newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"עד סוף 2018 עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם"

אפילו בשביל תושבי הרצועה המורגלים באסונות, הקיץ הזה הוא סיוט בקנה מידה אחר: הרחובות חשוכים, אין מים זורמים, והתושבים חוששים לרחוץ בים בגלל הזיהום. ראיון

מאת:

מאת עדו קונרד.

המצב בעזה הידרדר באופן משמעותי בחודש האחרון, מאז ישראל והרשות הפלסטינית הקטינו את אספקת החשמל המצומצמת ממילא שישראל מוכרת לרצועה. אבל בעזה חי דור שלם שגדל מבלי שחווה מעולם מציאות של חשמל זמין 24 שעות ביממה. משבר הוא לא מושג חדש עבורם.

בנוסף על מי השופכין הזורמים לים באין מפריע וחדרי המיון בבתי חולים הנאלצים להסתמך על גנרטורים, המחסור החמור בחשמל נותן את אותותיו על חיי היומיום של התושבים כולם. בהעדר חשמל, המשאבות שמזרימות את מי הברז במעלה הצנרת לדירות בקומות הגבוהות בבנייני המגורים הפסיקו לעבוד. "לפני כן הדירות האלה קיבלו מים במשך שעתיים-שלוש אחת לכמה ימים", אומר חליל שאהין, מנהל היחידה לזכויות חברתיות וכלכליות במרכז הפלסטיני לזכויות אדם (PCHR), אחד מארגוני זכויות האדם הפלסטיניים המוכרים ביותר. "ואנחנו מדברים על קיץ. אתמול בבניין שלי היו מים זורמים במשך שעה אחת בלבד".

> הפנטזיות בניו-דלהי, הרגליים בביוב של עזה

למרות שישראל הסיגה את כוחותיה מהרצועה לפני למעלה מעשור, היא ממשיכה לשלוט בפועל כמעט בכל אספק בחיי התושבים שם. הצבא עדיין שולט על הגבולות הימיים והיבשתיים של עזה, מחליט מה ומי ייכנסו או יצאו, מונע גישה של טכנולוגיות בסיסיות כמו טכנולויה סלולרית 3G, והוציא לפועל שלוש פעולות צבאיות רחבות היקף שגבו את חייהם של אלפים מתושבי הרצועה.

כחלק מעבודתו, שאהין עוקב אחר ההשלכות של המדיניות הישראלית ומדיניות הרשות הפלסטינית וחמאס על חיי התושבים בעזה. "אני חושש שלאור המצב המתמשך, עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם עד סוף 2018", הוא אומר בראיון טלפוני בתחילת השבוע.

התוכל לתאר את המצב בעזה עכשיו?  

"אני לא יכול לתאר את עזה אפילו ככלא, כי אפילו לאסירים יש זכויות בסיסיות. עזה היא מקום מבודד תחת כיבוש, מקום שאנשים לא יכולים להיכנס אליו או לצאת ממנו. יש משבר חמור המשאיר כשני מיליון איש ללא חשמל במשך שעות בכל יום, 97 אחוזים מהמים של עזה אינם ראויים לשתיה, ואין מספיק כוח חשמל כדי לספק תנאי היגיינה בסיסיים. ישראל והרשות הפלסטינית מנסים למנוע מחולים הזקוקים לטיפולי חירום להיכנס לגדה המערבית או לישראל. ברצועה עצמה יש מחסור חמור בתרופות ובשירותי רפואה.

"המצב קטסטרופלי. מדיניות הכיבוש הישראלית מעצבת את שגרת חיינו. זה בא לידי ביטוי לא רק בשלוש המלחמות האחרונות על עזה ובמצור המתמשך, אלא בעצם מדיניות ההפרד-ומשול בין הגדה, ובכללה ירושלים המזרחית, לבין הרצועה".

ומה באשר למשבר המים הנוכחי?

"המצב חמור עד כדי כך שלחלק מהדיירים בבניינים רבי קומות אין כל גישה למים זורמים. אין מספיק כוח חשמלי כדי לשאוב את המים מקומת הקרקע לקומות הגבוהות יותר. במקביל, הרשויות המקומיות מנסות לווסת את חלוקת המים בין האזורים השונים בעזה. כל זה מתרחש, להזכירך, כאשר 60 אחוז מאוכלוסיית עזה מובטלים, ו-80 אחוזים תלויים בסיוע למחייתם. בשבוע שעבר ארגון אוקספם הפסיק את חלוקת חבילות הסיוע מסיבות כלכליות, מה שישפיע על 30,000 איש".

> הפנטזיות בניו-דלהי, הרגליים בביוב של עזה

ילדים פלסטינים ממלאים מיכלים במים במחנה הפליטים רפיח בדרום רצועת עזה. יוני 2017 (עבד רחים חטיב/פלאש90)

איך המצב בעזה בדרך כלל בתקופת הקיץ?

"בדרך כלל זאת תקופה שהרצועה שוקקת בה חיים, אבל כעת זה חושך מוחלט. אתה הולך ברחובות חשוכים. המוצא היחיד הוא החוף, כי זה המקום היחיד שבו אפשר לזכות במעט אור מהגנרטורים. בדרך כלל היית יכול לראות אלפים שוחים בים במהלך הקיץ. היום תראה במים בודדים בלבד בגלל החשש מפני הזיהום".

את מי מאשימים תושבי עזה במצב הזה?

"מה שמחולל את המצב הזה הוא גם המדיניות הישראלית לבידוד עזה וגם הסכסוך הפנימי בין הרשות הפלסטינית לחמאס. תושבי הרצועה משלמים מיסים גם לחמאס וגם לרשות הפלסטינית, אבל כמעט שלא מקבלים שירותים מאף אחת מהן. תושבי עזה סבורים ששני הצדדים לא מראים נכונות פוליטית לפתור את הסכסוך, להשיג אחדות, ולאפשר לפלסטינים לממש את הזכויות הבסיסיות שלהם. בינתיים, היריבות הזו יצרה תרבות של פחד. פקידי הרשות ברצועה חוששים להביע ביקורת נגד עבאס, ומועסקים של חמאס חוששים לבקר את חמאס".

איך התושבים מתמודדים עם המצב?

"התושבים העניים והמוחלשים ביותר נאלצים לחיות על תה ולחם. אני חושש שאם המצב הזה ימשך, עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם עד סוף 2018, לא 2020 כפי שחזה קודם האו"ם. לתושבי עזה אין כל גישה לתרבות, הם אים יכולים ללכת לסרט או להצגה. החיים הפכו לבלתי נסבלים.

"העולם חייב לזכור שבידוד מוביל להקצנה ולטרור. אני לא מבין איך העולם תומך בבידוד הרצועה ובו בזמן רוצה שאנשים יהיו מתונים ופתוחים יותר. רשויות הכיבוש הכניסו את תושבי הרצועה לבקבוק וסגרו את הפקק, והן משחררות אותו מעט רק כאשר כל החמצן כמעט נגמר כליל ומקלות מעט על העונש הקולקטיבי על ידי מתן אישורי יציאה לכמה מאות או אישור להכניס לעזה מעט סחורה.

"חמאס עובר אי אלו שינויים פוליטיים, ואני מקווה שהמפלגה תשתנה. אבל אי אפשר לדבר על הישגים אמיתיים כלשהם. חמאס מוכרח להתחיל לחשוב על איך לאפשר לתושבי הרצועה לחיות בכבוד. תושבי הרצועה הם אנשים פתוחים ומתונים, ומאמינים בסובלנות. זה היה אופי החיים ברצועה הרבה לפני הקמת הרשות הפלסטינית. אבל כשאתה מונע מאנשים לעבוד או לנוע בחופשיות ולחיות חיים נורמליים, זה משפיע על התנהלותם ומוביל להלך רוח של יאוש.

"הנקודה המאתגרת ביותר היא העובדה שהפלסטינים מאבדים תקווה מדי יום ביומו. הם רוצים חיים נורמליים, כמו כל עם אחר בעולם. אבל התקווה אוזלת מהם בכל יום שעובר. וכשאתה מאבד תקווה, הדברים הופכים לגרועים, גרועים מאוד".

עדו קונרד הוא עורך באתר 972+ שם פורסם הפוסט לראשונה באנגלית.

> שוב השמאל אוכל את מנהיגיו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf