newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לפעמים רק מאבק "לא פוליטי" הוא הדרך לשינוי פוליטי

הפולמוס על מאבקים פוליטיים וא-פוליטיים מתעלם מהכוח האדיר שנותן חוסר הזיהוי המחנאי למאבק שיכול לחבר קהלים חדשים וליצור בריתות נוספות. בחינת המאבקים נגד מתווה הגז ותכנית ויסקונסין מלמדת אותנו שלעתים שפת המושגים הפוליטיים לא מועילה בדרך להצלחה

מאת:

כותב אורח: יריב מוהר

בשיח הציבורי של פעילות ופעילים חברתיים רווחת ההאשמה של מאבקים חברתיים מסוימים ב"א-פוליטיות" "מתנחמדת". זו ממש האשמה קשה, בגידה ברדיקליות הנושכנית. אבל לרוב ההאשמה הזו חסרת בסיס עובדתי ומושגי.

מהי א-פוליטיות?

למאבק הגז, שהתרחק מכל זיהוי מחנאי או מפלגתי, ואפילו מכל רטוריקה אידאולוגית רחבה, הצטרפו לא מעט אנשי ימין מדיני וכלכלי; הם ידעו היטב מהן מטרות המאבק והזדהו עימן. בעיקר הם חלקו התנגדות למדיניות הממשלה בתחום הפקת הגז הטבעי שכופפה את האינטרסים של הציבור והעניקה לטייקונים הון עתק, שלפי הנוסחאות המקובלות בעולם צריך היה להגיע לציבור, ושיכול היה לשנות את תמונת השירותים החברתיים. המצטרפים מהימין אף דחו את התעמולה של הממשלה שהצדיקה את המתווה בכך שהוא יעודד משקיעים נוספים במשק הגז והעושר שיבוא עימם כבר יחלחל למטה, לכולם. ההבטחה הימנית הקלאסית הזו לא הרשימה את הימנים במאבק הגז.

המאבק אומנם התמקד בהקשר הספציפי של מתווה הגז, אבל הוא לא נמנע מלבטא גם עמדה עקרונית רחבה – לא לכיפוף האינטרסים של הציבור הרחב לטובת בעלי ההון, גם לא תחת ההבטחה חסרת בסיס שזה יטיב עם הכלל. העיקרון הזה הוא חברתי למדי, ניתן לכנותו סוציאליסטי או סוציאל-דמוקרטי, אבל הנה גם קפיטליסטים רבים יכלו להזדהות איתו, והצטרפו למאבק שנושא את הדגל הזה.

זו לא הייתה מזימה אפלה של שמאלנים שהוליכו ימנים שולל, זה פשוט שימנים ושמאלנים יכלו להניח לרגע בצד את היריבות המחנאית והאידאולוגית המיתולוגית, להסכים על סוגיה מסוימת ולקדמה יחדיו. כך יצא מאבק הגז מהשיתוק והפילוג שיוצר שדה הקרב המתמיד בין ימין ושמאל – שדה קרב המעורר חשד, שטנה והתבדלות בין הצדדים, ומשתק מאבקים חברתיים עם זיהוי מחנאי או אידאולוגי מובהק. העיקרון והמסר שביטא מאבק הגז טומן בחובו אפשרות להרחבת שורות והיא זו המאפשרת לחץ חזק הרבה יותר על הממשל.

> אין שום דבר אנטישמי בהחלטת אונסק"ו בעניין חברון

ההצטופפות סביב עיקרון של טובת הציבור הרחב, מסר שלא נושא קונוטציות רדיקליות, אפשרה גם לאנשי ממסד בכירים ובעלי השפעה – שרובם מטבע הדברים ממסדיים בסגנונם – להביע תמיכה במאבק והתנגדות למתווה הגז (זכורים במיוחד ההתפטרות של מי שהיה אז השר להגנת הסביבה והיום יו"ר "העבודה", אבי גבאי, הפרישה ה"רועשת" של הממונה על ההגבלים העסקיים, דייוויד גילה, והחיבוק שקיבל המאבק מהחשב הכללי לשעבר, ירון זליכה).

כך כרסם דווקא המסגור ה"א-פוליטי" בלגיטימציה של מדיניות הממשלה בתחום הגז הטבעי גם בקרב שחקנים חזקים הקשורים לממסד, ולגווארדיה המשרתת בו. לו היה מאבק הגז מגדיר עצמו כמאבק שמאלני או כמאבק סוציאליסטי במפורש או אפילו במשתמע – באמצעות רטוריקה שמזוהה יותר עם סוציאליזם (קריאות להלאמה, תקיפה של השיטה הקפיטליסטית בכללותה וכו') – המאבק היה מצטמצם בהיקפו ופוטנציאל ההשפעה שלו על בכירים בממסד ועל ציבורים נרחבים אחרים היה פוחת.

עם כל חשיבותן, אידאולוגיות הן "עסקאות חבילה" רעיוניות רחבות. סוציאליסטים, למשל, תומכים לרוב במערך שלם של רעיונות ותפישות שבכמה מהן ניתן למצוא תומכים גם בקרב חלק מהקפיטליסטים. אולם כמה מהרעיונות היותר רדיקליים בעסקת החבילה הזו (למשל הלאמה) מעוררים הסתייגות אפילו בקרב השמאל הכלכלי המתון, או בקרב אנרכיסטים שמאליים- מה שהופך אותן למערערי קואליציות רחבות.

בעיה נוספת עם אידאולוגיות היא שיש גמישות מסוכנת בקשר שבין התווית האידאולוגית לבין המודל הסופי אליו היא מכוונת – האם המונח סוציאליזם מכוון למודל של שוודיה, של קובה או של צפון קוריאה? בגלל שיש פה אי-בהירות, תהיו בטוחים שהיא תנוצל על ידי מתנגדי המאבקים.

לפיכך, אם כל מאבק יעטה עליו תווית ברורה של עסקת החבילה האידיאולוגית הכוללת הוא יצמצם את פוטנציאל התמיכה בו וכך את פוטנציאל ההשפעה שלו לשנות את המציאות. כך דווקא הפוליטיזציה של מאבקים ברמת הרטוריקה והסמלים עשויה לעתים להביא לא-פוליטיות של התוצאות – כי הפעולה נותרת בגדר פסטיבל העצמת זהות לקבוצות קצה אידאולוגיות.

> הילדים והמורות יצאו לחופשה, העוני והפערים לא

הפגנה נגד מתווה הגז, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנה נגד מתווה הגז, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

האם זה אומר שאין מקום למאבק סוציאליסטי/סוציאל-דמוקרטי רחב? לא, בהחלט יש מקום וחשיבות למאבקים כאלו. האם נכון לצבוע כל מאבק חברתי, על מטרה מוגדרת, בצבעים הרטוריים והסמליים של אידאולוגיות חברתיות רחבות כמו סוציאליזם או לשייך אותו למחנה פוליטי פרלמנטרי? אם רוצים להרחיב שורות ולהצליח לזכות במאבקי אד-הוק ממוקדים, התשובה היא לא. אם רוצים להיות רדיקליים ברטוריקה ובסימבוליקה, אבל פחות באפקט, התשובה היא כן.

במובן הזה דרושה רגישות מאוד מדויקת למה שניתן לכנות כ"עודפוּת רטורית מחנאית או אידאולוגית" – כלומר: מתי ביטויים וסמלים שאינם הכרחיים לשם קידום המטרות המוסכמות של מאבק חברתי מחזקים את הזיהוי שלו עם מחנה פוליטי מסוים או עם עסקת חבילה אידאולוגית מסוימת, וכך מצמצמים את פוטנציאל התרחבותו והשפעתו.

אז מהי פוליטיות?

במובנה הבסיסי פוליטיות היא מאמץ מודע להסדיר או לשנות את היחסים בין השחקנים והגורמים השונים בחברה, ובפרט את יחסי הכוח. לפיכך זה נכון שאם מאבק חברתי מראש מכוון לתוצאה פרווה – למשל, לו מאבק הגז היה דורש רק עוד אחוזים בודדים מהרווחים לציבור ומעניק את רוב ההון והכוח לטייקונים – אפשר בהחלט לדבר על א-פוליטיות מתנחמדת בהקשר זה. אבל אם מאבק רדיקלי בדרישותיו, אבל רק מנסח אותם באופן שיכול להרחיב מעגלי תמיכה – ובפרט תמיכה מגורמי כוח – הרי שהוא לא א-פוליטי במובן העמוק של המילה, להפך: הוא מגדיל את פוטנציאל השינוי במאזני הכוח בחברה.

מנגד אפשר לטעון שמאבק הגז לא הצליח להפיל את ההסדרים השונים מול טייקוני הגז. המאבק אכן ניצב מול כוחות איתנים – משטרו החזק של נתניהו, טייקונים רבי עוצמה, חברות דירוג אשראי ושחקנים בינלאומיים חזקים אחרים שדורשים מדיניוּת "ידידותית" למשקיעים הגדולים על חשבון הציבור. אבל מול משימה כביכול אבודה זו, עם כוח של יתוש מול פיל, הצליח המאבק להערכתי ליצור גלי הדף מרתיעים שימתנו את העושק הטמון בהפקת הגז הטבעי ויביאו פוליטיקאים לחשוב פעמיים לפני שהם מקדמים נוסחה דומה בעתיד. בהתחשב בסדר הכוחות זה כנראה ההישג המקסימלי אליו ניתן היה להגיע בעת הזו.

ישנן דוגמאות נוספות לאפשרות של מאבק מוצלח, רחב ורשתי יותר בהיעדר זיהוי מחנאי או אידאולוגי. ניקח לדוגמא את המקרה של "תוכניות ויסקונסין" – תוכניות מופרטות להשבה של מקבלי הבטחת הכנסה לתעסוקה. התכניות הללו – שההחלטה עליהן התקבלה בממשלתו של אריאל שרון כשבנימין נתניהו בתפקיד שר האוצר – פגעו בזכויות המובטלים והתעמרו בהם. למשל, באמצעות דחיפת אנשים לעבודות המסכנות את בריאותם.

> למה העצם שזרק ביבי נתקעה בגרונם של הנכים?

ההחלטה על תוכניות ויסקונסין, שהתעמרו ופגעו בזכויות העובדים, התקבלה תחת משמרתו של אריאל שרון כראש ממשלה ובנימים נתניהו כשר האוצר (צילום: פלאש90)

ההחלטה על תוכניות ויסקונסין, שהתעמרו ופגעו בזכויות העובדים, התקבלה תחת משמרתו של אריאל שרון כראש ממשלה ובנימים נתניהו כשר האוצר (צילום: פלאש90)

הסוציולוגים ד"ר שרית הלמן (גילוי נאות: הלמן היא המנחה הראשית של עבודת הדוקטורט שלי) וד"ר אסא מרון מתארים במחקר שלהם כיצד הניסיונות לדה-פוליטיזציה של תוכניות אלו הביאו לרה-פוליטיזציה מוצלחת. הם מסבירים כי בניגוד לאירופה, בישראל היה קושי בפוליטיזציה של התוכניות הללו משום שהן לא נתקלו באופוזיציה הקלאסית והעוצמתית של איגודי העובדים (ההסתדרות הייתה אדישה למהלך) ולפחות בהתחלה הן כלל לא היו באג'נדה של מפלגה כלשהי.

בנוסף, נפגעי התוכניות הללו היו לרוב אוכלוסיות מוחלשות עם נטייה דתית ומסורתית שנוטות פוליטית לימין, לכן לא היה למפלגות השמאל תמריץ אלקטורלי לפעול בנושא. לבסוף, הממשלה הצליחה להרחיק במידה רבה בקרה של הכנסת על התוויית התוכניות המופרטות להשבה לעבודה: הן עברו כמעט ללא דיונים, והבירוקרטיה היותר חברתית (שירות התעסוקה) הייתה פחות דומיננטית בעיצוב התוכניות לעומת הבירוקרטיה האמונה על המדיניות התקציבית (משרד האוצר).

תוכניות ההשבה לעבודה נותרו כיביכול מחוץ למגרש הפוליטי, הגם שתחת תדמית של "מקצועיות" הן קדמו אג'נדה פוליטית ניאו-ליברלית. עם זאת, דווקא על רקע הוואקום הפוליטי שנוצר, והעובדה שההתנגדות לתוכניות לא הפכה לפרויקט דגל של מחנה פוליטי מסוים, צמחה קואליציה רחבה של התנגדות מצד ארגוני חברה אזרחית וח"כים מכל קצוות הקשת הפוליטית, כולל סיוע קריטי של ח"כים מהקואליציה וממפלגת השלטון.

קואליציית המאבק בתוכניות ויסקונסין הצליחה גם למנף את המחלוקת וניגוד האינטרסים בין הפקידות הבכירה החברתית (בשירות התעסוקה וביטוח לאומי) ובין האוצר, כדי לרתום לטובת המאבק שחקנים רבי עוצמה מתוך הממשל עצמו. יחד הם הצליחו להיאבק בתוכנית בהצלחה ולבטלה.

> שמע ישראל: שישים שנה של השתקה התפרקו אמש בלב ירושלים

בין מאות בני משפחות של הילדים האבודים, ניתן היה למצוא פעילים על קשת פוליטית שנעה בין ימין לשמאל קיצוני. יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. 22 ליוני 2017. (שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

בין מאות בני משפחות של הילדים האבודים, ניתן היה למצוא פעילים על קשת פוליטית שנעה בין ימין לשמאל קיצוני. יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. 22 ליוני 2017. (שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

קשה לדמיין את כל זה קורה לו היה למאבק בתוכניות ויסקונסין זיהוי מחנאי או אפילו אידיאולוגי-רחב מובהק (סוציאליסטי, למשל). באופן אבסורדי הדה-פוליטיזציה, הביאה לפי הלמן ומרון למאבק פוליטי נחוש; והיה זו מאבק חוצה-מחנות ויעיל, אפילו תחת השלטון הימני כלכלית של שרון ושל אולמרט אחריו. קואליציית המאבק בויסקונסין הצליחה מאז לבלום ניסיונות חוזרים של האוצר ליישם תוכניות מופרטות להשבה לעבודה.

חלק מהצלחת קואליציית המאבק בויסקונסין ומהרשתיות שלה קשור ליכולת להביא טיעונים ונתונים גם מהעולם של היעילות הכלכלית, שמהדהדים גם בקרב קפיטליסטים, ולא רק לדבר "חברתית". כך למשל נתונים שאספו הארגונים החברתיים (רבנים לזכויות האדם שאני דוברו, סינגור קהילתי, האגודה לזכויות האזרח והקשת הדמוקרטית המזרחית) לימדו כי התוכנית המופרטת "אורות לתעסוקה" יקרה יותר משירות התעסוקה ויעילה פחות ממנו בהשמת מובטלים. תחקיר זה פורסם בשילוב עם הצהרה של הארגונים המכירה בחשיבות המטרה של השבת מובטלים למעגל התעסוקה אך תוך פקפוק באמצעי תוכנית אורות לתעסוקה, שרומסת מובטלים יותר מאשר מסייעת להם.

הקו ההסברתי הזה ערער את התעמולה מהימין הכלכלי שטענה כי החברתיים מעודדים אבטלה ובטלנות, והציג את האבסורד בטענות האוצר. קו זה של טיעונים מלמד גם על הרגישות הרשתית של המאבק, ועל יכולתו לחרוג מעולם הדימויים והטיעונים המוכר של מארג אידאולוגי ספציפי.

ה"פוליטיזציה" שמבכרת את הרטוריקה והסמלים על פוטנציאל השינוי הממשי, היא לא רק משתקת וא-פוליטית בפועל, היא בעייתית בעוד מישור: גם אם שלא במודע, היא מקדמת תפישה אנטי-הומנית שמעדיפה מערך של סמלים וביטויים או נאמנויות מחנאיות, על פני היכולת לפתור בעיות שפוגעות באנשים בשר ודם.

מנגד, נראית בשדה המאבקים החברתיים בישראל מגמה שבהיקפה הנוכחי ניתן לכנותה חדשה: יותר ויותר מאבקים רשתיים באופיים, השואפים לחצות מגזרים ופלגים. סולידריות אד-הוק שמחברת בין קבוצות כדי לפתור בעיות ומצוקות על בסיס עיקרון פשוט של טוב משותף. אני מכנה את הזרם הזה הומניזם מעשי.

סוג זה של הנעת מאבקים, לא סותר ולא מייתר חלילה פעולה במישור של האידאולוגיות הרחבות, הוא רק מבקש להיות נתיב נוסף וחשוב לקדם את מה שניתן לקדם כעת. לכן חשוב שפעילות ופעילים חברתיים יוכלו לזהות פוליטיוּת לא רק במישור של רטוריקה, סמלים ועסקאות חבילה אידאולוגיות, ולא ימהרו להסתייג ממאבקים חברתיים רשתיים שזקוקים לתמיכה ולא לזלזול.

יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה שחוקר הנעה לפעולה בהנחיית ד"ר שרית הלמן ופרופ' דני פילק. מחקרו עוסק גם במאבק הגז.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf