כל כך התרגשתי מהרב-תרבותיות במוזיאון ישראל, עד שפתחתי את האוזניות
בדרך לתערוכה במוזיאון, התפעלתי מהנוכחות המרשימה של השפה הערבית: בשילוט, בכיתובי ההסבר, בתערוכות. אבל מהר מאוד הבנתי שאם אני רוצה גם לשמוע הסברים על מה שאני רואה, מוטב שאניח לערבית ואלך ללמוד סינית במקום
ירושלים שהכרתי בילדותי התרכזה במתחם מצומצם מאוד: השטח הקטן של אל-חרם א-שריף וסביבתו בעיר העתיקה. זה היה עולם קטן וקונקרטי, עולם שצייר לי את ירושלים-אלקודס במכחול שלא בחרתי, וגם אם רציתי להכיר עיר שונה ממה שנחקק לי בתודעה, יכולת התמרון שלי הייתה מוגבלת בשל העובדה שתמיד הייתי מגיע יחד עם קבוצה שנסעה באוטובוס מהכפר, בעיקר כדי להשתתף בתפילות יום שישי.
הדבר נמשך גם כשהגעתי לבגרות יחסית, והחוויה שלי בעיר הייתה של סצנה דתית מובהקת – עד שלפני שבע שנים חלה תפנית. מורתי לשעבר בבית הספר, הבמאית והיוצרת איבתיסאם מראע'נה, הזמינה אותי להקרנת סרטה "77 מדרגות" בפסטיבל ירושלים, וזו הייתה טבילת האש הראשונה שלי בירושלים אחרת, לא דתית, כזו שיש בה עטיפה חיננית לעולם האומנות.
מאז ועד היום, בירושלים החדשה שלי ערבבתי בין דת לאומנות, בין ביקורים במסגד אל-אקסא לבין הופעה של דודו טסה שר בעיראקית, בין הכותל שבו ביקרתי פעם אחת עם סטודנטים מחו"ל לבין הופעה של סנאא מוסא במכון אדוארד סעיד למוזיקה.
ערבית – לראותה בלבד
השבוע יצא לי להיות שוב בירושלים כשנסעתי עם חבר שהציע ביקור באחת התערוכות שבמוזיאון ישראל. נעתרתי מייד להצעתו, שכן הרעיון של תערוכות אומנות ומוזיאונים תמיד מתקבל אצלי בברכה, ואם זה בירושלים, אז על אחת כמה וכמה. מעולם לא ביקרתי במוזיאון ישראל, והגילוי שמשכן הכנסת משקיף עליו מהגבעה שליד היה מעניין וסמלי, כל כך סמלי שממרום מושבה של הכנסת נדמה כי האומנות נמצאת בדיוק על הכוונת של צלפי החקיקה, בתקופה שבה קיימת מתקפה חסרת רסן על חופש הביטוי באומנות.
במוזיאון עצמו בחרנו בתערוכה "אין כמו בבית". לקחנו כל אחד אייפוד ייעודי עם אוזניות כדי לקבל הדרכה קולית, ועשינו את דרכנו לגלריה. רגע לפני תחילת הסיור נתתי לעצמי לנשום אוויר הרים ולהתפעל מהיופי של הנכחת השפה הערבית בכל אגף ואגף במוזיאון. כיתובי ההסבר והשילוט בערבית עמדו בגאון וחינניות לצד העברית והאנגלית בכל מקום ממש, והם עוררו בלבי תחושה שמהאומנות תבוא הישועה. ולא זאת בלבד, אלא שבתערוכה גם הציגו שתי אומניות פלסטיניות, דבר שרק הגביר את תחושת האופוריה. הכל היה כשורה עד שפתחתי את האייפוד, ונוכח המראה שראיתי, חשכו עיניי.
בתפריט השפות באייפוד שהוצע לבאי המוזיאון הופיעו שלוש שפות: עברית, אנגלית ו….סינית, עיניכם הקוראות. לקח לי כמה רגעים להפסיק לדפדף בכוח בחיפוש אחר ערבית ולרדת מאותה פסגת אופוריה בה הייתי מקודם. למען האמת, ממעוז אומנות ששם לב לפרטים הכי קטנים כמתבקש בעבודה אומנותית, לא ציפיתי שתהיה החמצה כה חמורה. זה לא פרט שולי.
> הפרדוקס החילוני: מתגעגעים לגמרא – אך מבכים על "הדתה"
אז להתחיל ללמוד סינית? מבקר במוזיאון ישראל (מרים אלסטר/פלאש90)
שילמדו מווייז
כשפה שהיא חלק שורשי במרחב בכלל ובמרחב האומנותי בפרט, מגיע לערבית גם להישמע בסיורים של המוזיאון, ומגיע לבאות ובאי המוזיאון לשמוע אותה, אם זה פלסטיניות, פלסטינים או כל מי שמתחשק לה או לו לשמוע הסבר בערבית. לי הייתה תחושה שנעשתה פה עבודה חלקית שעיקרה מצג שווא לפיו ההנכחה של השפה הערבית בעין אמורה להספיק. אך לא כך הם פני הדברים, מישהו שם לא העריך נכון שאומנות במרחב משותף נכון לה גם שתישמע במגוון השפות של אותו המרחב, ונכון גם שאותה אומנות תהיה נגישה במלוא מובן המילה לכלל מרכיבי האוכלוסייה על מנת שייהנו ממנה.
בארץ הניגודים הבלתי נגמרים מתקיים בשבוע הבא, ובמרחק מטרים בודדים מהמוזיאון, אירוע "יום השפה הערבית בכנסת" זו השנה השנייה, זאת כאשר ניסיונות חקיקה באותו משכן מטילים צל כבד על עתידה של השפה הערבית בארץ.
כולי תקווה שמוזיאון ישראל לא יישאר מאחור, ויקח אחריות על כך שהנכחת השפה הערבית תגיע למלוא המימוש שלה, בדיוק כמו שחברת Waze הישראלית השכילה להטמיע הנחיה קולית להוראות ניווט לפני כארבע שנים, לאחר שהבינה את המרחב בו היא פועלת. על מוזיאון ישראל, כמקום שאמור לייצג – ללא כחל ושרק – ערכים של אומנות, חירות ודמוקרטיה אמיתית, למקסם את נוכחות השפה הערבית. זו חובתו של מוזיאון ישראל לקהל הרחב, דווקא בזמן שבו הכוחות שמנסים להתקיף את האומנות הם בדיוק אותם כוחות שמנסים למחוק את הערבית, ומי יודע, אולי גם לחייב אותנו לדבר סינית.
בעקבות פרסום הכתבה נמסר ממוזיאוןן ישראל: "המדריך הקולי שלנו קיים בשש שפות כולל ערבית ומתעדכן מדי תקופה בהתאם לשינויים בגלריות, בימים אלה אנו מעדכנים אותו ולכן לא יכולת למצוא אותו.
בטוחני שעד ביקורך הבא תוכל ליהנות גם ממנו (יופיע גם באפליקציה)".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
