newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הדתה בחינוך? הציונות החילונית הביאה את זה על עצמה

חינוך יהודי כרוך בתוך החינוך הציוני-חילוני מראשיתו, משום שאלוהים הוא הסיבה להיותנו דווקא כאן, הורגים ונהרגים. המחאה נגד הדתה היא הזדמנות לנסח ישראליות אחרת

מאת:

נפלא הדבר שהורים מפשפשים לאחרונה בספרי הלימוד ובפעולות החינוך של בתי הספר, שכן הילדים הם של הוריהם וחובתם לדעת. ואכן, כפי שהורים מגלים, יהדות ואמונה דתית מופיעים בתכניות הלימודים בבתי הספר הממלכתיים, בתוך השורות ובין השורות. אבל כל זה לא קורה בגלל עצמתן הפוליטית של המפלגות הדתיות, ובטח ובטח שלא בגלל נפתלי בנט. בנט לא עושה הרבה בתפקידו כשר חינוך מלבד להעביר כסף לאחיו, ואפילו היה עושה, לא היה יכול בתוך שנתיים להוביל מהלך של שינוי בספרי הלימוד.

למעשה, מי שאחראי על ההדתה במערכת החינוך הם החילונים בעצמם – כל אחת ואחד מאיתנו, כמו גם מנהיגי הציבור החילוני. ואין כאן דבר חדש. הדתה בחינוך החילוני שלובה בתוך החינוך הציוני, מיומו הראשון, כפי שאציג מיד.

זה היה הרצל שאמר בקונגרס היהודי הראשון (אוגוסט 1897) ש"הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". למדינה שעליה חלם קרא "מדינת היהודים", ולארץ קרא "ארצנו", "הארץ המובטחת", וגם: "מולדתנו ההיסטורית הבלתי נשכחת". מי הבטיח? מה היסטורי? איך שלנו? איך שלא תהפכו בזה, בסוף בסוף תגיעו לפסוק 18, בספר בראשית טו: "ביום ההוא כרת יהוה את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת". שם הארץ הפכה להיות מובטחת לנו, ומאז היא מולדתנו ההיסטורית.

הנה האבסורד: חילונים אינם מאמינים באלוהים. לכל הפחות הם אינם מאמינים שחובה עליהם לקיים את כל 613 המצוות שקבע. חילונים גם אינם מאמינים שהתורה נכתבה מפי האלוהים, אלא שהיא אסופה מיתולוגית, המהווה מסד תרבותי מלא הוד וחכמה. וכך: אלוהים שהוא רעיון מטפיזי, נפגש עם אברם שהוא דמות מיתולוגית, והם סגרו ביניהם הבטחת נדל"ן במזרח התיכון לעולמי עד. בזה אנחנו מאמינים! לא רק מאמינים, אלא נכונים בשם האמת הזאת להרוג ולהיהרג, ואף להקריב בשם כך את ילדינו.

> העליון בסך הכל החרים את הטקס שחגג את תוצאות פסיקותיו

נפתלי בנט בישיבת ממשלה (אוהד צויגנברג / פלאש90)

על ההדתה הוא לא אחראי. נפתלי בנט בישיבת ממשלה (אוהד צויגנברג / פלאש90)

רות פירר, שחקרה את תכנם של ספרי הלימוד בהיסטוריה לפני הקמת המדינה ולאחריה, סיכמה: "מחקר זה העלה, למרבית ההפתעה, שגם ספרי הלימוד החילוניים נזקקו להבטחה האלוהית, כאחד הטיעונים להצדקת זכות עם ישראל על ארץ ישראל". ומכיוון שאין לנו הסבר משכנע חלופי, על מה ולמה כל ההרג הזה, אנחנו חייבים להעביר את מורשת הדת היהודית, שבתוכה כלולה ההבטחה הסיפורית ההיא, מדור לדור. ואת זה עושים באמצעות מערכת החינוך.

1939: החייאת הדת בתוכנו

בתקופת שלטון המנדט הבריטי ניתנה לתושבי הארץ מידה של אוטונומיה בתחום החינוך. הציונים ייסדו מערכת חינוך "עברית" ובה שלושה זרמים אידאולוגיים: כללי, דתי ("המזרחי") וסוציאליסטי. המחנך אליעזר ריגר עמד בראש מערכת החינוך הכללית (החילונית), שבה למדו אז כ-60 אחוזים מילדי הציונים. הוא עצמו, כמו רבים מבני דורו גדל בבית חרדי, וסיים מסלול לימודים לרבנות. בתוך כך נחשף להשכלה ולמד באוניברסיטה בווינה, שם היה גם בין מייסדי השומר הצעיר.

בשנת 1939 כתב ריגר ספר המתאר את מערכת החינוך שבראשה עמד. בין השאר הוא התייחס לחסרונה של תודעה יהודית בקרב הילדים דאז. בעניין זה הוא מצטט מדברי הסופר רבניצקי: "החנוך הדתי, מלבד ערכו כשהוא לעצמו, עוד מרובה חשיבותו בהשפעתו הלאומית על החניך. שהרי הדת והלאומיות, אחוזות ודבוקות הם זו בזו". רואים: ציונות ויהדות, חד הם. ריגר מחזק רעיון זה ומוסיף: "התורה שימשה לנו בכל מהלכנו ההיסטורי נשק הכנה לאומי טוב מאין כמוהו. איש התורה הישראלי היה במשך דורות החיל האלמוני של עם ישראל." ועוד: "תרבותנו הלאומית היתה במיטב גילוייה בכל הדורות תרבות דתית, ואשר על כן איננו יכולים ואיננו רוצים להיבטל ממנה."

את התרבות הדתית קיבלו התלמידים בבתי הספר. חמישית מזמן הלימודים בבית הספר היסודי החילוני הוקדשו למה שנקרא "לימודי קודש": תורה, נביאים, כתובים, משנה וגמרא. זה לא נראה הרבה בהשוואה לבתי הספר הדתיים לאומיים, שלמדו אז לימודי קודש במחצית משעות בית הספר. על כן מבהיר ריגר: "ההבדל במערכת השעות בין טיפוסי בתי הספר יקטן, אם נשווה את מספר השעות המוקדש ללימודי היהדות בכלל". מה זה לימודי יהדות בכלל? הדתה של תכנים כלליים. וכך עברית למדו ממקראה, שתכניה סודרו לפי החגים היהודים; גאוגרפיה הפכה למולדת, והיסטוריה נלמדה כדברי ימי עמנו. במסגרת זאת, תולדות העת העתיקה נלמדו באמצעות ספר התנ"ך, כאמת לאמיתה, לרבות הגיבורים הדמיוניים ומעשי הניסים של אלוהים. כך, חישב ריגר בספרו, לימודי היהדות הגיעו גם בבתי הספר החילוניים עד קרוב למחצית שעות הלימודים.

ואשר לעתיד, כותב ריגר, מנהל החינוך החילוני: "עתידנו הלאומי והאנושי דורש את החייאת הדת בתוכנו. לבית הספר העברי מחכה תפקיד חשוב בשטח זה".

> לא יעקרו עוד ישובים? הצחקת את תושבי סוסיא, נתניהו

המחבר חווה הדתה, בטקס קבלת תורה בחינוך החילוני, 1966 (צילום פרטי, גיל גרטל)

1956: התכנית לטיפוח תודעה יהודית

בדיוק אותם דברים התרחשו במהלך שנות החמישים, כאשר ניסחו במשרד החינוך את תכניות הלימודים לחינוך הממלכתי ולחינוך הממלכתי דתי. שר החינוך היה אז זלמן ארן, בן דורו של ריגר, ובעל מסלול חיים דומה: מהחדר החרדי אל האוניברסיטה המשכילה. כאשר התמנה לשר חינוך, המתין לו מכתב מאת ראש הממשלה דוד בן גוריון: "במידה שאני מכיר את הנוער, הוא לקוי מאוד מאוד בתודעה יהודית […] ויש לדאוג לתכנית לימודים שתתקן ליקוי זה".

ארן היה עושה זאת גם בלי דחיפת בן גוריון, שכן עמדתו הייתה: "[עלינו] לאמץ את המסורת היהודית, שבה משולבים יחדיו יסודות הדת ויסודות הלאום […] לפיכך יש להעמיד את ידיעת המסורת ותחושתה, בתוך החינוך של בית הספר הממלכתי, לא לשם חינוך לדת, אלא לשם החינוך הלאומי של העם העברי." ואכן – אז כהיום, לא מדובר בחינוך יהודי לעצמו, אלא ביהדות המשרתת את החינוך הלאומי.

בהתאם להשקפה זאת, ייסד ארן במשרד החינוך מחלקה בשם: "המרכז לטיפוח תודעה יהודית", שאנשיה עסקו בפיתוח תכניות חינוכיות למגזר החילוני. בין היתר נקבע אז שהתכנית לא תבוצע על ידי מקצוע לימודים נוסף או על ידי שעות לימוד נוספות, כי אם "על ידי לימוד וחינוך שלובים ואחוזים בעצם עבודת בית הספר, בכל מסכת חייו על כל גילוייה." וזה בדיוק המאפיין של ההדתה כפי שהורים מגלים כיום: שלימודי הדת שזורים, ואפילו מוסתרים, בתוך הלימודים הכלליים, בכל המקצועות.

הגיעה העת לנסח הסבר שאינו דתי

המחאה כנגד הדתה של בתי הספר החילוניים היא הזדמנות גדולה וחשובה הרבה יותר מהמאבק בנפתלי בנט. הורים צריכים לעסוק פחות בשאלה אם ילדיהם יחזרו בתשובה לנוכח הפעילות הדתית בבתי הספר; ובמקום זאת לברר האם יש להם (להורים) הסבר לעוול המתמשך של הכיבוש, שאינו נסמך על הפרשנות הציונית של היהדות, לאמור – ארצנו המובטחת.


* הציטוטים בפוסט מתוך הספרים: רות פירר, סוכנים של החינוך הציוני, הקיבוץ המאוחד, 1985; אליעזר ריגר, החנוך העברי בארץ ישראל, דביר 1940; צבי צמרת, ישראל בעשור הראשון, כרך 4 התפתחות מערכת החינוך, האוניברסיטה הפתוחה, 2001.

> פוקסטרוט: גברים בורחים מהבשורה של עצמם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf