מוספים כבוד לאף אחד.

> הסרט "אחרייך" מאתגר את השיח הפלסטיני מהמקום הכי לא צפוי

האם הערבים ינהרו אי פעם לאולפני הטלוויזיה? (צילום: יצחק הררי / פלאש90)

האם הערבים ינהרו אי פעם לאולפני הטלוויזיה? (צילום: יצחק הררי / פלאש90)

לכן החלטתי לנצל את ההזדמנות כדי לכתוב כמנהגי מדריך לחלוצים שבנינו שמנסים לכבוש – וזה הדבר היחיד שהערבים פה מעזים לכבוש – את המסכים ומדורי החדשות בתקשורת המיינסטרים. כמה טיפים חשובים לאלו מביננו שחולמים לקבל במה מקצועית והגונה שתאפשר להם להעביר מסר כלשהו, מאתגר, שונה או חלילה מתריס במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון.

ובכן, ערבים יקרים, רהוטי העברית ויפי הבלורית, קצפת האינטלקטואלים המצטיינים שלנו, אלו שהתקשורת הישראלית מוכנה לתת לה לשחק לפניה לפעמים – רשמו לפניכם:

1. מותה של השפה הכפולה:

זה לא משנה אם תתראיינו בעברית או בערבית, כל הערבים מהצפון עד הנגב, מהנהר עד הים, יבינו וישמעו ויתרגמו מה שאמרתם. נגמרו הימים בהם אפשר להגיד דבר אחד ב"ידיעות אחרונות בעברית ודבר סותר בערבית ב"כול אל ערב" מפי אותו אדם. המודל שגדלנו עליו, של ביטאון המפלגה הקומוניסטית הדו לשוני מפוצל האישיות הזה, עבר מהעולם. לכן, אם בא לכם להעביר ביקורת חריפה על פלסטינים או ערבים, באותה מידה אם יכולים לעשות את זה בערבית עסיסית ומפולפלת ולא רק בעברית מאופקת ומגמגמת. ותזכרו, הרי בסוף הכל מוקלט ועובר לשב"כ.

2. לא תוכלו לברוח מהערביוּת שלכם:

עבור תקשורת המיינסטרים בעברית אין דבר כזה חמישים גוונים של ערבים. כשאתם מגיעים ומגיעות לשם, אתם על תקן "הערבייה" או "הערבי", גם אם אתם בכלל חברי ארגון להב"ה, תומכי תג מחיר או חברי מרכז ליכוד. תמיד ישאלו אתכם את אותן השאלות ותמיד מצפים מכם לאותה תשובה בגרסאות שונות.

3. הכל ידוע מראש:

אחרי שהפנמתם שאתם מייצגים בכל מצב, גם בעל כורחכם את כל הפלסטינים אזרחי המדינה, הנה כמה שאלות, הלקוחות ממבחני הנאמנות למדינת ישראל, שאתם צריכים להיות מוכנים להן במהלך הריאיון. אנא עשו את שיעורי הבית שלכם היטב:

כבסיס לכל שיחה ידרשו מכם המראיינים לגנות אלימות או פיגוע כלשהו שאין לכם שום קשר אליו; הם יבררו בעוקצנות מה דעתכם על תפקוד הח"כים של המשותפת או על הסכם הרוטציה, וגם האם אתם מכים על חטא על הסכם העודפים שלא היה עם מרצ. אם הם ירצו קצת אקשן הם ישאלו למה לא הגעתם ללויה של פרס; הם יבקשו לדעת מה אתם חושבים על שירות לאומי/אזרחי/צבאי, וייאנחו בקול כשהם יגידו בתסכול: אבל מה יהיה עם הבנייה הבלתי חוקית "אצלכם"; ואם הם רוצים ממש לעקוץ, ובתוכניות "חברתיות" בלבד, ישאלו על פוליגמיה ורצח נשים.

בבקשה, היו מוכנים מראש לרגע בו יסכם המראיין, לעצמו בעיקר, שטוב לנו כאן ואנחנו בטח מעדיפים את ישראל על סעודיה וסוריה. ותגידו יפה תודה.

> מי מרוויח משמירתה של עזה על סף משבר הומניטרי?

"שבי בשקט" גער העיתונאי רוני דניאל בח"כית הערבייה עאידה תומא סלימאן. (צילום מסך מתוך שידורי "החדשות").

"שבי בשקט". העיתונאי רוני דניאל גוער בח"כית הערבייה עאידה תומא סלימאן. (צילום מסך מתוך שידורי "החדשות").

4. הבהלוליזציה של הריאיון

אין, פשוט אין, צורך לדחוף שלוש מילים לועזיות למשפט בן חמש מילים: "מהלך פרטיקולרי, סנסציוני אופוזיציוני של הרשימה המשותפת". זוהיר בהלול יש רק אחד, וציבור המאזינים או הצופים היהודים לא ייתן לנו נקודות זכות על בחינת פתע באוצר מילים. אז תהיו מי שאתם באמת, עם ה-רררריש והע', שמשום מה נעלמות בדרך לאולפן.

5. מותר להגיד "לא"

יש לנו מה להגיד, כמו שלמיעוט של עשרים אחוז מהאזרחים תמיד יהיה מה ללמד את השמונים אחוז, בעיקר כשהם אף פעם לא רוצים להקשיב. אני יודעת שזה בוער בעצמותינו, ולא פעם אנחנו במצב שבו אנחנו ממש צריכים להוציא לעולם מידע, הישג, יצירה או סוגיה שלא זוכה לסיקור שמגיע לה. אבל כשכבר פונים אליכם ואליכן, יש לי רק בקשה אחת: בחייאת, תשאלו את התחקירן שפנה אליכם מי המראיין. תעשו גוגל ותבדקו מה הוא או היא כבר כתבו, מה מעניין אותם. ככל שתדעו יותר כך תגיעו מוכנים יותר. ובואו אני אגלה לכם סוד: אפשר לסרב ולהגיד "תודה רבה, לא מתאים".

לפעמים גם סירוב לראיון הוא אמירה חשובה. הפעם האחרונה שבה אמרתי "לא תודה" להצעה להתראיין בנושא ההישגים של נשים ערביות במדינה, היתה לתוכנית שמגיש בן כספית . זה היה לאחר שספג ביקורת בעקבות טקסט שפרסם בעניין עהד תמימי בו כתב כי במקרה שלה "את המחיר כדאי לגבות בהזדמנות אחרת, במחשכים, בלי עדים ומצלמות". הסברתי למפיק שפנה אלי שאני חוששת מהפסקת חשמל. המסר עבר. אבל לצערי מצאו ערבייה אחרת שעמדה במשימה, זכותה. (מאוחר יותר בעקבות הלחץ הציבורי שינה כספית את הנוסח של המאמר שפרסם).

7. تنجلقش وتنعجقش

זה היה המסר של אחת מחברותי החכמות איתן התייעצתי בשביל כתיבת המדריך הזה. אין לזה תרגום לעברית, אבל אני אשתדל עבורכם. היא התכוונה, ואני מסכימה – אל תעשו מזה עניין, ואל תתלהבו יותר מדי. הרדארים והחיישנים הערבים קולטים הכל, מהלבוש המוגזם עד השתדלות היתר. תכבדו את האינטליגנציה שלנו. אם ההופעה משרתת את המטרה, אנחנו נבין זאת. נכבד וננהל דיון על זה, גם אם לא הלך לכם הכי טוב בעולם. לכולנו יש מעידות וטעויות, ויש לנו מה ללמוד ולהשתפר.

* * *

ביום שבו נגיע לשוויון ודמוקרטיה אמתיים, הופעה של פלסטינים באמצעי התקשורת בעברית תהיה דבר שגרתי, מתבקש, שקורה באופן ספונטני. נוכל לדבר ללא הרגישויות שנובעות מהתחושה שכל מרואיין ומרואיינת מייצגים את כל הפלסטינים במדינה ובעולם, מ-1948 ועד היום. בלי להרגיש להיות מחויבים להעביר מסר שירצה את כולם, ערבים ויהודים, וגם ישרת את טובת העם הפלסטיני, והכל בשלוש דקות.

אבל אני מאמינה שדווקא עכשיו, מול הקושי שלנו כמיעוט לאומי מול רוב יהודי שלא מפסיק להילחם על הנרטיב שלו – אנחנו צריכים להסביר ולהשמיע שאנחנו מעל למיליון וחצי איש ואישה, עם ריבוי דעות ככל העמים בעולם. מול ההתעקשות להכניס את כולנו תחת קטגוריה אחת של "האויב הערבי", אנחנו צריכים להתעקש לתת ביטוי למרקם העדין של קבוצות ותת קבוצות שמרכיבות את החברה הערבית בדיוק כמו את החברה היהודית. תקשורת מקצועית, בעברית ובערבית, בחברה ששואפת להיות דמוקרטית, רק תיתרם ממתן במה למגוון קולות כזה.

> מומחים מטעם האו"ם קוראים לעצור את גירוש מבקשי המקלט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf