בתי הספר הייחודיים פורחים, מערכת החינוך עייפה ונובלת
ביקור בתערוכת בתי ספר ייחודיים של משרד החינוך מעלה את השאלה מדוע השינוי שמתחולל בהם לא מחלחל לכלל המערכת. התשובה טמונה באידאולוגיה החברתית השמרנית שלנו
אתמול (חמישי) התקיימה בקרית החינוך בני דרור "הביאנלה למעצבי חינוך בישראל". זה היה יריד ססגוני שבו הוצגו תוצרי עבודתם של ארבעים מוסדות חינוך, שפעלו במהלך השנה האחרונה במיזם "פדגוגיה יישומית", בליווי אגף מו"פ ניסויים ויוזמות במשרד החינוך. מוסדות חינוך אלה יזמו ופיתחו פתרונות לאתגרים מקצועיים שהם הגדירו, וניסו אותם הלכה למעשה. בשלב זה, כפי שנכתב בתוכניה של היריד: "מוסדות החינוך הצליחו לפתח מוצרים פדגוגיים אשר מיושמים בהצלחה בשטח […] והם מוצעים כעת לאימוץ, התאמה והטמעה במערכת החינוך" במוסדות חינוך נוספים.
מה הם המוצרים הפדגוגיים החדשניים? קבוצות רב גיליות, למידה שיתופית, טיפוח גוף ונפש, בית ספר כתחנת מחקר, הסביבה כמרחב למידה, הכרת העצמי כלומד, קבוצות מצוינות, אורינות מוזיקלית, חכמת המשחק, גן של רגשות, גן הסבתא המספרת, גן יער במדבר, אורינות חזותית, ועוד; אלה רק חלק מהרעיונות היפים שיישמו הגנים ובתי הספר.
אני אומר, בלי שמץ ציניות, שצוותי החינוך שפגשתי היו גאים ושמחים בתוצרי עבודתם. הרעיונות שהוצגו הם יפים, אפילו מקסימים, וראויים לכל שבח. שר החינוך הזכיר בדברי הברכה שלו שהוא בא מעולם ההייטק, ולכן הוא רואה את היוזמה ואת היזמות כבסיס האמיתי לכל מערכת החינוך. אני מסכים ומוסיף שראוי לכל צוותי החינוך בישראל להתנסות בהגדרת אתגרים ובחיפוש פתרונות. זה יעשה אותם טובים ומרוצים יותר.
ועם זאת, הביקור בתערוכה מעורר מספר שאלות שאינן כה חדשות, בדיוק כמו היוזמות של בתי הספר שהציגו. הנה שלוש מהשאלות, ותשובה אחת.
> בין בלפסט לירושלים: קודם הסכם פיוס אחר כך שלום
חדשנות מחפשת מקום בעולם שמרני, הביאנלה למעצבי חינוך בישראל (צילום: גיל גרטל)
למה השינוי הגדול לא מתרחש?
יוזמות וחדשנות בחינוך קיימות בערך מהיום שבו הומצא החינוך הממוסד. לא פעם ציטטתי כאן את המחנך הצ'כי, יוהן קומניוס, שפיתח בשנת 1632 תורת הוראה "חדשה", שבאמצעותה: "בתי הספר יהיו למקום בו שוררים פחות רעש, סלידה ומאמץ חסר תועלת, ובמקומם יהיו יותר פנאי, הנאה ותועלת של ממש". טענתו המרכזית הייתה שיש להחליף את ההוראה המילולית של הרצאות וספרים, בהתנסות ממשית בעולם האמיתי: "כלומר, שהחיה התבונית, האדם, יהיה מודרך בשכלו שלו ולא באמצעות שכלם של אחרים".
למידה בדרך של חקר וגילוי הרי "הומצאה" בשנת 1612 (!) בידי המחנך הגרמני רטקה (רטיצ'י); למידה פתוחה וחופשית הוצעה בידי רוסו בשנת 1762; למידה רב גילית כמסגרת משפחתית נוסתה בידי פסטאלוצ'י בשנת 1776; למידה באמצעות משחק יזם פרובל כבר בשנת 1837; למידה חברתית שיתופית יושמה על ידי וינקן בשנת 1906 … אני מניח שהרעיון מובן. את הכול המציאו כבר לפנינו, ולנו הזכות לעמוד על כתפי ענקים. ובכל זאת, ההרגשה הכללית היא ששום דבר לא השתנה. שהחינוך הממסדי היה ונותר הסלע היציב והשמרני ביותר בעולמנו, עומד איתן מול גלי הקידמה, הרפורמות והחדשנות.
מדוע מורות ומורים לא מעצבים את ההוראה?
במרבית הניסויים והיוזמות של בתי הספר, יש כוונה שהאתגרים והפתרונות יגובשו על ידי המורות והמורים עצמם. גם במקרים בהם הרעיון "החדשני" מגיע מיוזמה חיצונית, נעשה מאמץ לרתום את צוות החינוך באמצעות השתלמות וליווי. כולם מכירים בכך שהמורות והמורים נמצאים בחזית העשייה, והם שיודעים בצורה הטובה ביותר מה יש ומה חסר, מה ראוי ומה אפשר.
ואף על פי כן, המורות והמורים אינם אלה שמגדירים מדיניות חינוך. לא בישראל ולא במדינות אחרות. הארגון הפרופסיונאלי של המורות והמורים עוסק יותר בתנאי העסקתם, ופחות, אם בכלל, בפיתוח מחשבת החינוך וההוראה. מורות ומורים נדרשים להשכלה מקבילה לזאת של מהנדסים, אולם הם נדרשים לבצע עבודה של טכנאים: להוציא אל הפועל רעיונות של אנשים אחרים: להפעיל תכנית לימודים.
> בסביבת נתניהו לחוצים מההפגנות בפ"ת אז מכפישים את המפגינים
בחיפוש אחר בתי ספר ייחודיים, הביאנלה למעצבי חינוך בישראל (צילום גיל גרטל)
מדוע בית הספר צריך להיות ייחודי?
על אחד מלוחות הקיר ביריד נכתב: "אינספור דרכים חדשניות לבטא ייחודיות. מהי הדרך המתאימה עבורך?" ההנחה שלבית ספר יש ייחודיות, או שצריכה להיות לו ייחודיות, קשורה גם באפנת הייחודיות של כל ילד וילדה. החיפוש אחר היותנו כל כך מיוחדים וחד פעמיים גובל בנרקיסיזם. ותמיד זה ייחודי חיובי, כי אם הייחודיות שלך היא בהיותך בלתי קשוב ובלתי מרוכז, הרי ברור לכולם שזה דורש טיפול.
כל עוד מדובר בגן או בבית ספר יסודי, הרי בסופו של דבר הילד לומד במוסד אחד. העובדה שיש מוסדות מקבילים שבהם יש ייחודיות אחרת, נסתרת מעיניו ומניסיונו. מנקודת המבט של חינוך והוראה ראוי שילדים צעירים יחשפו אל מגוון אוצרות המדע והתרבות, מבלי שיידרשו להתמקד רק בחלק מהם. כך, כשיגיעו לבגרות הם יהיו מוכנים לבצע בחירה מושכלת במגמת התמחות, להכיר במה שהם בוחרים, ובעיקר להכיר על מה הם מוותרים. על כן, לדעתי, ההאדרה של הייחודיות לא משרתת את צורכי החינוך, אלא צורך אחר.
התשובה: האידאולוגיה חזקה מהמתודה
צבי לם התמודד בעבודותיו עם שאלת הפער בין היקף הביקורת כנגד בתי הספר, המלווה בהצעות לחדשנות, לבין יציבותה של מערכת החינוך הממוסדת. תמצית תשובתו היא שבתי הספר מונעים על ידי אידאולוגיה חברתית, ולא על ידי מחשבה חינוכית או פרקטיקת הוראה. כאשר מכניסים למערכת המושתת על אידאולוגיה אחת פתרונות חינוכיים שנובעים מאידאולוגיה אחרת, סופן של היוזמות להיכחד. עד כדי כך פשוט.
מהי האידאולוגיה החברתית? נפתלי בנט שר החינוך מדגים את התשובה היטב. אותו שר חינוך שדיבר אתמול ביריד אודות חשיבות היזמות, הוא גם זה שאמר: "אין שתי אמיתות, יש אמת אחת", וגם זה שאמר שהשלב הבא של הציונות הוא "להעשיר את היהדות ולרומם אותה". כיצד מחנכים ליזמות בתיאוקרטיה-פשיסטית? שר החינוך מובא כאן כדוגמה קיצונית ומוכרת, אולם הדברים נכונים לגבי רבים מאיתנו. רובנו מחזיקים אידאולוגיה חברתית שמרנית למדי, מימין ומשמאל, ומתוכה נגזר שעלינו לכוון את חינוך הילדים לעולם כפי שאנחנו מבינים אותו.
מכאן שאנחנו מוכנים להעניק חופש, אבל בעירבון מוגבל. וברגע שיש גבול – יש גבול. לכן כל הפתרונות המתודולוגיים החדשניים נותרים תמיד בשוליים ולא בליבת המערכת, לכן למורות ולמורים לא ניתנת העצמאות לעצב את בתי הספר לפי צורכי ההוראה והלמידה, ולכן הייחודיות הפכה מקודשת – כי היא אינה באמת מותרת בעולם האמיתי.
צריך להמשיך ולנסות, וצריך לשבח ולחזק את פעילות אגף מו"פ ניסויים ויוזמות במשרד החינוך. אולם מערכת החינוך היא ראי שמבטא את החברה שבתוכה היא פועלת, ולא האמצעי לשינוי פני החברה. אל נפיל על המורות והילדים לרפא את החולי שלנו.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
