newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה בסוף המתנחלים יובילו את פינוי ההתנחלויות

בישראל אף פעם לא התקיים ויכוח לגבי ההתנחלויות, אלא רק לגבי "המתנחלים". סקירת חמישים השנים מאז 67' מראה שהמטרה של הציונות הדתית אף פעם לא היתה ההתנחלויות, אך מה יהיה כשהמטרה תתנגש עם האידאולוגיה?

מאת:

הזיהוי בין המתנחלים, ההתנחלויות והכיבוש בתודעה הישראלית הוא מוחלט. מסכימים עליו השמאל והימין, כל אחד משיקוליו: השמאל רוצה לסמן את האשמים בהתמשכות השליטה הישראלית בגדה המערבית, והמתנחלים מעוניינים בקרדיט על פרויקט ההתיישבות שלהם ועל סיכול רעיון חלוקת הארץ. הדימוי של הנהגת המתנחלים כאידיאולוגים קיצונים נח גם הוא לכולם. הוא אפילו נח למערכת הבינלאומית, שהתרגלה להפרדה מלאכותית בין ישראל "הטובה" והדמוקרטית, שזוכה לכבוד וחיבוקים, לישראל "המתנחלת", הרעה והקיצונית.

אלא שהשיח הזה מנותק מהמציאות. המתנחלים אינם הסיבה להתמשכות הכיבוש. הכיבוש הוא מעשה-מדינה, אליו שותפה כל החברה הישראלית. הנהגת המתנחלים היא פרגמטית מאוד. הפרגמטיות הזו היא שאפשרה לה לתפוס את עמדת ההובלה הנוכחית בשיח הפוליטי הישראלי; היא גם שתאפשר את פינוי ההתנחלויות, בסיטואציות פוליטיות מסוימות. המטרה האמיתית של המתנחלים היא בכלל לא ההתנחלות.

את הטענה המשונה הזו אנסה להסביר בפוסט שלפניכם.

גיוס - באנר

ההתנחלות הראשונה קמה בגוש עציון מיד לאחר מלחמת ששת הימים. לא לווה אליה ויכוח פוליטי משמעותי, מפני שההתנחלות נחשבה כ"חזרה" לאתר שאבד 19 שנים קודם לכן, בנסיבות טראומטיות. שנה מאוחר יותר נערך ניסיון ההתנחלות בחברון, שהוביל להקמת קריית ארבע (יהודים עברו להתגורר מחדש בתוך העיר הערבית רק בתקופת ממשלת הליכוד). מרבית ההתנחלויות שהוקמו בשנים האלו היו בבקעת הירדן, מי שהקימה אותן היתה מפא"י, והמתיישבים היו בני גרעינים.

עילית פוליטית חדשה בישראל שצמחה דרך ההתנחלויות בשטחים

זו נקודה משמעותית: בישראל מעולם לא התקיים ויכוח על עצם ההתנחלות, ולא היתה מעולם ממשלה שלא בנתה מעבר לקו הירוק. הוויכוח היה היכן להתנחל. או יותר נכון, מי יקבע היכן להתנחל. בהתאם, הכינוי "מתנחלים" מעולם לא נדבק לאנשי מחולה או ארגמן, ממש כמו שבתרבות הישראלית השכונות היהודיות במזרח ירושלים אינן נקראות "התנחלויות". "המתנחלים" בתודעה הישראלית הם מי שהתארגנו אחרי מלחמת יום כיפור בתנועת "גוש אמונים", במועצת יש"ע ובמפד"ל. הזיהוי הזה, שאנו לא נותנים את הדעת עליו מספיק, הוא שורש העניין. "המתנחלים" (בהקשר הפוליטי, לא הסטטיסטי) הוא שם קוד לציונות הדתית, והוויכוח אודות השטחים הוא חלק ממאבק שליטה פנימי בתוך החברה היהודית.

גוש אמונים נולד ב-1974, אבל שורשיו הופיעו הרבה קודם לכן, בעשור הראשון למדינת ישראל, בקבוצות נערים דתיים שלמדו ביחד בישיבות. המפורסם שבהם הוא גרעין גחל"ת (גרעין חלוצי לומד תורה) שקם בשרון בשנות החמישים, ושחבריו הצטרפו ביחד לישיבת מרכז הרב בירושלים (שהייתה אז ישיבה שולית למדי) והפכו עם השנים לדמויות בולטות בתנועת ההתנחלות.

עבור הנערים הדתיים שהתבגרו בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים לא היה מן הסתם דבר מתסכל יותר מההסדרים שהפכו את הציונות הדתית למשגיחי הכשרות של מפא"י והמדינה. מי שראו את עצמם כאוונגרד שניסח תיאוריה חדשה המשלבת בין הדת היהודית למדינה המודרנית, ושאמורים היו בזכותה להוביל את העם היהודי, נדחקו לשוליים שבשוליים. תפקידם היה לפשפש בסירים הצבאיים, בזמן שאת ההחלטות המשמעותיות – ביטחון לאומי וחלוקת משאבים – שמרה האליטה המפא"יניקית לעצמה. אפילו תפקיד האופוזיציה כבר היה תפוס על ידי אשכנזים חילונים אחרים – הרביזיוניסטים. החרדים הפנו עורף לציונות וקיבלו יחס מכובד, בעוד הברית של הציונות הדתית עם המדינה לא הניבה לה דבר.

העובדה הזו חשובה לא פחות מהאידאולוגיה של גוש אמונים. אין מחקר או טקסט על המתנחלים שלא מזכיר את "הנבואה" של הרב צבי יהודה קוק, שערב מלחמת ששת הימים בכה באוזני תלמידיו על גורלן של חברון ושכם "שלנו". אבל ההתנחלות היא קודם כל פרק בסיפור הצלחתה של הציונות הדתית לעלות מהמקום השולי שהיא תפסה בראשית ימי המדינה לעמדת ההובלה שלה כיום, ולא סיפורה של שכם, שעדיין לא הפכה ממש שלנו. במלים אחרות, השטחים היוו עבור הציונות הדתית אמצעי ולא מטרה, והם נשארו כך לאורך מרבית העשורים שעברו מאז הקמת ההתנחלות הראשונה.

> חמישים שנות טיוח ושקרים: התקשורת הישראלית בשירות הכיבוש

ראש הממשלה לוי אשכול בעת ביקור אצל מתנחלים במזרח ירושלים בשנת 1968 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

ראש הממשלה לוי אשכול בעת ביקור אצל מתנחלים במזרח ירושלים בשנת 1968 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

כל עוד מפא"י היתה חזקה, הדרך למעלה נחסמה. בסוף 1973 היו בגדה המערבית רק מאות בודדות של יהודים (כולל ביישובי הבקעה), ומתנחלי חברון שהו בכלל במתחם המושל הצבאי בעיר. ההזדמנויות הפוליטיות האמיתיות נפתחו בעקבות המשבר של מלחמת יום כיפור ושקיעת תנועת העבודה והמפלגות שלה. אנשי גוש אמונים, ארגון שקם חצי שנה אחרי המלחמה, הבינו אינסטינקטיבית את חולשת ההנהגה ואת העייפות של מפא"י מיישוב שטחים נוספים. לקיחת המשימה הזו על עצמם התיישבה כמובן עם האידאולוגיה של גוש אמונים, אבל היא קודם כל היתה דרך לעזוב את מעמד בודקי הסירים ולעבור למרכז הבמה של הדרמה הציונית, שעיקרה דחיקת הערבים לטובת האוכלוסייה היהודית. למעשה, היעד הראשון שחברי גוש אמונים סימנו בכלל לא היה המערך, אלא דור האבות של המפד"ל, שהתמכר לתפקידו כגלגל הרזרבי של הציונות.

אותה חולשה מפא"יניקית היתה הסיבה שרבים מהאידיאולוגים של תנועת העבודה באותה תקופה ואפילו מההנהגה הפוליטית ראו בגוש אמונים כוח חיובי שיכול לבצע משימות שהחילונים התעייפו מהן. טבנקין ונתן אלתרמן חתמו על העצומה למען ארץ ישראל השלמה, יגאל אלון לקח את מתנחלי חברון תחת חסותו, חיים גורי עזר להשיג את פשרת סבסטיה ושמעון פרס נטע עץ בעפרה. אבל אנשי גוש אמונים רצו לקבוע בעצמם מי יתנחל והיכן (בגב ההר, בין ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינים הגדולים); הם רצו סמכות שלטונית, ולא רק להיות חיילי הרגלים של ההתיישבות. ממשלת רבין החלשה והמפולגת לא יכלה להסכים לכך, אבל גם לא ממש להתנגד.

הציונות הדתית היתה חלק מהקואליציה הימנית שהעלתה את הליכוד לשלטון ב-77. הרביזיוניסטים הוותיקים היו הנהג של הרכבת הזאת. המזרחים, הדתיים-לאומיים ומאוחר יותר גם החרדים והרוסים היוו את יתר הכוח. העמדה השולית שנשמרה למתנחלים גם כשהימין עלה לשלטון הולידה תסכול נוסף, למרות שקצב ההתנחלות עצמו עלה דרמטית תחת ממשלת הליכוד.

> המחיר הכלכלי הבלתי אפשרי שגובה מאיתנו הכיבוש

נקודת השבר היתה פינוי סיני במסגרת הסכמי קמפ דייוויד. שם לראשונה עמדה השאיפה הפוליטית הכוללת של הציונות הדתית בסתירה לאידיאולוגיה: השאלה לא היתה רק היחסים עם ממשלת הימין, משעה שזו התחייבה לפנות את ישובי סיני – וגרוע מכך, להעניק אוטונומיה לפלסטינים בשטחים – אלא עם המדינה בכלל. מתוך השבר הזו נולדה המחתרת היהודית. המחתרת, בניגוד לטרוריסטים יהודים אחרים, היתה חלק מהאליטה – מי שלקחו בה חלק היו דמויות בולטות, וסביר להניח שרבים עוד יותר ידעו עליה. הופעתה היתה המשבר החמור ביותר שגוש אמונים סבל.

המחתרת היתה הרגע היחיד בהיסטוריה שבו חלק מהנהגת המתנחלים שבר את הכלים מול המדינה, ונקט בפעולות משיחיות ומהפכניות של ממש. אפשר רק לשער איך ההיסטוריה היתה משתנה אם התכנית לפוצץ את המסגדים על הר הבית, או הניסיון לפוצץ חמישה אוטובוסים פלסטינים על יושביהם, היו יוצאים אל הפועל. אבל הנקודה המעניינת באמת היא שעל אף פינויי יישובים והסכמים שנחתמו מאז, הרגע הזה לא חזר.

עשור מאוחר יותר, המתנחלים יצאו לקרב נגד הסכמי אוסלו שהיה ברובו המכריע במסגרת חוקי המשחק הדמוקרטיים. רצח ראש הממשלה רבין לא היה חלק מתכנית מרד מאורגנת, וכך גם הפיגוע במערת המכפלה. על אף כל הדיבורים על כך שעל ארץ ישראל מותר להיהרג, וכל האיסורים למסור שטחים, הנהגת המתנחלים ורובו המכריע של הציבור לקחו את כללי המשחק הפוליטיים בישראל הרבה יותר ברצינות מאשר את פסקי ההלכה. המתנחלים נכנסו לקואליציות שקיבלו על עצמן את הסכמי אוסלו, ונשאו ונתנו על פינויים נוספים. בכפר מימון הורתה הנהגת המתנחלים לא להתעמת עם חיילי צה"ל בעת פינוי גוש קטיף, שעבר בקלות מפתיעה וללא שפיכות דמים.

> הכיבוש הפך את המזרחים מקורבנות של הציונות למשת"פים שלה

נלחמים על המדינה: מתנחלים מגוש אמונים מקימים את הישוב אלקנה בשומרון בשנת 1979 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

נלחמים על המדינה: מתנחלים מגוש אמונים מקימים את הישוב אלקנה בשומרון בשנת 1979 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

הדפוס הזה חוזר על עצמו בכל פינוי מאחז: ההתנגדות מצד המתנחלים היא סמלית לחלוטין, והיא מבוצעת על ידי קבוצות שוליים. מבחינת העילית, הקבלה של ההכרעה של ממשלת ישראל היא מוחלטת. ככל שהמתנחלים משתלבים יותר במנגנון ובשלטון הישראלי, ההסכמה נעשית טוטלית עוד יותר. העובדה המדהימה (והחיובית כשלעצמה) היא שעל אף שבישראל מדברים בלי סוף על מסירת הנפש או מלחמת אזרחים, מעולם לא נורתה ירייה בפינוי של יישוב יהודי. זה לא בגלל שהמתנחלים חלשים או לא מוכנים להיאבק על יעדיהם, אלא בגלל שהיעד של הציונות הדתית הוא הובלת מדינת ישראל, ולא בהכרח ההתנחלות. עימות עם המערכת ידחוק אותם שוב לשוליים.

רגע המפתח האחרון של המתנחלים כלל לא היה בשטחים, אלא במעבר של קבוצות מתפקדים מהבית היהודי לליכוד, והחיסול של נסיכי הרביזיוניסטים מרגע שתם תפקידם ההיסטורי. המתנחלים, בצדק מבחינתם, כבר לא רוצים עסקאות אפלות בשתיים בלילה אל מול שרי ליכוד חילונים. ניסן סלומיאנסקי וזמביש הם הסיפור של האתמול; יורשיהם באים בדלת הראשית.

הכח הדומיננטי בישראל כיום הוא הימין, והכח הדומיננטי בימין הוא הציונות הדתית. החלום של גרעין גחל"ת מתגשם בימים אלו ממש, וזה לא קורה בשומרון אלא בתל אביב ובירושלים, לא על ראשי הגבעות אלא במשרד החינוך, בתקשורת ובצה"ל. ההתנחלויות אינן החזית של המהלך הזה אלא העורף – יישובים מבודדים ואחידים עם מערכת חינוך עצמאית ומגזר ציבורי גדול, שמסוגלים בשל האופי והמבנה הייחודי שלהם לשמור על לכידות אידאולוגית ותחושת שליחות משותפת.

המתנחלים אולי עשו זאת פיזית, אבל כולנו אשמים בכיבוש באותה מידה

אני לא טוען כאן שהמתנחלים מעמידים פנים, או שהם מוכנים להיפרד מהשטחים בשביל ג'ובים ונכסים. מה שאני אומר הוא שצריך להפריד בין האידאולוגיה ליעדים הפוליטיים, ושברוב המקרים היעדים הפוליטיים מנצחים. לא רק אצל המתנחלים, כמובן. אצל כולנו. האידאולוגיה היא יותר שפה משותפת ועקרונות פעולה מאשר תכנית מעשית. רבים מדברים על הכיבוש או על ארץ ישראל במונחים קיומיים, אבל מתנהלים מול ההתפתחויות בשטח מתוך השלמה. לראיה, אין כמעט סרבנות, מימין או משמאל.

הרבה תופעות שמיוחסות לאידאולוגיה כזו או אחרת מתרחשות בישראל בגלל התחרות הפוליטית על משאבים בין קבוצות שונות. הבחירה של הציונות הדתית להתיישב באזור הספר שנכבש ב-1967 על מנת לחזק את מעמדה בפירמידה הישראלית דומה למה שעשו קבוצות מודרות אחרות במקומות רבים בהיסטוריה. אם כבר, מה שייחודי לציונות הדתית הוא ההצלחה הפנומנלית של המהלך הזה. אבל מי שתפס את השטחים ויישב אותם ביהודים זו ישראל, לא המפד"ל.

העובדה שרבים מזהים את הציונות הדתית עם ההתנחלות (ולא עם הפרויקט האמיתי שלה, שהוא הפיכה לעילית הפוליטית הישראלית) נוחה כמובן גם לשמאל. מה קל יותר מלשבת בתחומי הקו הירוק ולהאשים את המתנחלים בכיבוש? ההסדר הזה איפשר לשמאל הישראלי לא לתת דין וחשבון לעצמו או לעולם במשך שנים על חלקו במנגנוני השליטה בפלסטינים, בהפקעת האדמות, בהרג, ומה לא בעצם. התקשורת, שנמשכה תמיד למופעים הכי צבעוניים של ההתנחלות – נערי הגבעות, נוצרים מוכי סינדרום ירושלים ודומיהם – הקלה מאוד על המלאכה. המחשבה שמולנו עומדים תימהונים בעלי אידאולוגיה רדיקלית שחררה את השמאל מהתמודדות עם המקומות שבו ההתנחלות היתה ונשארה – ממש כמו שהמתנחלים טוענים – המשכה של הציונות שלפני 1948, או של '48-'67, שלא לדבר על האופן שבו היא אפשרה לאנשי שמאל-מרכז להצטייר כ"נציג הלגיטימי" של מדינת ישראל גם כשכוחם הפוליטי נחלש משמעותית, בעוד המתנחלים מוחרמים על ידי מרבית העולם.

כל זה אינו בא לומר זה שמעמדן של רמת גן ובית אל זהות – ההתנחלויות יוצרות חיכוך אלים ומתמיד עם הפלסטינים, פוגעות ברכושם, ומביאות למצב חוקי של אפרטהייד בגדה – אבל האחריות לכיבוש של תושבי רמת גן ובית אל זהות.

> עוד לא "מלח הארץ": האכזבה החמצמצה של הדתיים

חמישים שנים יותר מידי

כעת כשהדומיננטיות של המתנחלים בממשלה ובמנגנון הישראלי כבר לא ניתנים להכחשה, תוקפם של ההסדרים הישנים מתחיל לפוג. התפקיד של שר החוץ או הביטחון השמאלני שמכשיר את ממשלת הימין כבר לא חשוב כל כך. המתנחלים מצויים בקדמת הבמה, והם תובעים הכרה במעמדם החדש. המהלך כמעט והושלם.

היום שבו הכוח הפוליטי יאיים על הבסיס האידאולוגי של ארץ ישראל השלמה

לבסוף, מילה על העתיד. המעמד החדש של המתנחלים מחדד את הדילמה של ההנהגה שלהם: עד כמה אפשר להתרחק מהציווי האידאולוגי שהיה המנוע בתחילת הדרך, בשם שימור השלטון? כרגע, הדילמה הזו לא כל כך בולטת לעין, כי אין על ישראל לחץ אמיתי לשנות את הסטטוס קוו בשטח. אפשר גם להתנחל וגם להשתלט על המנגנון, וזה בדיוק מה שהציונות הדתית עושה. השאלה היא מה יקרה כשהיא תצטרך לבחור בין השניים.

מה יעשה ראש הממשלה נפתלי בנט, אל מול סיטואציה ביטחונית או מדינית שתגרום לקואליציה שלו להתפורר ותדרוש שינוי ממשי בשטח (חרם? אינתיפאדה שלישית?). הרי הציונות הדתית אינה רוב. עוד יותר ממפא"י בשעתה, היא תלויה בהסכמה של קבוצות אחרות בחברה הישראלית. כשהקרקע תרעד, מה בנט יעדיף: לתת לשמאל לחזור לשלטון ולאבד הישגים של שישים שנות מאבק, או לפנות התנחלויות?

שאלה כזו נשמעת כמו מדע בדיוני כרגע, וברור שראש הממשלה בנט יעשה הכל כדי להימנע מרגע שכזה. אבל ייתכן מאוד שיום אחד המתנחלים יצטרכו לבחור בין השליטה בשטחים לשליטה במדינת ישראל. כמובן שמבחינת המחנה הליברלי, שתי האופציות אינן מלהיבות במיוחד.

> מבט אחר על השלום: לחזק את הפלסטינים על חשבון ישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf