newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הכיבוש, הגירוש והמצפון הישראלי המתעורר

הכוונה לגרש פליטים לסכנת חיים הציבה לנו מראה מוסרית מול הפנים, והבבואה המשתקפת בה לא כל כך נאה. פתאום אין תירוצים בטחוניים, ואנחנו לא יכלים לשחק בתפקיד הקורבן. שלל ההתארגנויות האזרחיות נגד הגירוש מעוררות תקווה ששרירי המצפון שלנו לא התנוונו סופית

מאת:

אי אפשר שלא להשתאות נוכח ההתגייסות הציבורית הגורפת למען הפליטים ומבקשי המקלט המאוימים בגירוש; מאנשי חינוך ואקדמיה דרך הטייסים שהודיעו על סירובם להטיס פליטים בניגוד לרצונם ועד להתארגנויות של תושבי דרום תל-אביב נגד הגירוש, דומה שלא נשאר סקטור חברתי, מקצועי או אחר שלא התארגן כדי להביע את שאט הנפש מתוכנית הגירוש ההמוני של מבקשי המקלט.

מעוררת השתאות, ועם זאת אנושית ומובנת: סכנת החיים הממשית המאיימת על הפליטים, אם אכן יגורשו; צלו הכבד של הזיכרון ההיסטורי היהודי בכל שיח על פליטים וגירוש; העובדה שהפליטים מאפריקה – בניגוד לפלסטינים מעזה ומהגדה, נניח – נוכחים במרחב הפיזי שלנו, אנשים עם פנים ממשיות, ילדים שאנחנו פוגשים בגני המשחקים ולא דמויות וירטואליות מדיווחים חדשותיים, ובעיקר העובדה שמספרם הזניח במונחים דמוגרפיים מאפשר למסגר את הסוגיה כעניין הומניטרי ולא פוליטי, כפי שהיה קורה אילו מדובר היה במספרים משמעותיים יותר שהיו נתפסים על ידי הציבור הישראלי כמאיימים על רעיון "היהודית והדמוקרטית" – אלה חלק מההסברים לקמפיין המרגש שאנו עדים לו בימים אלה.

אבל מעבר לכל אלה, ישנה, אני חושבת, סיבה עמוקה יותר לקמפיין חסר התקדים הזה שכאילו עורר את המצפון הישראלי מתרדמתו. מזה הרבה שנים, הציבור הישראלי מסתכל על בבואתו במראה ורואה השתקפות מוסרית מבהילה מאוד. מעדויות של שוברים שתיקה ועד לדיווחים על ההתמוטטות הקטסטרופלית בעזה והריסות הבתים ובתי הספר בגדה, הבבואה שמביטה בנו במראה היא של חברה אלימה, נקמנית וכוחנית מאוד. במשך השנים למדנו להפעיל מיני מנגנונים שונים כדי לחיות איכשהו עם התמונה המבעיתה הזו: למסגר את שיח הכיבוש כעניין ביטחוני ולא פוליטי, להתחפר בעמדת הקרבן, ולשבור בחמת זעם את המראה עצמה כשהיא מאיימת לפרוץ למרחבים המוגנים שבנינו לעצמנו, למשל באמצעות רדיפה ודה-לגיטימציה של שוברים שתיקה, או סגירתה של עזה בפני עיתונאים כדי שלא נשמע איזו זוועה באמת מתחוללת שם.

> האינטרסים האפלים מאחורי עסקת הפליטים של ישראל ורואנדה

"מחסום 300", המחסום המרכזי שמפריד בין בית לחם לירושלים (אקטיבסטילס)

"מחסום 300", המחסום המרכזי שמפריד בין בית לחם לירושלים (אקטיבסטילס)

אלא שהדמות במראה לא באמת הולכת לשום מקום. אנחנו יכולים להמשיך ולכנות עד קץ הימים את עהד תמימי "מחבלת", אבל גם תת-המודע של הקיצוני באנשי הימין יודע שלהחזקתה המחפירה של נערה בת 16 שסטרה לחייל במעצר מתמשך אין כל קשר לביטחון אלא לאגו של הכיבוש, ואנחנו גם יודעים היטב שסתימת הפיות של החיילים המעידים על העוולות שנעשות בשמנו בשטחים לא מעלימה את העוולות עצמם. איפשהו בתת המודע הקולקטיבי שלנו, אנחנו יודעים היטב איזו דמות משתקפת מהמראה, שונה באופן כל כך עמוק מהדימוי העצמי המוסרי שלנו, מהסיפור שאנחנו רוצים לספר על עצמנו. בדיסוננס הזה יש משהו מערער ומטריף דעת עבור כל חברה.

הקמפיין הציבורי הנרחב למען הפליטים ומבקשי המקלט מאפשר לנו לפתור – ולו נקודתית – את הדיסוננס המטריד הזה. הוא מאפשר לנו לעדכן את הסיפור הקולקטיבי שלנו כחברה, ולייפות את הבבואה במראה: לא חברה כובשת, מדכאת ואלימה, אלא חברה חומלת, הומנית ופעילה. אני בפירוש לא מתכוונת לומר שיש כאן מניפולציה מודעת שעושה החברה הישראלית – אני מאמינה בלב שלם לטוהר הכוונות של כל אזרחית ואזרח שנרתמים כעת למען הפליטים, בעמדה ההומנית שלהם ובזעזוע האותנטי מהאפשרות שישראל תשלח פליטים למותם. יתרה מזאת: יש משהו מרגש ולא מובן מאליו בגילוי שגם אחרי כל כך הרבה שנים בהן ההתעמרות בחלש הפכה לדרך חיים, המצפון הקולקטיבי של החברה הישראלית עדיין לא הושמד כליל והצליח לצאת מהתרדמת העמוקה שלו לטובת קהילה פגיעה בסכנת חיים. זאת הכרה לא רק מרגשת, אלא חשובה לעצם ההישרדות שלנו כחברה.

ובכל זאת, ואולי דווקא עכשיו, חשוב לשוב ולהזכיר – סוגיית הפליטים ומבקשי המקלט והכוונה הנואלת לגרשם אל מותם איננה רק שאלה הומניטרית אלא סוגיה פוליטית מובהקת, הקשורה להגדרות הבסיסיות ביותר סביבן התגבשה דמותה של ישראל מאז היווסדה. העובדה שלמדינת ישראל אין בכלל מדיניות הגירה פרט להגירת יהודים היא שאלה פוליטית עם השלכות הומניטריות – לא רק ביחס למבקשי המקלט האפריקאים אלא גם ביחס לצעיר פלסטיני ישראלי המבקש להינשא לצעירה חברונית ולהמשיך לחיות בביתו. היחס האינסטרומנטלי של מדינת ישראל אל "האחר" – יהא זה הפליט האריתראי או העובד הפלסטיני במחסום – הוא תוצר של אידאולוגיה גזענית שניסחה את המסגרת המדינית שבה אנחנו חיים.

אני מקווה בכל לב שההתגייסות המרגשת למען הפליטים תישא תוצאות והגירוש המביש הזה ייעצר. אני גם מקווה ששרירי המוסר והמצפון שלנו, שלמדנו להפעיל מחדש אחרי שבר כמעט התנוונו כליל, ישמשו אותנו גם אחרי עצירת גירוש הפליטים, כדי לפעול לתיקון אמיתי של הבבואה המוסרית שלנו כחברה, במקום להמשיך ולזרוק אבנים על המראה.

> בתי ספר הרוסים: ישראל מונעת חינוך מילדים פלסטינים בשטחים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf