רחובות תל-אביב הפכו לשלטי החוצות של התאגידים

כותבת אורחת: רבקה ויטנברג

ביום רביעי האחרון, בערב החג, נערך בתל-אביב מרוץ האופניים "סובב טורקי תל-אביב". המרוץ נערך בין השעות 6:30 ל-13:00 ויוצא מחניון גני יהושע, משם לכיוון דרום תל-אביב, יפו, הטיילת לאורך החוף, ובחזרה לגני יהושע. מספר רב של רחובות מרכזיים נחסמו, ובכללם בני אפרים, הירקון, שדרות ירושלים, קיבוץ גלויות, והרצל – וכבישים מקבילים, כולל חלקים מנתיבי איילון. העירייה גם אסרה עוד מהערב שלפני המרוץ על חנייה בכל הצירים האלו. מסלולי אוטובוסים שונו. והעיר – פקוקה כולה, חסומה לתושביה ולמבקרים. הכול בחסות חברת "עלית", נותנת החסות הראשית לאירוע, ששילמה ממיטב כספה לעירייה כדי להפוך את המרוץ למסע פרסום לקפה שלה.

רון חולדאי, ראש העיר, מרבה במרוצים ובאירועים. זה עסק רווחי לעירייה. בחודש פברואר שעבר, למשל, חברת סמסונג הוציאה מעל ל-15 מיליון ש"ח על מרתון סמסונג תל-אביב. במקרה ההוא, העסק נעשה עוד יותר רווחי, כאשר ההשתתפות במרתון והמוצרים השונים שנמכרו בו החזירו את ההוצאה הן לסמסונג והן לעירייה. סמסונג מתכננים, כמובן, מרוץ דומה בשנה הבאה. בשנת 2014, מפרסמים עשירים אלו הצליחו אף לגרום לעירייה לבטל את הלימודים בבתי הספר בעיר ליום אחד. החודש, ב-31 באוקטובר 2017, ייערך מרוץ הלילה של תל-אביב, בחסות ראשית של רשת הספורמרקטים am:pm ובחסויות נוספות של מי עדן, לאומי כארד, ושוב קפה טורקי של עלית ומפרסמים רבים אחרים.

> כחלון ורגב, אתם קבלני הביצוע של ההגמוניה הלבנה

חולדאי, בתל-אביב גרים גם תושבים

מרוצים ואירועים אחרים מסוגם הם עסק כלכלי. חברות גדולות, הן מקומיות כמו עלית והן זרות כמו סמסונג ואדידס, הופכות את העיר לפרסומת אחת גדולה. לא מדובר באירוע ספורט עממי; יש אירועים רבים אחרים כאלו. מדובר פשוט במסע פרסום. המרחב העירוני מופרט. עלית פשוט שכרה רחובות בתל-אביב והיא משתמשת בהם כבשלטי חוצות. לפי היגיון ניאו-ליבראלי זה, הרחוב הרי שייך לעירייה ולא לתושביו, וניתן להשכרה לכל המרבה במחיר, על גבם של התושבים. זהו אותו ההיגיון שבשמו צומחים ברחבי העיר מגדלים כפטריות אחרי הגשם, מבלי שיתחשבו בהשפעותיהם על הסביבה העירונית – אפילו ברמת החנייה ועומסי התנועה. זה ההיגיון שבשמו מכניסים מפרסמים לבתי הספר. היגיון תאגידי.

חולדאי מדבר על איכות חיים ועל תרבות פנאי. בינתיים, הוא שוכח שבעיר גרים גם תושבים. כאלו שגם בערב חג קמים בבוקר וצריכים להגיע לעבודה. כאלו שצריכים להסיע את ילדיהם לבתי הספר. כאלו שצריכים לערוך קניות אחרונות לפני החג, או להגיע לקופת חולים. אנשים מן השורה. אלו שמשלמים ארנונה לעירייה. אלו המנסים להתפרנס מעסקיהם הקטנים, ומוצאים שהעירייה חסמה את הדרך בפני לקוחותיהם. אלו שאינם ספורטאים מקצועיים, ובמיוחד אלו שאינם מפרסמים עם כיסים עמוקים. אותם פשוט לא סופרים. במיוחד נפגעים המוחלשים, אלו שאין ידם משגת מכונית פרטית ועל כן הם תלויים באוטובוסים, שמסלוליהם משתנים או מעוכבים בגלל המרוץ.

בעיר ללא הפסקה יש הרבה הפסקות. כפויות מלמעלה. תאגיד פרטי כמו עלית יכול פשוט לשלם לעירייה שתחסום את אחד מצירי התנועה המרכזיים במדינה – נתיבי איילון – כדי שיוכל לפרסם. בחלום הניאו-ליבראלי של העירייה ושותפיה – הסיוט שלנו האזרחים –  אין בעיר תושבים, אין עובדים, ואין עסקים קטנים. העיר היא אצטדיון פרטי בבעלות העירייה, שניתן להשכירו לכל המרבה בתשלום על פרסומת. אותנו התושבים בכלל לא שואלים על דברים כאלו. אנחנו קיימים, לדעת העירייה, פשוט כמשלמי ארנונה וכתפאורה לאירועי הפרסום. עיר מופרטת. הגיע הזמן להחזיר את העיר לתושביה.

רבקה ויטנברג, תושבת דרום תל-אביב.

יחי השלטון, ימות האזרח