newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ביום ירושלים אני בורח ממנה הכי רחוק שאפשר

אני זוכר היטב את הסיוט הזה מילדותי ברובע המוסלמי בעיר העתיקה: את הצעדה הפרועה בסמטאות הרובע, את קריאות השטנה, את השוטרים שעומדים מנגד, ואת אבי שהקפיד לקחת ביום הזה חופש מהעבודה כדי להישאר ולשמור על הבית מפני הפורעים

מאת:

כותב אורח: סולימאן מסוואדי

יום "איחוד ירושלים" מתקרב והחרדה שלי מתקרבת במקביל. עוד מאז היותי ילד צעיר, יום איחוד ירושלים היה ונשאר עבורי יום קשה והזוי, כרוך בזעם, צער, והרגשת חוסר ביטחון.

בילדותי הייתי עד להתפרעויות של פעילי ימין קיצוני שמתחילים את היום ההוא בסיורים מרעישים ואלימים בסמטאות העיר העתיקה בכלל והרובע המוסלמי שבו התגוררתי בפרט. ההתפרעויות האלה הלכו והחמירו במשך השנים, הן בגלל המצב הבטחוני והן בגלל יד קלה מדי על ההדק מצד גורמי האכיפה. חוגגי יום ירושלים יודעים היטב שמעשים מסוג זה הם פרובוקציה בוטה ומרה כלפי תושבי העיר המוסלמים, ולכן, הם בכוונה מגבירים את פעולותם הקיצונית ברובע המוסלמי.

חמישים שנים יותר מידי

"בגלל השרב"

רוב הפעולות המבזות הללו מתבצעות תחת אפם של משטרת ישראל ושוטרי מג"ב. פעילי הימין הקיצוני דופקים על דלתות התושבים ברובע המוסלמי באופן אגרסיבי ומתגרה, הם מכוונים את רוב התנהגותם הבהמית כלפי צעירים ערבים מסיבה די פשוטה: הם יודעים שילדים אפשר להתסיס בקלות. ואם מישהו יעיז לחשוב על תגובה ולו הקטנה ביותר, כולנו יודעים לאיזו גרסה המשטרה תאמין. הסיורים האלו מסתיימים בסוף בצעדה המונית לשער שכם, מלווים בנוכחות מוגברת של המשטרה. למען האמת, הם לא צריכים אבטחה משטרתית; רובם חמושים בנשקים אוטומטיים מתקדמים ויכולים לחסל בקלות כל סכנה מתקרבת, ואישור כבר יש להם הרי.

בילדותי ברובע המוסלמי בעיר העתיקה, משפחתי אסרה עליי לצאת מהבית ביום הזה. הם טענו שמזג האוויר "השרבי" עלול לגרום לי לקבל מכת חום. אינני יודע כיצד אמי חשבה שטענה כזו אמורה לשכנע ילד כמוני, הרי היה לי ברור בגיל קטן שמזג האוויר היה נעים במשך מרבית היום ואפילו מתאים לבילוי משפחתי משמח. ידעתי שגרסה זו אינה תקינה, השירים העבריים שהתנגנו ממש מתחת לבית שלנו לצד התנועה הבלתי רגילה בשכונה היו סיבות מספיק טובות עבורי להבין שמדובר באירוע יותר חמור ומסובך מאשר יום שרבי. עם הזמן הפנמתי שמשפחתי אסרה עליי לצאת החוצה כיוון שרצתה שנשמור על הבית. זה לא היה במקרה שגם אבא שלי היה לוקח "יום חופש" באותו יום ומבלה אותו כל היום מול מסך הטלוויזיה וחלון הבית יחד עם עיתון וכוס קפה.

כיום אני משתדל להתרחק מירושלים כמה שיותר באותו יום ארור. אני משתדל לנסוע למקומות שמסוגלים להשכיח ממני את הרעיון שאני גר בירושלים. לפני שנתיים ביום "ירושלים המאוחדת", ובמקביל להתחלת קורסי השפה העברית שלמדתי, לקחתי איתי ספר עברי ונסעתי לים, קורא ומתרגם מילים לאורך היום. אך עכשיו, פיתחתי לעצמי הרגל שממש שינה את חיי: לקחת מחשב נייד, לשבת מול הים, ולכתוב כל פיסת מחשבה שעולה לי לראש.

> המחיר הכלכלי הבלתי אפשרי שגובה מאיתנו הכיבוש

רוב הפעולות המבזות הללו מתבצעות תחת אפם של משטרת ישראל ושוטרי מג"ב. מצעד הדגלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רוב הפעולות המבזות הללו מתבצעות תחת אפם של משטרת ישראל ושוטרי מג"ב. מצעד הדגלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כמו סרטן

אני יודע היטב שהמחאות, צעדות הגזענות, וקריאות "יהודי זה נשמה, ערבי זה בן זונה" לעולם לא ייפסקו ביום הזה. המשטרה אינה מעוניינת להתעמת עם מתפרעים קיצוניים, והממשלה לא רוצה להיתפס כאוהבת ערבים. לאור סיבות אלו, אף גוף רלוונטי לא נוקט בצעד אפקטיבי על מנת לעצור את פעולות ההסתה, ולכן המצב מחמיר. להיפך; בסופו של יום ירושלים ועם הצעדה ההמונית לשער שכם, המשטרה מציבה חומה אנושית כחולה כדי למנוע עימותים של תושבי העיר עם החוגגים שמשתקים עיר שלמה כדי לחגוג יום הזוי שכזה. כן, הם דווקא בוחרים להשתיק את העיר העתיקה מצד שער שכם, השער הראשי שמוביל לשוק חאן אל-זית, מסגד אל-אקצא ולב הרובע המוסלמי.

ביום ירושלים המאוחדת לנצח נצחים, כפי שנהוג לקרוא לו בקרב החוגגים, תוכלו לשמוע פוליטיקאיים מהימין והשמאל המתיימרים לחגוג את היום הזה ומדגישים שירושלים הינה עיר מיוחדת על אפם וחמתם של כל אלה שלא רואים בה עיר מאוחדת. ואני, מצד שני, מזמין את כל הפוליטיקאיים האלה לסיור קצר בירושלים במטרה להוכיח להם את המובן מאליו, שירושלים אינה מאוחדת אלא מרוסקת לגזרים. צד אחד נהנה ממודרניזציה פורחת, וצד שני סובל מהזנחה מכוונת, עוני, ביוב ופשע שמשתלטים על הרחובות והשכונות הערביות כמו סרטן בגוף.

סולימאן מסוואדי הוא סטודנט לפוליטיקה ותקשורת, בן 22, פעיל דו-קיום ירושלמי.

> לצעוד ברחוב יפו בפעם הראשונה אחרי 22 שנות חיים בירושלים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf